newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מוטי קירשנבאום, אי של התנגדות לכיבוש ולקושמריזם

הנכונות לומר מה שהוא חושב, הסטנדרטים העיתונאיים וההתעקשות להשמיע קול ביקורתי שמבחין בין טוב לרע. פרידה מהאיש שהתעקש להציג את שני הצדדים אבל היה ברור לאיזה צד הוא השתייך. אלינור דוידוב, עורכת בתוכנית "לונדון וקירשנבאום", נפרדת

מאת:

אני מנסה לדמיין מה מוטי היה אומר על פסטיבל הקירשנבאום הזה שמתקיים עכשיו בכל מקום. הוא היה ממליץ לכולם לרדת משידור – כי, מה קרה? יש מלחמה שעולים עם שידור מתגלגל? וכמה אפשר לשמוע ולראות את אותו הדבר שוב ושוב? הוא היה צוחק על ההספד של נתניהו ומעיר הערה עוקצנית על זה של בוז'י, הוא היה מתמרמר על הקיטש, ובוכה על המצב בכללותו ואומר לנו: "זאת המדינה שלכם, אני כבר לא אהיה פה כשאתם תצטרכו להתמודד עם כל זה". ועכשיו הוא באמת כבר לא כאן, ואני מנסה לחשוב על השדה הזה של התקשורת הישראלית בלעדיו, ובלי "לונדון וקירשנבאום" כל ערב.

חברי ומכרי מחזיקים בשתי פרספקטיבות מרכזיות על התכנית. לפי האחת, התכנית ומוטי בעצמו היו נווה מדבר, מוהיקני אחרון, סמל של איכות בתוך ים של זבל שטחי ומתחסד. לפי השנייה, מוטי ייצג את שלטון הגבר הציוני הלבן, מבוראי מדורת השבט שרצתה להשמיע ולשמוע את קולה בלבד, קולו של השמאל הציוני הליברלי, ללא נשים, חרדים, מזרחים ומתנחלים. בשבילי האמת נמצאת בין שני הקטבים האלה, אבל עם קרבה גדולה הרבה יותר לראשון.

הסטנדרטים העיתונאיים של מוטי כללו התעדכנות בלתי נלאית בכל מה שקורה בכל רגע, אהבה אמיתית למצלמה ולכל מה שהיא מצלמת – אמפתיה של ממש למרואיינים, לגיבורי הכתבות, לגיבורי הסרטים שלו, ניסיון כנה להצגה "אובייקטיבית" של המציאות, יחד עם הבעת דעה ברורה ונחרצת ללא משוא פנים. כבוד לכל אדם ואישה באשר הם, ומעל הכל היכולת לספר סיפור טוב, ולצחוק על הכל – במיוחד על צביעות, על ממלכתיות, על פומפוזיות ועל חשיבות עצמית מוגזמת.

מוטי שאני הכרתי, בשנים שאני עורכת את "לונדון וקירשנבאום", התעקש להציג את שני הצדדים, אבל היה ברור לאיזה צד הוא משתייך. ועל הנקודה הזאת אני רוצה קצת להתעכב. בנוף התקשורתי של היום, במיוחד על מסך הטלוויזיה, נדמה שאין למצוא מי שישמיע קול מעט יותר ביקורתי, מי שיחשוף את הצופים לקצת יותר מאשר החדשות המידיות. נכון, מוטי הוא האב המייסד בהרבה מובנים, אבל מאז שנות היסוד הרבה קרה לטלוויזיה הישראלית, וההתמסחרות שלה לא הביאה איתה עושר של קולות וביקורת על הממסד, אלא להפך – תהליך התמרכזות ימינה (במסווה של מה שמכונה שמאל על ידי חלקים גדולים בקרב הצופים). אכן, לשמחתנו אפשר לקרוא היום ברשת אתרים חרדים, דתיים, שמאלניים וכן הלאה, אבל הקול השולט בשני ערוצי החדשות המרכזיים ברור – זהו קולו של הממסד.

כן, יש לנו בארץ עיתונאים חרוצים, שחוקרים, ובודקים ומפרסמים, אבל רבים מהם, לצערי, מחזיקים בדעה המיושנת שיש כזה דבר מציאות אובייקטיבית ושתפקידה של התקשורת להציג אותה. מה שהם תופסים כ"מציאות" הוא לתחושתם של רבים, לתחושתי, ואני מרשה לעצמי לומר גם לתחושתו של מוטי, ייצוג של קול מסוים מאד, בצורה מסוימת מאד. בניגוד אליהם, מוטי התווכח בשידור, הצביע על מה שחשב כהתנהגות לא מוסרית, התעקש על הזמנה של עוד ועוד נשים לאולפן ואמר את מה שחשב, גם אם לא באופן ישיר למצלמה.

מוטי קירשנבאום ואני, פריז 2014

מוטי קירשנבאום ואני, פריז 2014

במקביל לעשייה היומיומית, השוחקת של התכנית, מוטי המשיך גם ליצור על בימות התיאטרון. בהצגה האחרונה שלו "רואים ת'סוף" הוא לא עשה הנחה לאף אחד, ובטח לא לעצמו – כי כאמור, רוב אנשי התקשורת לא היו מוכנים להיות מזוהים עם הצגה שכזאת שהטקסטים שלה ברורים, ומבטאים מחאה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ובראשה המסר, בפעם המאה: די לכיבוש. סוף למלחמות הלא מוצדקות. למבצעי ההרג.

הנכונות שלו לומר את מה שחשב, ובראש ובראשונה להתנגד לעוולות ישראל בשטחים ובתוכה, אינה מובנת מאליה, ואסור שתהיה. השמאל הרדיקלי נוטה בימינו לשפוט אדם קודם כל על פי מוצאו ומעמדו, ואילו אני מבקשת לחרוג מהפרספקטיבה הצרה הזאת, כי בעיני, לפעמים, רדיקלי יותר להביע דעה יוצאת דופן מאשר לייצג בגופך את הלא מיוצגים.

בימים שבהם הקושמריזם שולט, כשרוב האולפנים מלאים בפרשני ביטחון מלאים בעצמם ובקומוניקטים של צה"ל, כשרוב הראיונות עם קובעי המדיניות מלטפים למדי, בלט מוטי והתכנית שלו ושלנו. יש טוב ויש רע, אין כאן רצף יחסי ופוסט-מודרני של דעות. על הרע צריך לדבר, למחות, להסביר, את הטוב לעודד, להראות ולהרבות. זה מוטי קירשנבאום בשבילי.

ובנימה אישית יותר, הוא היה מענטש. פשוט ככה. כזה שאפשר לסמוך עליו, לאהוב אותו עם כל הלב ולדעת שיחזיר אהבה. אני חושבת שהוא אהב אותי, ואני, אני אהבתי אותו חזרה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf