newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לחשוב על הכל מחדש

אחרי הפסד שלישי בממדים דומים, ברור ששום תעלול אלקטורלי או קמפיין מבריק לא ישנו את המפה הפוליטית בישראל. השינוי בדרך הפעולה וביעדים של השמאל צריך להיות עמוק ומקיף הרבה יותר

מאת:

התבוסה של מחנה ה"רק-לא-ביבי" בבחירות האלו היתה חדה מספיק כדי שהיא תפסול על הסף כל מיני שאלות טקטיות כמו מה היה קורה אם מרצ והמשותפת היו חותמות הסכם עודפים, או אם כמה בוחרי יאיר לפיד היו נעים לבוז'י. האמת המרה היא שגם אם המחנה הציוני ויש עתיד היו מתאחדות, לא היתה למפלגת העבודה ממשלה. עם 67 מנדטים לימין ולחרדים – שעוד יכולים לעלות בזכות קולות החיילים – הניצחון של ביבי מובטח ללא קשר לחלוקה הפנימית בתוך הגושים.

הבחירות האלו היו, כמו שקראה להן עינת פישביין, טריפ משונה. ענן של הזיות שהתפוגג והותיר אותנו באותו המקום, רק קצת עייפים ומלוכלכים יותר. התוצאות, בסופו של דבר, לא כל כך שונות ממה שהכנסת הישראלית מציגה מאז תחילת שנות האלפיים, ובמיוחד בימי נתניהו. החלוקה בין הגושים היתה בבחירות הקודמות 61:59, ובאלו שלפני כן 55:65. הפעם היא 67:53 (או 57:53, אם משאירים את "כולנו" במרכז). הרבה דרמה, מעט תזוזה – ובכיוון הלא נכון.

גם החלוקה הפנימית נותרה דומה מאוד, במיוחד באופוזיציה: מרצ, העבודה והתנועה עמדו בכנסת הקודמת על 27 מנדטים. הפעם יש להם 28. ה-19 של לפיד התחלפו ב-21 של כחלון ולפיד. ההישג הגדול היחיד הוא כמובן של ביבי, שחיסל את האופוזיציה הפנימית בליכוד ומימין לו (ליברמן, בנט), ויהנה מחופש פעולה גדול יותר בממשלה הבאה. אבל מעבר לכך אין הרבה הבדלים. חוסר היציבות הפוליטי מסתיר את העובדה שהמערכת כולה סטטית למדי. הסיבה לכך היא העובדה שישראלים מצביעים בשבטים. יותר משהמפלגות השונות נבדלות אחת מהשנייה באידיאולוגיה, הן נבדלות בתרבות. בזהות שלהן. וזהות זה לא משהו שמתחלף כל שנתיים.

המחנה הציוני, גני התערוכה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אכזבה במטה המחנה הציוני, גני התערוכה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

האכזבה של אנשים שעבדו קשה מאוד כדי להחליף את ביבי – מטרה ראויה מאוד לטעמי – מובנת בהחלט. אתמול בערב עוד דפקה על הדלת שלי מתנדבת קשישה לבדוק אישית אם יצאתי להצביע. מאחורי הדיבורים על היועצים האמריקאיים וה"שבט הלבן" יש הרבה מאוד ישראלים שפשוט אכפת להם. כרגע אני לא מתחבר לקולות הזלזול שמגיעים מהשמאל הרדיקלי ובטח שלא לשמחה לאיד שמגיעה מהימין. נתניהו וחלק גדול משותפיו הריצו קמפיין גזעני ששרף את הגשרים לא רק עם העולם (זה פחות נורא), אלא גם עם אזרחי המדינה הערבים. הממלכתיות הישראלית, שהימין כל כך מתהדר בה, קיבלה גוון מכוער במיוחד בקמפיין הזה. אני מקווה שהעבודה ויש עתיד לא יקפצו לממשלה של ביבי ואחר כך ירוצו לייחצן אותה בעולם. למדינה הזו דרושה סוף סוף אופוזיציה.

נחזור לשמאל: אף אחד לא נראה טוב במיוחד הבוקר. אתחיל במקום שבו אני עומד. התמיכה היהודית ברשימה המשותפת (שאני חלק ממנה) נותרה עניין שולי. כמעט איזוטרי – עשירית עד חמישית ממה שמצביעים ל"עלה ירוק". מספרים אינם חזות הכל בפוליטיקה, אבל יש להם משמעות. הבעיה היא לא כמה אלפי קולות של מצביעי הרשימה היהודים שחסרו למרצ, אלא שההצבעה היהודית למשותפת מרגישה לי הבוקר כמו תרגיל אינטלקטואלי מופשט ומנותק מהזרמים המרכזיים בחברה היהודית בישראל. המשמעות היחידה שנותרה לה היא הסולידריות הסמלית עם המיעוט הפלסטיני המותקף. זה לא דבר קטן, אבל הוא מחייב אותנו לצניעות ולפרופורציה. הרשימה המשותפת היא לא מפלגה יהודית-ערבית הבוקר. היא מפלגה פלסטינית שיהודים אחדים תומכים בה, והניווט שלה צריך להיות בהתאם (אפרופו פרשת הסכם העודפים). על איך יוצרים שותפות אמיתית נצטרך להמשיך לחשוב, כמו גם על הדרך לרתום אליה את בני המשפחה שלנו, השכנים החברים. נכשלנו כאן בגדול.

על השבר ביתר מפלגות השמאל לא צריך להכביר מלים. הוא מדבר בעד עצמו – בכל מערכת בחירות מחדש. כמו שאמרתי קודם, יש פה משהו עמוק יותר מאשר חישובים אלקטורליים. השמאל מתעקש לדבר איזה שיח אוניברסלי, של דאגה לכו-לם, אבל מי שהוא מתיימר לדאוג לו אינם בוטחים בו, וחושבים שברגע האמת הוא יפקיר אותם, או לפחות ידחוק אותם אחורה – גם במישור החברתי או הכלכלי, גם במישור הבטחוני, וגם ברמת הזהות. העובדה שבכל פעם שהשמאל הציוני רואה את השלטון באופק, יש לכמה מדובריו איזה התקף טורט על "סגירת חשבון" עם "כוחות האופל" (אפרופו גרבוז), היא סמפטום למחלה כולה.

חוסר היכולת של האופוזיציה מהמרכז או השמאל להציב מועמד מוביל שאינו מאותו סדרת יצור הוא עוד חלק מהבעיה הזו. למעשה, מי בכלל אמר שהשמאל הציוני צריך להיות זה שמציב את המועמד? אני לא מזהה הבדל בדעות בין כחלון להרצוג, אבל עובדה שתמיכה של כל הגוש בכחלון (תיאורטית, גם ברגע זה הוא היה יכול להיות מועמד אלטרנטיבי לראש הממשלה) לא עומדת בכלל על הפרק. כמו אותה בריחת קולות מפורסמת מהעבודה ברגע שעמיר פרץ נבחר – זו אינה "טעות" אלא אותו חלק מהדי.אן.איי שאותו צריך היה כבר מזמן לתקן. ואגב, תמיד יש אלטרנטיבות גם בתוך המחנה. רק שאני בטוח שאפילו בתוך הדיכאון של הבוקר הנוכחי, במפלגת העבודה יש מי שמפנטזים על ריצה עם דיסקין בעוד שנתיים, בזמן שהם צריכים לחשוב על מיכאל ביטון, למשל.

> השבט הלבן בכיכר נשאר תקוע בניינטיז: מתנשא ולא מציע חלופה לשלטון

בנימין ושרה נתניהו, חגיגות נצחון (צילום: שיחה מקומית)

בנימין ושרה נתניהו, חגיגות נצחון (צילום: שיחה מקומית)

הימין הוא קואליציה של כוחות מגוונים מאוד – מתנחלים ומזרחים, דתיים וחילונים ורוסים – שמשתפים פעולה יפה מאז תחילת שנות התשעים, למרות יריבויות מרות בין חלקם. השמאל היהודי לעומת זאת הומוגני בצורה מחרידה. הוא אינו מחפש שותפים אלא תומכים. השותפים לעולם אינם נאים בעיניו: הערבים אינם ציונים, החרדים אינם ליברלים, וכו'. מכיוון שרק השמאל מייצג בעיני עצמו צדק אוניברסלי מוחלט, כל אותם כוחות פגומים מוזמנים לתמוך בו, אבל תרחיש הפוך – שבו הוא צועד מאחוריהם – הוא כמעט בלתי נתפס. אז בסוף נשארים לבד (אגב, גם הרצוג בעצמו, שיעמוד בראש כח לא קטן באופוזיציה, יכול להתחיל את התיקון. הנה פוסט יפה של עפר זלצברג בנושא).

הבחירות האלו היו משאל עם על נתניהו, והתוצאות הן חד-משמעיות. אין מה להסתתר מאחורי תירוצים על כך שביבי עצמו זכה רק ברבע מהקולות. כל המצביעים מבינים היטב את השיטה הישראלית, ומי שהצביע בנט או ליברמן ידע שהפתק שלו הוא גם לביבי. נתניהו, באישיותו ובמעשיו, מגלם את הסטטוס קוו הישראלי – הן בשיטה הכלכלית והן בנושא שקוראים לו כאן "המדיני", אבל למעשה עוסק ביחסים שלנו עם הפלסטינים. האוכלוסיה היהודית בישראל (והרוב של נתניהו בציבור היהודי הוא ברור ומוחלט) בסך הכל מרוצה מ"המצב". או שהיא מעדיפה את "המצב" על האלטרנטיבות הנראות לעין. לא חייבים להשלים עם כל הבט של המציאות הזו, אבל צריך להכיר בה.

מה שמביא אותנו לסוגיית הכיבוש. נתניהו הבהיר בקמפיין הזה באופן שלא משתמע לשתי פנים שהוא פוסל את פיתרון שתי המדינות. לא רק שההצהרות האלו לא פגעו בו, אלא שהן היו חלק מהמהלך שהביא לו לנסיקה בסקרים. נהוג היה לומר שמתישהו "ישראל תצטרך לבחור" מה עושים עם השטחים, ונראה לי שהבחירה הזו נעשתה – לשמור את הפלסטינים ללא זכויות בעתיד הנראה לעין. העובדה הקשה הזו צריכה להוביל למסקנות מרחיקות לכת גם בנוגע לאסטרטגיות של המאבק בכיבוש, וגם בנוגע לפתרונות שעל הפרק. היא לא צריכה להוביל לקבלה של הכיבוש. לישראלים אין זכות לבחור "באופן דמוקרטי" לשלול את חירותו של עם אחר. מה שכן, פתרון שתי המדינות, שהשמאל דבק בו באופן דתי כמעט, נראה הרבה פחות רלבנטי, והשאלה היא מה הלאה.

> היום בו בחרנו לירוק על הערבים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf