הגזענים בישראל לא מסוגלים לראות ערבים חוגגים

ואללה, חג שמח. נגמר החג הגדול שלנו עם השבת הזאת. חמישה ימי חופש ששלח לנו אלוהים, בסוף החופש הגדול של משרד החינוך, כשהילדים בבית, חייבו את המשפחות הערביות לחגוג מחוץ לכפרים ולערים שלהם.

אני לא יודעת כמה משפחות הצליחו לנסוע עם ילדיהם לחו״ל. לפי מדד התמונות בפייסבוק, נראה שאחד מהיעד הקרובים והפופולרים היה תורכיה. תמונות התורים בגבול עם ירדן ומצרים מעידים שגם חופי עקבה וטאבה חגגו איתנו ועל חשבוננו.

משפחות ערביות רבות הצטיידו בכרטיסי האשראי שלהן ויצאו לבלות את חופשת החג באתרי בילוי יקרים. בלי מפת אתר ושילוט בערבית, הילדים הסתדרו בתור למתקנים ומגלשות הענק הצבעוניות. אבל הרוב המוחץ, כמו בכל עם, העדיף לצאת לטבע ולחופי הים הפתוחים לציבור. זה מה שאפשר לממן, וההנאה אמורה להיות בטוחה: המנגל חוגג, הילדים משכשכים במים להנאתם וכולם עושים סלפי ומבסוטים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עד כאן לא השתנה דבר. אבל השנה חגגנו בצל חוק הלאום. אילת שקד בירכה את הדרוזים בלבד ושכחה מיליון וחצי מוסלמים, הבן של ראש הממשלה שיתף תמונה נוטפת דם וכתב שהמוסלמים והחג שלהם הם ברברים. נחמד שמישהו, שפורסם כי בילה במועדון חשפנות, מטיף מוסר למוסלמים ששוחטים כבש ועושים על האש פעם בשנה. למרות שהרוב המוחץ של בתי האב במשפחות המוסלמיות לא שוחטים שום דבר, בטח לא בבית.

אבל עיזבו אותכם מגזעני המקלדת, בואו נראה את פשוטי העם הנבחר, איך הם תרגמו את חוק הלאום ויישמו אותו בשטח. השנה החוק הזה עמד באוויר, האיום של תקריות אלימות היה צפוי, והמתח גבר מיום ליום.

שלושה צעירים משפרעם, רופא ושני אחים, הותקפו והוכו בחוף בקריית חיים, אחרי שהודו שהם ערבים בפני חבורה של צעירים יהודים, ובילו את החג בבית חולים מושפלים ומדממים.

פלסטינים חוגגים את חג הקרבן בחוף הים בתל אביב. עשרות אלפים הגיעו לחופים (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני החלטתי לראות סרט עם הבן שלי. בית הקולנוע בסינמה סיטי בראשון לציון היה מלא וגדוש בזוגות של ערבים ויהודים, יפים ומפונפנים, שעמדו בתור לקופות. צעירה יהודייה שבאה לבלות עם בן הזוג שלה לא אהבה את מה שראו עיניה וסירבה להיכנס לתור. "מלא ערבים פה, עזוב", היא הסבירה לו. לשמחתי, התשובה של הצעיר היתה משעשעת משהו: "הם פה לראות סרט,  אף אחד לא מדבר ערבית באולם, ממה את מפחדת?"

תכלס, הוא צודק: לא מדברים ערבית וגם לא עברית במהלך הסרט. אמנם חשוך ומפחיד, במיוחד אם בוחרים סרט אימה כמו שעשיתי. אבל העובדה שתשב ליד צעיר ערבי בשורה תשע באמצע האולם לא אמורה לשנות.

ואז בשבת בערב הגיע אלי סרטון דרך קבוצת עיתונאים ערבים שמקבולה נסאר התעקשה שאצטרף אליה. תושבת חדרה צילמה והעלתה את הסרטון בדף "חדרתיים בפייסבוק הקבוצה הרשמית". הסרטון מסכם את קיצור תולדות הגזענות בעידן חוק הלאום, עבורי ועבורכם, קוראים יקרים בישראל 2018.

בערב יום שישי, שתי נשים יהודיות חיפשו חניה בחוף גבעת אולגה בחדרה. החוף היה כמובן עמוס ומלא בחוגגים ערבים, במנגלים ובמשפחות פזורות על הדשא הירוק. שתי הנשים התכוונו כנראה להגיע למסיבת קבלת שבת בחוף, והאישה עם המצלמה הזדעזעה ממראה עיניה.

וכך זה מתחיל: ״תיראי מה הולך פה, תאמיני לי גועל נפש של מדינה (יש בזה משהו, חייבת להגיד, ס.ס.). אנחנו, בתור נשים, מתביישות להסתובב עם בגדי ים בחוף, בושה, באמת בושה וחרפה״.

עד הרגע הזה, לא רואים בסרטון נשים בבגדי ים. רק מסיבה, מוזיקה בעברית והרבה דגלי ישראל. אפילו חוף לא רואים.

וזה מתחמם, רבותיי. האשה המתעדת אומרת: ״שאלוהים ישרוף אותם, אמן. זה לא להאמין. רק קומץ של יהודים חוגגים. קבלת שבת שם בחוף. מנגלים… מיליוני ערבים.. תסתכלו מה הולך בחוף. כפרים שלמים. מילא פשטה את הרגל (הכוונה למדינה, כנראה, ס.ס.), אבל פשטה את החופים? אתם מבינים מה הולך פה?!״

היהודים בתור מיעוט נרדף

בסרטון רואים המון משפחות ערביות מבלות בחוף הים ועושות על האש בשקט, בלי דגלים ובלי מוזיקה רועשת, וגם בלי ריקודי דגלים. בני אדם שמחים ומבסוטים, לא עלינו. שאלוהים ישמור.

אבל עיניה של הגברת המבוהלת רואות דברים אחרים. אחרי שהיא מדברת על חמישים אלף ערבים ש"אונסים אותך דרך העיניים", היא עוברת לתיאור של מיעוט נרדף ומסכן, שנמצא בסכנת הכחדה. היהודים, הכוונה. וככה היא אומרת: ״קומץ של יהודים, קטן ממש, תפסו פינה חמודה, גידרו אותה עם דגלים, אבל מסביב הם (הערבים) בהמוניהם״. המצלמה מתקרבת לאט לאט ליהודים הרוקדים, וקולטת צעירה ערביה שמצלמת. בדיוק כמו הגברת שלנו.

חוגגים על החוף בעיד אל -אדחה. בקריית חיים זה נגמר בשלושה שהוכו כמעט למוות (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

״בבקשה והם מצלמים״, ממשיכה המתעדת. ערביה מצלמת היא ברברית, ויהודיה מצלמת היא רק אשה מפוחדת. לא ציפית שלצעירה הזו עם חיג׳אב יהיה סמארטפון? החוצפנית הזו מצלמת בדיוק כמוך, אבל בשקט.

ככתבת שטח טובה, המתעדת שלנו עוברת לציין את המקום והזמן: ״זהו חוף אולגה שפשטו עליהם 'בצלם', שמביא לפה אוטובוסים מלאים של ערבים מקלקיליה, מג׳יסר, מערערה וכבשו לנו את החוף".

קטע מתוך הסרטון שהעלתה תושבת חדרה

אין אוטובוסים בחניה שהיא מסתובבת בה, אבל "בצלם" שפועל בשטחים הכבושים הביא אותם בכל זאת. מקלקיליה אולי צריך אישור כניסה מהצבא, אבל מערערה ממש לא. סביר להניח שרכבי השטח שהיא מתעדת בחניה הגיעו מוואדי ערה, אבל לג׳יסר א-זרקא יש חוף משלהם, שנכבש מזמן על ידי יהודים מהרצליה וממקומות אחרים. ואם כבר מדברים על כיבוש, בואי נפתח את הנושא מההתחלה. בואי נחזור שבעים שנה אחורה?

לפי התיאור של האשה, צוות בראשות צ'יקו וקנין (מסתבר שהוא פעיל פוליטי בחדרה המתמודד על מקום במועצת העיר בבחירות הקרובות), החליט לעשות קבלת שבת בחוף, אולי כתגובה להמוני הערבים שחוגגים. הקולנוענית שלנו מתארת שמונים יהודים מול שמונים אלף ערבים.

ואחרי שספגנו מנה מדושנת של גזענות, שגורמת לכאב בטן אחרי שתי דקות, האשה המתעדת מקנחת במנת שוביניזם משובח. "נכון שהיו פה פעם גברים באולגה, בפרדס חנה ובחדרה ולא היו נכנסים (הערבים הכוונה, כנראה, ס.ס.). היום עם כל האכיפה שם, אף אחד לא רוצה להסתבך״.

טוב שנשאר עוד מישהו שאומר מילה טובה על המשטרה במדינה, אמרתי לעצמי.

חזרה קשה מחופשת החג

המתעדת שלנו שיתפה, כאמור, את הסרטון בדף של "חדרתים בפייסבוק". היו תגובות חיוביות, אבל היו גם הרבה תגובות שליליות. פעיל מטייבה פנה לפייסבוק בבקשה להוריד את הסרטון ואף הגיש תלונה במשטרה. הסרטון הורד. "הפוסט הגזעני שעלה כאן – הורד", כתב מנהל הקבוצה, גיא ניזרי, "אנחנו מצטערים בפני כל מי שנפגע. הקבוצה מונה קרוב ל-40 אלף איש וקשה לשלוט בדעות של כולם. אני שמח שעל הפוסט הזה עלינו מהר, בעקבות הדיווחים הרבים שלכם, ואותה כותבת נחסמה לצמיתות. לא ניתן לפרסם כאן פוסטים גזעניים".

סיפור הסרטון הזה דומה מאוד לחוויה שחוותה ע'דיר האני, פעילה פוליטית מהדרום. בדף הפייסבוק שלה היא מספרת שהלכה ברחוב בבאר שבע, אחרי שחזרה מחופשת החג, וצעירים קראו לעברה מרכב נוסע "יא מחבלת, ארדן צדק, צריך לתת לך כדור בראש, לחסל את כל הערבים". "לא הסתכלתי אחורה, התעלמתי, אולי מפחד או אולי חשבתי על הדרך החדשה שבחרתי לעצמי לנסות להתעלם או לא להגיב אם האנשים פשוט צועקים והולכים", כתבה האני, "אך הגוף שלי רעד ונחנקתי".

אבל לסיפור של האני היה סוף קצת לא צפוי. אשה, שצעדה מאחוריה עם הכלב שלה, ניגשה אליה. "היא חיבקה אותי ואמרה לי 'מתוקה, אל תתרגשי, יש הרבה כאלה, אל תתני להם להרגיז ולהפחיד אותך'. הרגשתי צורך לחבק אותה חזק, וכך עשיתי. היא אמרה לי: 'את יודעת, אני כל יום מתפללת לאללה שיבוא השלום כשאני עוד בחיים'. בכיתי".

במעמד חגיגי זה אני רוצה לברך את בת דודי שהסריטה את הסרטון בגבעת אולגה, ולאחל לה אהבת חינם. לבי מרחם על לבה, שמלא שנאה ומכביד על נשמתה. בעולם מתוקן היינו אמורים לחגוג יחד על האש, היינו מארחים את בני הדודים שלעגת להם בסרטון שלך. אהבה, כבוד, חיבה ואחווה, ברכה ידידתי, עושים טוב, בעיקר לאדם ולאישה שיודעים לתת אותם.

ובאמת באמת שבוע טוב, כמו שאמרת. חג שמח.