newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ללמד על השואה בבית ספר ערבי-יהודי

מאחורי הזיכרונות הלאומיים שלנו עומדים פחדים עמוקים. מורים יהודים מתקשים לוותר על האחיזה בשואה, הם חוששים אולי שבלעדיה תישמט הצדקת קיומנו הלאומי. גם מורים ערבים מתקשים לוותר על האחיזה באסונותיהם הקבוצתיים. אבל זיכרון השואה יכול ללמד אותנו רבות על חשיבות המאבק נגד גזענות

מאת:

כותב אורח: גיא אלוני

מאז שהתחלתי ללמד בבית הספר הדו לשוני בירושלים המתח לקראת יום השואה ויום הזיכרון חוזר כל שנה. הוראת זיכרון יום השואה בתוך ההקשר של מרחב ערבי-יהודי משותף היא משימה מורכבת ורגישה פי כמה וכמה.

תלמידינו היהודים, כמו תלמידים יהודים בבתי ספר חד-לאומיים, מרגישים כי זיכרון זה מהווה חלק מהותי מתוך הזהות הישראלית שלהם והם פגיעים מאוד ביום השואה. בקרב התלמידים הערבים, יש המרגישים ביום זה מסויגים, כאילו היום אינו שייך להם, ושכל שנדרש מהם הוא להפגין כבוד כלפיו כל פעם מחדש. אפשר לפרש את ההסתייגות הזו כהרגשת אי-נוחות מהכפילות של המושג הזה בשיח הישראלי: מחד הוא זיכרון קבוצתי קשה ונוראי שסוחב עמו כל חבר יהודי שלהם בכיתה, ומאידך בעיניהם הוא הסיבה לזיכרון הקבוצתי הקשה והנוראי שהם סוחבים עמם. כלומר – השואה מילאה וממלאת עד היום תפקיד מרכזי בהצדקת הקמת מדינת ישראל לעם היהודי, אותו אירוע מכונן אשר הפלסטינים רואים בו אסון, נכבה.

איך מתגברים על הכפילות הזאת? מה עושים כאשר ברור שתלמידים ערבים חשים אמפתיה וצער כלפי הסבל האנושי של קורבנות השואה ומשפחותיהם, אבל לא יכולים להתעלם מ"תרומתה" של השואה להקמת מדינת ישראל, ובעטיה לחורבן עמם? הצעד הראשון עובר דרך עיבוד הדילמה אצלנו המורים.

> "שם תמצא את קבר האחים בו תונח אמא שלך". מכתב אחרון מהגטו

ילדים מבקרים ביד ושם. (נועם מושקוביץ'/פלאש90)

ילדים מבקרים ביד ושם. (נועם מושקוביץ'/פלאש90)

לתפיסת הלקח האוניברסלי של השואה יש תפקיד מפתח בפתרון הכפילות המשתקת. לפני שנה, כשישבנו לחשוב על רציונל לטקס וללימוד יום השואה בבית ספרנו, הצעתי לחבריי המורים להתמקד בכך. טענתי בפניהם כי למרות שכל אסון קולקטיבי בהיסטוריה הוא ייחודי באופן מוחלט, אם ברצוננו ללמוד מהמקרה של השואה ולפעול על מנת שהוא לא יחזור על עצמו, יש חשיבות גדולה מאוד להבין אותו בתוך ההקשר ההיסטורי שבו הוא התרחש ולזהות את התהליכים הפוליטיים שהובילו אליו. במלים אחרות, חובה לזכור את הייחודיות של השואה, אולם אין לפחד מלהשוות למקרים אחרים – על הדומה ועל השונה – כדי לזהות מאפיינים דומים שיש להיאבק בהם.

כך למשל חשוב ללמוד על אפרטהייד בדרום אפריקה ולעשות השוואה מדוקדקת למצב הפוליטי כיום בישראל-פלסטין – לא בשביל להחליט אם יש פה אפרטהייד או אין פה אפרטהייד – אלא על מנת לראות אם יש מאפיינים דומים ולהחליט אם הם רצויים לנו או לא. באותו האופן יש ללמוד על הקולוניאליזם, על העבדות, על מקרים של רצח עם, פשעים נגד האנושות ועל אירועים חשובים נוספים. חשוב שנלמד מהם כבני אדם, ודרך זה גם נלמד את התלמידים שיש לנו אחריות אוניברסלית.

מתוך הראייה האוניברסלית הזו ניתן לומר שזיכרון השואה לא שייך רק ליהודים. שואת יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה היא אירוע קיצוני שיכול ללמד אותנו רבות על החשיבות של המאבק נגד גזענות, כל גזענות, נגד כל קבוצה אתנית.

הלימוד הזה אינו פשוט כלל ועיקר. מאחורי הזיכרונות הלאומיים שלנו עומדים פחדים עמוקים, אולי פוסט-טראומטיים. מורים יהודים מאוד מתקשים לוותר על האחיזה בפרטיקולריות האולטימטיבית של השואה. הם חוששים אולי שבלעדיה תישמט הצדקת קיומנו הלאומי.

עם כל ההבדל, גם מורים ערבים מתקשים לוותר על הפרטיקולריות האולטימטיבית של אסונותיהם הקבוצתיים. זכורה לי שיחה אחת, כחלק מהשתלמות דיאלוג שמארגן בית הספר למורים. התחלקנו לקבוצות חד-לאומיות על מנת לדון בנושאים הרגישים במרחב אינטימי יותר, שיאפשר פתיחות ורמת איתגור עצמי גבוהה יותר. המורים היהודים נעו בין טענות כלפי עצמנו, על כך שהזהות שלנו שמבוססת על זיכרון השואה יוצרת זהות מפוחדת, מתגוננת ואף תוקפנית לעיתים, לבין מחשבות על כך שאפילו העמיתים שלנו, המורים הערבים – אילו היה הכוח בידם היו מסלקים את כולנו מכאן. חברי עזרו לי להבין את העומק הרגשי שבו נטועים הזיכרונות הלאומיים שלנו והביאו אותי לנסות לגשת לנושא מעמדה מאוזנת יותר – המחזיקה הן את הפרטיקולריות והן את האוניברסאליות של זיכרון השואה.

כעת אנחנו סוקרים אסונות קבוצתיים שונים ונותנים באופנים שונים מקום לייחודיותם ולהכרה רגשית בהם. רק לאחר מכן אנחנו מנסים להפיק מתוכם לקחים אוניברסאליים. חשוב גם שנוכל לדבר על כל אסון היסטורי ולאומי בפני עצמו, מבלי להגיד שזה "מזכיר לי משהו אחר", להשוות את מידות הסבל או לגלוש לשאלות של מי התחיל ומי צודק. כל אירוע וכל כאב עומד בזכות עצמו, ובמקום הבוגר אליו אנחנו שואפים להביא את תלמידינו ניתן לעשות את אותה הפרדה – לראות כל אסון וכאב באופן פרטיקולרי, להכיל ולכבד אותו ככזה, מבלי שזה גורע מההזדהות אם אסון אחר. תלמידינו הבוגרים יותר מראים לנו שזה מאוד אפשרי.

עצם התהליך בצוות הביא גם את המורים לשיח עמוק יותר על השואה ועל זיכרון קבוצתי בכלל. כשאנו יושבים ולומדים על האירועים הללו כל אחד מאתנו מפשפש בנפשו הקולקטיבית ומעלה את הפחדים שמהם ניזון הסכסוך כל כך הרבה זמן. אנו גם מקשיבים לעמית המפשפש בפחדיו הקולקטיביים ומתמודד איתם אל מול שותפיו. רמה כזו של ביטחון הדדי אינה מובנת מאליה כלל וכלל.

שפר עליי מזלי – עמיתיי לצוות החינוך הדו לשוני, מורות ומורים יהודיים וערביים, הם השותפים האמיצים ביותר לנהל איתם תהליך רגיש, כואב וחשוב כל כך. דווקא עכשיו, בשבועות בהם לומדים על הימים הלאומיים, אני מרגיש שבליבו של תהליך זה פועם פיוס לאומי כן שאנחנו והתלמידים שלנו עוברים ביחד. ביחד אנחנו מנסים להכיר בכאב של הצד השני, אבל לא לקחת עליו בעלות. רק במקום הזה יכולה לצמוח תקווה חדשה.

גיא אלוני הוא מחנך ומורה לאזרחות והיסטוריה בבית הספר הדו-לשוני יד ביד בירושלים. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> היהדות בשמה מדבר ברק כהן היא הכי מזרחית שיש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf