newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפסקתי לפחד ולמדתי להכיר בפשעי הנכבה

לא מדובר רק בעניין של מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. זה הדימוי המוסרי הנעלה שאנחנו מייחסים לעצמנו שלא מאפשר לנו להכיר בעוול שיצרו אבותינו. הגיע הזמן להכיר בכך שאנחנו עם ככל העמים ולהתמודד עם צל הנכבה שרודף אותנו

מאת:

לפני קרוב לעשרים שנה שמעתי לראשונה בחיי עדות חיה של ח'ליל, בדואי מהנגב, על מאורעות הנכבה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להאמין שהוא דובר אמת. הייתי משוכנעת מעל לכל ספק שהוא מנפח עובדות, שהוא מוטה על ידי "דמיון מזרחי", שהוא עושה זאת כדי להפיק תועלת מעמדת הקורבן. היו בחדר עוד קומץ ישראלים וכמה עשרות אזרחי מדינות העולם והיה לי בלתי נסבל לשאת את מה שחוויתי כהשחרה בוטה כל כך של ה"אני" הקולקטיבי שהזדהיתי איתו, את הפרכת הדימוי המוסרי הבסיסי שהיה לי על הישראלי.

הוא סיפר סיפורים שתיארו אכזריות קשה, הן ברמת ההתנהגות הישירה של חיילים בשטח והן ברמת התנהלות ומדיניות כלפי גורל קהילות שלמות. מבחינה פוליטית הזדהיתי מאז ומתמיד באופן עמוק עם הצד השמאלי של המפה. אבל היה לי קשה מאוד להאמין שחיילים ישראלים בשירות המדינה נהגו כך. והוא פשוט סיפר את הסיפור האישי והמשפחתי שלו.

העדות המטלטלת של ח'ליל פתחה לי את התודעה, באמצע החיים, לכך שיש כאן סאגה שלמה שהוסתרה ממני. כולנו, בוגרי מערכת החינוך הישראלית, יהודים כערבים, למדנו היסטוריה ואף אזרחות מספרי לימוד שכתבו את ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל מתוך סילוף והסתרה מכוונת של עובדות קשות.

מאז חשפתי את עצמי במשך השנים לשמיעה של עדויות אישיות רבות של פלסטינים, ובשנת 2003 הקמתי את מסורת המפגש הישראלי-ערבי ביום הזיכרון והעצמאות לציון משותף של הכאב והתקווה, שמתקיימת עד היום. קראתי ולמדתי על הנכבה מגרסאות היסטוריות מעודכנות במחקריהם של ההיסטוריונים החדשים, והתפכחתי והוספתי.

תושבי רכניעת העיר רמלה במהלך מלחמת 1948 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)מלה הערבים נכנעים במהלך מלחמת 1948 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

כניעת העיר רמלה במהלך מלחמת 1948 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

התחקיר של הגר שיזף ב"הארץ" על המסמכים המעידים על הנכבה בארכיוני המדינה הוא גילוי שבועט חזק מאד במרכז הבטן, ובתוך כאב המכה טמונות מספר תובנות. אחת מהן היא ההבנה עד כמה הבסיס המוסרי שמדינת ישראל קמה ועומדת עליו הוא רעוע, ועד כמה מנהיגי המדינה ומנגנוניה השונים עומלים כדי להסתיר זאת.

הנרטיב הציוני תיאר תמיד את הניצחון הצבאי על צבאות מדינות ערב בגאווה פטריוטית מלאה, אך לגבי האוכלוסייה האזרחית הערבית – הנראטיב לקה בסילוף והסתרה: לכאורה הערבים ברחו מרצונם, כמו לא היינו צריכים להתאמץ בשביל שהשטח יתנקה מערבים. כך בנו מקימי המדינה את הסיפור שעליו התחנך דור הילדים של אותו זמן (הוריי למשל) ועשרות שנים של דורות של ישראלים מאז.

למעשה, מבחינה מדינית היה זה הכרחי להעמיד את הדברים כך. מנהיגי המדינה הצעירה מן הסתם ידעו כי זו תאבד את תמיכת העולם אם ייחשפו פשעי המלחמה הקשים שהיו כרוכים בהקמתה, ובראשם – ההיקף העצום של ההגליה והגירוש בכפייה של אוכלוסיה אזרחית. (85% מהאוכלוסייה הערבית גלתה מהארץ בעקבות המפעל הציוני). אבל אני מאמינה שלאנשי דור המדינה היה גם צורך פנימי אותנטי לספר לעצמם סיפור צודק ונטול אכזריות על עצמם, פשוט כי זה לא תאם את הדימוי העצמי שלהם כבני אדם שוחרי טוב. גם היהודי החדש הגאה, עובד האדמה, הצבר המחוספס והקשוח, ציפה מעצמו להיות מוסרי. הרי הוא יהודי בן העם הנבחר, עם הסגולה, אור לגויים. ולא ייתכן ש. זה פשוט לא הסתדר בתודעה.

לכן, התובנה שלי היא שההסתרה היתה חיונית מאד בשתי רמות. האחת היתה מעשית, עניין של מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים כמו שציינתי. השניה, והיא המעניינת מבחינתי, היתה פנימית, נוגעת לפסיכולוגיה של התודעה הקולקטיבית היהודית הרואה את היהודי כנעלה מבחינה רוחנית ומוסרית, אז כמו גם היום. על פיה, יהודי לא יכול להיות רשע המתעלל ורוצח בדם קר. ברמה האישית התודעה הזו יכולה להכיל את קיומם של קיצונים חולים בנפשם, אבל ודאי לא כיתות חיילים במדי הלאומיות הישראלית הממלאים פקודות מטה. ואם קורה ונעשים מעשים תוקפנים קשים מדי מצד הלאומיות היהודית – אז כהיום – הרי שיש להם הצדקה מוסרית נעלה יותר מחוסר הצדק היחסי הנגרם ישירות מן הפעולה. כן, אז כמו היום. מצאו את ההבדלים.

תושבי הגליל בורחים ללבנון במהלך מלחמת 1948. (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

תושבי הגליל בורחים ללבנון במהלך מלחמת 1948. (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

אני רוצה לטעון שכבר מזה שנים רבות, אחת מסיבות העומק לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא מוצא פתרון נעוצה בדימוי המוסרי הנעלה שאנו מייחסים לעצמנו באופן שמנותק מהמציאות. מעבר למה שנתפס ככורח מציאות, הדבר שמאפשר לנו להמשיך להתנהל בצורה שאינה מתיישבת עם המוסר שלנו מבלי שנסבול מדיסוננס מטורף, הוא הדימוי המדומה של טוהר המידות המוסרי שלנו.

אם היינו יכולים לוותר על הדימוי העצמי של "העם והצבא המוסרי ביותר בעולם", היינו יכולים היום במרחק של 70 שנים אחרי, כאומה, להסתכל במבט זהיר ואמיץ בעיני עצמנו ובעיני שכנינו ולומר: נכון, זה מה שעשו האבות המייסדים של המדינה. זה מה שגרם לכם המפעל הציוני. אנחנו מכירים בכך. על ההשלכות הרגשיות והמעשיות של הכרה כזו. אולי אחרי 70 שנים היינו כבר יכולים, להבין שאנחנו עם ככל העמים, לא עם נבחר ונעלה ולא עם נרדף שמגיע לו פיצוי על חשבון אחר. אלא בני אדם ככל הבריות, המעוללים גם דברים אכזריים לאחרים כשהם נלחמים על החיים, ועם שמחויב להתחשב באחרים ככל העמים, ככל יכולתו.

תרבות יהודית, שפה עברית, היסטוריה לאומית – שלושת אלה חשובים ויקרים גם לי מאד. אבל אני רוצה לפרק אותם מעסקת החבילה שבה הם כבולים במדינת ישראל במעטפת הנפץ של "העם הנבחר" ו"העם הנרדף" שהופכים אותנו בעיניי עצמנו לצודקים בכל מצב. לא, כי עם ככל העמים אנחנו, עם בעיות מורכבות שהפתרון שלהן צריך להיות מורכב. אך ראוי לנו לשאוף לפתרון יותר מוסרי. לא כי אנחנו יהודים אלא כי אנחנו בני אדם. חשוב שניקח אחריות על הצל שלנו הניבט אלינו מחרכי כספות הצנזורה של המדינה, כדי שנוכל לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, כדי שניקח אחריות על המציאות שאנו יוצרים לעצמנו ולסובבים אותנו, ונדאג לשנות אותה לטובת החיים שלנו ושל כל החיים שסביבנו.

מיכל טל-יה היא פסיכולוגית ופעילה חברתית, מייסדת פרויקט "יחד בכאב, יחד בתקוה" המקיים מאז 2003 אירוע שנתי של מפגש יהודי-ערבי בימי הזיכרון והעצמאות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf