newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם יפתחו התיקים החסויים של מדיניות פיזור האוכלוסיה בישראל?

מי לעיירת פיתוח ומי לתל אביב? פרוטוקולים שמתעדים את הדיונים לפיהם הוחלט איך לפזר עולים חדשים שמגיעים לארץ נחתמו לעשרות שנים. מחר תחליט הכנסת האם להקים ועדת חקירה בנושא מדיניות פיזור האוכלוסייה של ישראל משנות החמישים ועד היום

מאת:

כותב אורח: מוסי רז

כמעט בכל דיון על קליטתם של יהודים מארצות האסלאם בישראל חוזר ועולה אותו טיעון – אמנם נעשו טעויות, אך זו לא היתה מדיניות סדורה. הלוואי שהטיעון הזה היה נכון.

שנות החמישים אכן היו שנים קשות. ישראל היתה מדינה צעירה, מוקפת אויבים ומצויה במחסור כרוני במשאבים וכוח אדם. אבל צריך רק לעיין בפרוטוקולים שפורסמו מתוך ישיבות הממשלה מהתקופה ההיא כדי לגלות עד כמה ההסבר הזה חלקי. לדור המייסדים ישנן זכויות רבות, אך הם יצרו במו ידיהם פערים חברתיים שהם בכייה לדורות. בין היתר, הם הקימו את עיירות הפיתוח.

הממצאים שעולים מהתיקים שכבר נחשפו מזעזעים. המהגרים מארצות האסלאם, שציפו להגיע לירושלים ותל-אביב, לגור בעיר הקודש או ליד הים, נלקחו אל הנגב. כשסירבו להתיישב בשטחים האלה, הנהגת המדינה נקטה ברמייה ואלימות כדי להשיג את מטרתה.

העולים ניסו להתנגד. הם סירבו להתפנות, הקימו קול צעקה, אך נציגי המדינה לא בחלו באמצעים כדי להשאירם שם: הפעילו מניפולציות, איימו שייקחו להם את הילדים ובמקרים מסוימים אף הורו לנהג המשאית להרים את חלקה האחורי כך שהעולים נפלו על הקרקע והמשאית נסעה לדרכה.

את הפרוטוקולים שמתעדים את ההחלטות הללו נחתמו לעשרות שנים, בתקווה להסתיר את העוול. גם היום, כמעט שבעים שנה אחרי, רבים מהפרוטוקולים עדיין מוסתרים מהציבור. האיפול הזה הוא בדיוק מה שמאפשר את המשך מדיניות פיזור האוכלוסין הבעייתית עד היום.

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

עולים יוצאי אתיופיה באתר קראוונים בכפר תבור (צילום: דורון הורוביץ/לע"מ)

עולים יוצאי אתיופיה באתר קראוונים בכפר תבור (צילום: דורון הורוביץ/לע"מ)

ההחלטות הללו אולי התקבלו לפני שבעים שנה, אך הפצעים שהן יצרו עדיין כאן, בכל פינה, והם מעולם לא הגלידו. מאחר שמדינת ישראל מעולם לא הישירה מבט אל הפרק הזה בעברה, שום דבר לא עצר אותה מלחזור על אותן הטעויות.

בשנות ה-90, העולים מאתיופיה עלו על המטוס שאמור היה לקחת אותם לירושלים בהתרגשות השמורה לעם השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. עם הנחיתה, הם נשלחו למרכז קליטה. במקרים רבים שוכנו שתי משפחות בדירה אחת קטנה. חסמי שפה וביורוקרטיה מנעו מהם לנצל את סל הקליטה שעמד לרשותם עם עלייתם, עד שנשחק לחלוטין. שלושים שנה אחרי העלייה, הם עדיין שם. שתי משפחות בדירה אחת.

מדיניות פיזור האוכלוסייה של ישראל הייתה – ועודנה – ביזיון. בין אם בהקמת יישובים חדשים בנגב ללא התחשבות בהשפעתם על היישובים הקיימים ובין אם באופן הטיפול בפליטים שהגיעו לפתחנו וקיבלו כרטיס אוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב. הפערים העמוקים בין הפריפריה למרכז נוצרו ביודעין. מבחינים כאן בין דם לדם באופן מכוון ועל בסיס שיקולים גזעניים.

חוסר ההכרה בעוול, הסירוב להביט ולהכיר בו, גם מאפשר לממשלות ישראל להמשיך לשפוך כספים במקומות אחרים, במקום להפנות את המשאבים הראויים לעיירות פיתוח ואוכלוסיות מוחלשות. משאבים שמגיעים להם בדין. מגיע לתושבים הללו שוויון הזדמנויות, ומגיע להם תיקון של העוול ההיסטורי שנעשה להם.

מחר אבקש ממליאת הכנסת לתמוך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא מדיניות פיזור האוכלוסייה של מדינת ישראל משנות החמישים ועד היום. בלי חשיפה של הפרוטוקולים החסויים, למידה מעמיקה של המדיניות בשנות החמישים, השמונים, התשעים והאלפיים והכרה בעוולות שנעשו לאוכלוסיות רבות בישראל, לא נוכל לתקן את החברה הישראלית. ללא ועדת חקירה כזו, נמשיך לחוג במעגל של פערים שקורעים את החברה הישראלית מבפנים.

מוסי רז הוא חבר כנסת מטעם סיעת מרצ.

> הפעם אסור לסלוח לגבאי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf