newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מבחן בל"ד: מה באמת משתקף במראה המוסרית שלנו?

תמונתו של האיש העומד בלב עצרת נאצית ומסרב להצדיע במועל יד הפכה לסמל עולמי לכוח המוסרי של הפרט המתעקש לשמור על צלם אנוש בתוך מציאות של טירוף. כולנו היינו רוצים לחשוב שברגע האמת, נוכל להיות האיש הזה. רדיפת בל"ד מזמנת לנו את הרגע הזה בדיוק. אז למה זה כל כך קשה?

מאת:

השם אוגוסט לנדמסר לא אומר דבר, יש להניח, לרוב הציבור הישראלי. לנדמסר היה פועל מספנה פשוט בגרמניה של שנות השלושים, לא פעיל פוליטי ולא פעיל זכויות אדם, שהונצח בתמונה אחת שהפכה אותו לסמל להתנגדות לפשיזם ולשמירה על צלם אנוש במציאות שהתהפכה על פיה ונבלעה בתוך הרוע: זה האיש שעומד בידיים שלובות על החזה בצילום המונומנטלי הזה מטקס חניכת ספינת אימונים נאצית ביוני 1936, בעוד ים האנשים מסביבו מצדיעים במועל יד.

האם יעמוד לנו הכוח המוסרי להיות האיש הזה? התמונה שבה מונצח אוגוסט לנדמסר כשהוא מסרב להצדיע במועל היד הנאצי

האם יעמוד לנו הכוח המוסרי להיות האיש הזה? התמונה שבה מונצח אוגוסט לנדמסר כשהוא מסרב להצדיע במועל היד הנאצי

התמונה הזו היא השראה גדולה. כולנו היינו רוצים לחשוב על עצמינו כעל לנדמסרים-בפוטנציה, מסוגלים לעמוד בפני הפיתוי להצטרף להמון המצדיע, להיות חלק, להשתייך. כמה קלה נראית הפעולה הפשוטה הזו, האגבית כמעט, לשלב ידיים על החזה. פשוט לעמוד. לא להצטרף להצדעה הקולקטיבית. לא להצטרף לטירוף השוטף את עולמך. להישאר בן אדם. כמה קלה היא נראית, ועם זאת כמה בלתי אפשרית. אדם אחד ויחיד שעומד בסירובו לקחת חלק בטירוף הכללי מסביב, והופך לסמל. למה זה כל כך קשה?

לא צריך להרחיק עד לגרמניה הנאצית כדי לענות על השאלה הזו. התשובה מוטחת בפרצופינו כאן ועכשיו, ממש עכשיו. לא צריך להרחיק עד לגרמניה הנאצית כדי לראות את המנגנונים שגורמים לאנשים, לפעמים גם אנשים הגונים בדרכם, להצטרף למקהלת הרוב הפשיסטית שמסמנת לה אויב, מבודדת אותו, עושה לו דה-הומניזציה, ואז רודפת אותו בכל הכוח.

כשהוא מעורטל מעכבות מוסריות או ממגבלות החוקים שהוא עצמו מחוקק, הרוב לעולם לא יתקשה לעשות זאת לקבוצת מיעוט. דינמיקה הרסנית לפיה ככל שהרוב יותר ברוטלי בכוח שהוא מפעיל נגד המיעוט, פחות אנשים יעזו להתייצב נגדו, וככל שפחות אנשים יעמדו נגדו, הוא יסוחרר עוד יותר מהלגיטימציה הציבורית ויקצין את צעדיו.

כאשר השמאל הישראלי, ולצדו גם כמה יחידי סגולה מהימין-מרכז, התקומם נוכח הרדיפה המקארתיסטית שניהל הימין הגרוטסקי נגדו, הוא טעה לראות בעצמו אוגוסט לנדמסר. זה שמסרב באומץ לב להצטרף להמון המוסת. אבל מדובר בתעתוע: השמאל הישראלי, הציוני וגם זה הרדיקלי, עדיין נתפס מבחינת השלטון כחלק מקבוצת-האם, שגבולותיה מוגדרים על ידי גזע ולאום. אמנם בשוליים הגבוליים שלה, אבל עדיין בתוך הקבוצה. השאלה האמיתית היא מה קורה כאשר הרוב מפעיל את עוצמתו נגד קבוצה שסומנה כחיצונית ל"אומה", לקולקטיב, ולא נגד הבנים הסוררים שלו.

> המתקפה נגד בל"ד היא "הערבים נוהרים לקלפיות" החדש של נתניהו

בחירות פנימיות בבל"ד: במרכז ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי (סמאח סלאימה אגבאריה)

מבחן לנדמסר הישראלי. בחירות פנימיות בבל"ד: במרכז ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי (סמאח סלאימה אגבאריה)

מבחן לנדמסר של החברה הישראלית איננו השמאל. מבחן לנדמסר של החברה הישראלית הוא בל"ד. היטיב להגדיר את זה בזמנו סמי שלום שטרית, שהסביר כך בשנת 2003 את תמיכתו בה: "משטר פשיסטי הולך ומשתלט על ישראל. כשאני רואה את תמונתו של האיש הגדול, זה שכולם מצביעים עבורו בלי שום הנמקה אידיאולוגית, וכשאני רואה איך לאיש הגדול הזה יש יועץ משפטי לממשלה שמשרת אותו בכל דבר, אני רואה חושך מוחלט. במצב הזה אני בוחר להצביע עבור המפלגה הרחוקה ביותר מהחושך הזה".

מאז חלפו כבר כ-13 שנים, הפשיזם הישראלי הולך ומעמיק, הרדיפה הממסדית נגד הציבור הפלסטיני ונגד נציגיו הפוליטיים מסלימה לרמות מפחידות, ואיתה גם ההתקרנפות של הלנדמסרים-בעיני-עצמם. אותם אלה שנזעקו בקול גדול וביכו את "מות הדמוקרטיה הישראלית" כשהשמאל היהודי חטף אש מהימין, מילאו פיהם מים כאשר הוציאו מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית, אולי התנועה העממית הפלסטינית המרכזית ביותר במדינה. וכאשר רודפים את הנציגים הפוליטיים שלהם, הלנדמסרים המדומים האלה לא רק שאינם מתייצבים נגד המסע הבזוי והלא מוסרי הזה, אלא אף מצטרפים אליו בחדווה.

אין להמעיט בכוח ההשתוקקות הזו להיות ולו לרגע חלק מההמון. התשוקה להשתייך היא רגש אנושי רב עוצמה. אז מדי פעם "מתפלקת" לה היד להצדעה ביחד עם ההמון, גם כאשר אנחנו בטוחים ששתי ידינו משולבות בבטחה על החזה. כשקרן מרציאנו מנהלת מול איימן עודה חקירת שב"כ במקום ראיון עיתונאי, כשהיא מטיחה בו "העניין של להרגיז את הציבור היהודי הפך אצל חברי הכנסת הערבים לחזות הכל", מתפלקת לה היד. כשאילן גילאון רב הזכויות מצטרף להוקעה הקולקטיבית של חברי הכנסת ל בל"ד כיוון שעשו את חובתם וביקשו להיות לפה לציבור חסר קול (ואפילו מעמד אזרחי, בהיותם תושבי ירושלים המזרחית) נוכח ההתעללות הנקרופילית של ישראל במשפחות שביקרו, מתפלקת לו היד.

מאז היווסדה, בל"ד מהווה את האתגר המרכזי והמשמעותי ביותר למשטר הציוני, ואת האלטרנטיבה הדמוקרטית האמיתית היחידה לחברה הישראלית. בזה כוחה, ומשום כך היא מפחידה כל כך את השלטון. הרדיפה העקבית של נציגיה והניסיונות המתמידים להשתיק את קולם ולהוציא אותם אל מחוץ למשחק הפוליטי מוכיחים עד כמה גדול האיום. גם כאשר הם יושבים בתוך הכנסת, אנשי בל"ד מסרבים לשחק במגרש שהקצו להם היהודים. לכן ההשעייה הנלעגת הזו של זועבי, זחאלקה וגטאס על ידי ועדת האתיקה של הכנסת (והכנסת הזו מצטיינת, כידוע, בתחום האתיקה) היא חסרת משמעות במובן העמוק, ומלמדת כתמיד הרבה יותר על המשעים מאשר על המושעים.

בתוך הכנסת או מחוצה לה, בל"ד תמשיך לדבוק בחזון הדמוקרטי המציע את הרעיון השערורייתי של שוויון אזרחי שלם ומלא לכל תושבי הארץ הזו, ללא כל פריבילגיות על בסיס גזע, לאום, דת, או מגדר. זה ואין בלתו. ולהיות אוגוסט לנדמסר היום פירושו לתמוך בבל"ד. או במילים של סמי שלום שטרית מאותו הכנס, "אילו הייתי גרמני נוצרי ב-1933, לא הייתי מסתפק בהצבעה עבור הקומוניסטים. הייתי מחפש בנרות מפלגה יהודית כדי להצביע עבורה".

> עשרים שנה לבל"ד: מחשבות על שותפות ערבית-יהודית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf