newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לערבים בישראל אין דעה בנושאי מדיניות חוץ?

אחוז גבוה מבין המשתתפים הערבים בסקר בנושא מדיניות החוץ של ישראל בחרו להשיב "אין לי דעה". זה מה שקורה לקהילה שהקול שלה מושתק ולא נלקח בחשבון בקביעת מדיניות

מאת:

זו השנה השישית ברציפות שמכון מיתווים מקיים סקר דעת קהל ומציג את מדד מדיניות החוץ של ישראל. הסקר מתמקד במעמדה של ישראל בעולם, ביחסי החוץ שלה, בשייכותה לאזורים סביב לה, ביחסי ישראל והפלסטינים ובמערך החוץ הישראלי. הסקר מבצע פילוח מדוקדק של התשובות בהתאם למאפיינים הזהותיים של המשיבים, כך שניתן להשוות בין עמדות שונות בהתאם לאידיאולוגיה פוליטית, מגדר, גיל וזהות אתנית-לאומית. האם ישנן עמדות או תפיסות בתחום יחסי החוץ של ישראל, המבחינים את הציבור הערבי מקבוצות אחרות בחברה הישראלית? ובכן, לפי הסקר האחרון של מיתווים, יש כמה נקודות קטנות ראויות לציון, אולם המאפיין העיקרי העולה מהסקר הוא האחוז הגבוה של המשתתפים הערבים בסקר שבחרו לענות: "אין לי דעה בנושא".

כאשר בוחנים את עמדות הציבור הערבי אל מול כלל הציבור היהודי יש כמה הבדלים משמעותיים. הציבור הערבי פחות שבע רצון ממצבה של ישראל בעולם ומתפקודה של הממשלה ומשרד החוץ. בעוד הציבור היהודי מעניק ציון ממוצע של 5.37 מתוך 10, לתפקוד הממשלה ביחסי החוץ, הציבור הערבי מעניק רק 4.2. הציבור הערבי העניק חשיבות רבה לתהליך השלום ו-35% בחרו בו כנושא החוץ החשוב ביותר. גם הציבור היהודי בחר את תהליך השלום כסוגית החוץ החשובה ביותר עם 25% תמיכה, לצד נושאים אחרים שזכו באותו אחוז תמיכה. אולם, בעוד הציבור הערבי מגבה תפיסה זו בתמיכה רבה של 70% הקוראים לקיום משא ומתן לשלום עם הפלסטינים, בציבור היהודי רק 46% תמכו במהלך שכזה. בניגוד לציבור היהודי המשיבים הערבים לא ראו באיום האיראני (2% בלבד) או בהתמודדות עם תנועת החרם (1% בלבד) כנושאים חשובים בכלל.

כמו כן, בניגוד לציבור היהודי הציבור הערבי תופס את אירופה כידידה של ישראל יותר מאשר יריבה, חושב שלחוק הלאום השפעה שלילית על יחסי החוץ של ישראל, מאמין בצורך ובחשיבות של שיפור היחסים עם תורכיה, מאמין בהכרח של התקדמות בערוץ הפלסטיני כתנאי מקדים להתקדמות ביחסים עם שאר מדינות המזרח התיכון, אינו רואה תרומה חיובית למדיניותו של טראמפ לשלום באזור, חושב ששיפור תנאי החיים בעזה הוא המדיניות הרצויה בזירה זו לעומת הפעלת לחץ כלכלי נוסף, ושניתן לקיים משא ומתן עם החמאס לשם כך.

אם בישראל אין אוזניים קשובות, אז אולי באירופה? יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ושרת החוץ של האיחוד האירופי בתום פגישה. (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

אם בישראל אין אוזניים קשובות, אז אולי באירופה? יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ושרת החוץ של האיחוד האירופי בתום פגישה. (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

לכאורה, לנוכח תמונה זו, ניתן לטעון שישנם פערי תפיסות ועמדות המעמידים את הציבור הערבי כמגזר מוגדר המחזיק בתפיסת יחסי חוץ מובחנת בנושאים מסוימים. אולם, למעשה, כאשר בוחנים את הפרטים של הסקר, עם כמה יוצאים מהכלל פעוטים, העמדות של המגזר הערבי, זהות לעמדות של המחנה הפוליטי השמאל היהודי.

אולם, בכל זאת, יש נתון אחד בולט שבא לידי ביטוי בסקר, והוא המאפיין הבולט, החד והברור ביותר המבחין בין המשיבים הערבים, לבין היהודים, כולל אלו המגדירים עצמם בשמאל – האחוז הגבוה של המשיבים הערבים שענו על שאלות הסקר את התשובה "אין לי דעה".

מדוע נדרש אזרח ערבי-פלסטיני במדינת ישראל לענות ש"אין לו דעה" בנושא חוץ מסוים? ייתכן שישנן סוגיות שהוא מרגיש שאינן קשורות אליו כלל – למשל, בכל הקשור לקשר בין המדינה ליהדות התפוצות – ושם יש הסבר הגיוני לבחירה להימנע מדעה. בנוסף, ייתכן שבאמת ישנם נושאים מורכבים מאוד, הדורשים בקיאות עם פרטים, או שהם אינם חד-משמעיים, ולכן לרבים מהאוכלוסייה אשר אינם חוקרים או מכירים את הסוגיה לעומק אין דעה מגובשת בנושא. זה ניכר גם בסקר האחרון של מיתווים, כאשר בסוגיות מורכבות, כמו הפתרון בעזה או הפיצול הפנים-פלסטיני, לרבים מהמשיבים באופן יחסי לא היתה דעה. אבל זה עדיין לא מסביר את הפער בין המשיבים היהודים והערבים.

נדמה כי מה שיכול להסביר את הבחירה להימנע מהבעת עמדה, הוא היעדר תחושת שייכות ומשמעות. ייתכן כי מדיניות החוץ נתפסת כנושא שהוא מנותק מחייו של האזרח הערבי בישראל. החברה הערבית בישראל אינה מעורבת בעיצוב מדיניות החוץ של ישראל, קולה ועמדותיה לא באים לידי ביטוי. מעולם המפלגות הערביות לא היו חלק מהקואליציה השלטונית או מילאו תפקיד פעיל בעיצוב מדיניות החוץ. נוכחות נציגים נבחרים ערבים נעדרת כמעט לחלוטין (ולאורך כל ההיסטוריה הקצרה של המדינה) מהגופים העוסקים במדיניות חוץ – ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, משרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי, והקבינט המדיני-ביטחוני. "הקול" של האזרח הערבי אינו נלקח בחשבון בעיצוב מדיניות החוץ. יתרה מכך, לעיתים רבות, מדיניות החוץ הרשמית של מדינת ישראל מציירת את העם הפלסטיני כאויב או יריב למדינתו. גם לעובדה זו משקל רב בהתרחקות האוכלוסייה הערבית בישראל מעיסוק בסוגיות חוץ.

עולה מדי פעם הטענה כי אחוז הערבים המשיבים בסקרים "אינני יודע" גבוה באופן יחסי מתוך חשש ביטחוני להשיב. אולם בניגוד לטענה זו, ניתן לראות שכאשר הנושאים קשורים לחייהם באופן ישיר, ועוסקים בנושאים חברתיים או בנושאי דמוקרטיה אחוז המשיבים במגזר הערבי זהה למשיבים במגזר היהודי – הזירה החברתית-אזרחית רלוונטית לחיי היום יום שלהם, וקולם נשמע ומשוקלל. בכל מה שקשור ליחסי חוץ – שם הם נשארים בחוץ.

הרי בסופו של יום הסקר לא בודק ידע אלא עמדה. והציבור הערבי לא נדרש לעיסוק בשאלות הללו, כי עמדתו לא נלקחת בחשבון ממילא. האם מדובר על ניתוק עמוק יותר המבטא חוסר הזדהות עם מדינת ישראל עד כדי ניכור מוחלט ממדיניות החוץ של המדינה? ייתכן שזו כבר המציאות, אך יותר מכך, ייתכן וזו תהיה המציאות העתידית אם לא נפעל לשלב את כל המגזרים בישראל בעיצוב מדיניות החוץ, נתחשב בקולות השונים, נאפשר להם למלא תפקיד בחשיבה ובהוצאה לפועל של מדיניות החוץ, ונדרוש מכולם לגבש עמדה בשלל סוגיות חוץ – כי עמדתם חשובה ומשוקללת.

רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים-המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf