newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה שנכון לדומא, לא יכול להישאר בדומא

בית המשפט פסל את את ההודאות שהושגו ב"אמצעים מיוחדים" מהנאשמים ברצח בדומא, אבל נמנע מלהגדיר אותם כעינויים. השאלה היא האם ההתחשבות הזו תחול גם על אסירים פלסטינים או תוגבל ליהודים בלבד

מאת:

הכרעה דרמטית התקבלה אתמול (שלישי) במשפטם של שני הנאשמים בפרשת הרצח בדומא. כל ההודאות שניתנו על-ידם במהלך "חקירות צורך" בשב"כ נפסלו, ולא יוכלו לשמש כראיות בתיק. גם חלק מההודאות המאוחרות יותר אינן קבילות  המשמעויות של הכרעה זו בנוגע לניהול חקירות ביטחוניות והשימוש שנעשו בהן ב"אמצעים מיוחדים" יכולות להיות רבות. נקווה שכך יהיה.

הרצח בדומא היה אירוע קשה וכואב. בקבוקי תבערה הושלכו לעבר ביתם של בני משפחת דוואבשה בכפר ושרפו למוות את ההורים ריהאם וסעד ואת בנם התינוק עלי. בנם השני, אחמד, נפצע קשה מאוד. כל מי שיש לו לב מקווה שימוצה הדין עם מי שעשה את הפשע הזה.

הכרעה שהתקבלה אתמול ניתנה במסגרת "משפט זוטא", שהתקיים במשך למעלה משנתיים שעסק בקבילות ההודאות שניתנו על-ידי שני הנאשמים החשודים בתכנון וביצוע הצתה ורצח ממניעים לאומיים. בהחלטתו הפריד בית המשפט המחוזי בלוד בין חקירות שב”כ רגילות לחקירות המכונות "חקירות צורך". "חקירות צורך", הסביר בית המשפט, הן חקירות שנערכו על-ידי חוקרי השב"כ תוך שימוש ב"אמצעים מיוחדים", הכוללים בין היתר אמצעים פיזיים.

מפגיני ימין נגד השימוש של השב"כ בעינויים בפרשת דומא. אי אפשר לענות בחדר אחד ולגבות עדות החדר השני (צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

מפגיני ימין נגד השימוש של השב"כ בעינויים בפרשת דומא. אי אפשר לענות בחדר אחד ולגבות עדות החדר השני (צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

על פי העדויות שהגיעו לוועד נגד עינויים בישראל, "האמצעים המיוחדים" כוללים בין היתר סטירות, מכות, איומים, מניעת שינה, מתיחות וכיפופי איברים כגון החזקה ב"תנוחת הבננה" ו"כריעת צפרדע". כל אלו גורמים לכאב וסבל חמור ולעיתים אף לנזק בלתי הפיך. מנתוני הוועד עולה, כי בין השנים 2001 ל-2018 הוגשו לרשויות 1,100 תלונות על עינויים ויחס אכזרי כלפי נחקרי שב"כ. בשש השנים האחרונות לבדן כ-24 נחקרים המיוצגים על-ידי הוועד התלוננו שהוחזקו ב"תנוחת הבננה" וכ-20 הוחזקו ב"כריעת צפרדע". נתונים אלו, יש לציין, חושפים תמונה חלקית בלבד לגבי היקף "חקירות הצורך", שכן משרד המשפטים סירב לפניית הוועד לחשוף את היקפו המלא של  השימוש בחקירות אלו.

בעניינם של שני הנאשמים ברצח משפחת דוואבשה קבע בית המשפט באופן חד משמעי כי כלל התוצרים של "חקירות הצורך" אינם יכולים לשמש כראיה. ביחס לנאשם הראשי נקבע כי חלק מההודאות שהתקבלו אחרי "חקירות הצורך" קבילות, משום שבית המשפט התרשם שניתנו מתוך רצון חופשי. אולם אחת ההודאות, שניתנה יום לאחר "חקירת הצורך", נמצאה לא קבילה.

בנוגע לנאשם השני, קטין בעת מעצרו, נקבע כי כל ההודאות שמסר לאחר "חקירת הצורך" אינן קבילות. דווקא פסילתן של ההודאות בעניינו של הקטין מבשרת כי בית המשפט רואה בחקירות שבאו לאחר "חקירות הצורך" מסכת עובדתית אחת. במילים אחרות, לא ניתן לענות אדם בחדר אחד ולגבות ממנו הודאה קבילה בחדר אחר.  כלומר, חומרתם של העינויים והשפעתם מהדהדת גם לחקירות שב"כ "רגילות" וגם לחקירות המשטרה הבאות אחריהן.

אמנם, זו אינה הפעם הראשונה שנפסלות הודאות בעקבות "חקירות צורך", אולם לרוב הדיון המשפטי נעלם מעיני הציבור, בין היתר משום שפעמים רבות, כאשר מדובר בנחקרים פלסטינים, התביעה חותרת לעסקאות טיעון ונמנעת מדיון ישיר בקבילות ההודאות.

פסילת חלק מההודאות של נאשמי דומא קשורה קשר ישיר לטענה כי עינויים עלולים לפגוע בחתירה לחקר האמת. אבל בית משפט לא הסתפק בכך וציין מפורשות כי ה"אמצעים המיוחדים" אף פגעו פגיעה חמורה בזכויות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש, וכי נפגע כבודם של הנאשמים. עם זאת, למרות הדברים הקשים האלה, השופטים נמנעו מלקבוע קביעות גורפות, שישמשו בתיקים אחרים.  זה מדאיג ומצער.

השאלה היא עד כמה תהיה לפסיקה זו השפעה ביחס לפלסטינים, רובם המוחלט של נחקרי השב"כ. האם גם ביחס לנחקרים אלו יכירו בתי המשפט כי האמצעים המיוחדים פוגעים בשלמות גופם ונפשם? האם גם ביחס אליהם ייפסלו ההודאות שניתנו בעקבות שימוש בתנוחת הבננה, הצפרדע או כל המצאה יצירתית אחרת של חוקרי השב"כ? האופטימיסטים מבינינו מקווים שהחלטה תסמן גישה חדשה לעשיית צדק, גם כשמדובר בפלסטינים.

לצערי, בית המשפט בחר שלא להכריע בשאלה האם האמצעים המיוחדים שננקטו כלפי נאשמי דומא עולים לכדי עינויים. בכך הוא נתן יד להמשך מכבסת המילים, ואולי גם להמשך השימוש בהם במקרים אחרים. כעת יש להיאבק כי האמצעים המיוחדים יוכרו כעינויים וימוגר לחלוטין השימוש בהם. הדיון הציבורי בעינויים רק נפתח,  הדרך לחברה חופשית מעינויים עוד ארוכה וכדי שנגיע לסופה, נצטרך לגייס את החברה הישראלית על כל גווניה.

עו"ד אפרת ברגמן-ספיר, מנהלת המחלקה המשפטית בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf