מי באמת מנסה להבעיר את השטח?
באתר nrg דווח השבוע על ביקור של רוה"מ הפלסטיני בקברו של המחבל מפיגוע הדריסה. ביקור שלא היה. ב"צוק איתן" עיתונאים ישראלים נכנסו לעזה רק כשהתלוו לצה"ל, והדיווחים תאמו את קו ההסברה הממשלתי. כשדעת הקהל מושפעת מדיסאינפורמציה, קל מאוד להבעיר את השטח
כותבת אורחת: יעל ערבה
מנסים להבעיר את השטח? ראש הממשלה הפלסטיני עלה היום לביקור בקברו של המחבל מפיגוע הדריסה ולאחר מכן נכנס למסגד, כדי להביא לחיזוק הקשר בין הפלסטינים במזרח ירושלים לבין ערביי רמאללה.
כך נכתב השבוע באתר nrg מבית "מקור ראשון", עיתון הימין הדתי שכיום מוחזק בידי שלדון אדלסון. השאלה שמובעת בכותרת נותרת בעינה, רק הפוך. מי מנסה להבעיר את השטח? ראש הממשלה הפלסטינית, ראמי חמדאללה, דווקא לא ביקר כלל בקברו של המחבל מפיגוע הדריסה.
אבל כשדעת הקהל מושפעת מדיסאינפורמציה, קל מאוד להבעיר את השטח. ביום חמישי האחרון אמר מחמוד עבאס כי ישראל מבעירה את השטח בהסתה, ובישראל לא מפסיקים להאשים את הפלסטינים בהבערת השטח. אז מי באמת אחראי?
> תמונות החודש: כרוניקה של מאבק על עיר הקודש
מפגיני ימין מרביצים לעיתונאי במהלך הפגנה תחת הכותרת ׳נקמה׳, באזור תחנת הרכבת הקלה בה התרחש אירוע הדריסה, מזרח ירושלים, 23 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)
האיזונים בין ממשל ועיתונות הם לבה של הדמוקרטיה. כשישנה הפרה בהיזונים בין מודיעין, מדיניות ועיתונות, הקורא נתון להשפעה של אג'נדות מסוימות, והוא אינו מקבל אינפורמציה שממנה הוא יכול להסיק מסקנות בהתאם למצב האמיתי בשטח. כשדיסאינפורמציה הופכת באופן בוטה לכותרת בעיתון מכובד, הקורא הסביר מקבל אותה כאמת והיא מייצרת תודעה כוזבת (כאן שווה להזכיר שקוראים רבים עדיין חושבים שאתר nrg שייך למעריב, מה שאינו המצב). לאור הדיווחים על המתחולל בשטח כעת, ומאז צוק איתן, אין ספק שהתקשורת הישראלית צריכה לבדוק את עצמה.
להקשיב גם לתקשורת הפלסטינית
אם בעבר פלסטינים היו מאזינים וצופים בכלי התקשורת הישראלים כדי לדעת מה באמת קורה אצלם, הרי שכיום כדאי לישראלים להאזין גם לתקשורת הפלסטינית כדי להבין מה קורה אצלנו. רוב הישראלים לא עושים זאת. ולא רק זאת: להביא ידיעות ממקורות פלסטיניים על אירועי המלחמה, בזמן המלחמה, נתפס על ידי רבים מהקוראים כמעשה בגידה מטעם המדווח. זאת על אף שיש יתרון גדול בהבנת הלך הרוח של "האויב", כפי שהוא בא לביטוי באמצעי התקשורת שלו, גם ובמיוחד בעתות מלחמה, על מנת להבין את התמונה הכוללת.
מצב כזה בעידן של שיתוף פעולה בין מערכות בטחון למערכת המדינית ולעיתונות הממוסדת הופך את התקשורת לכלי בעל עוצמה לעיצוב דעת הקהל. בעוד שבעידן המדיה הדיגיטלית כל נושא יכול להיות נגיש כמעט לכל אדם, רוב הציבור עדיין נסמך על התקשורת הממסדית.
> סדר בתעמולה: השקרים על עזה שהופרכו וממשיכים להסתובב
אביו של אחד הילדים שנהרגו מוקדם יותר באזור משחקים במחנה פליטים אל שאטי נושא את בנו המת. (אן פאק/אקטיבסטילס)
צוק איתן היווה נקודת ציון חדשה לאופן שבה התנהלו העניינים בין זרועות המודיעין, המדינה, העיתונות והציבור, בישראל ובעולם. לעיתים עובדות פשוטות, חלקים מהפאזל שמרכיב את האמת, נעלמו או עוותו על מנת להציג תמונה המשרתת את האג'נדה הממשלתית. לדוגמא, במשך המלחמה (שכונתה "מבצע", הן מטעמים כלכליים אך בעיקר ממניעים תודעתיים, כמו כדי לומר שאנחנו רק במבצע שנועד לחסל "בעיה"), ישראל לא התירה לעיתונאים להיכנס לעזה, פרט לפרק זמן קצר בעת הפסקת אש בה הם התלוו לצה"ל בצילומים יזומים. כך באופן טבעי הדיווחים תאמו את קו ההסברה הממשלתי.
חלקה של התקשורת בהסלמה
גם בימים אלה, אנו עדים לעימותים קשים בשכונות מזרח ירושלים וברחבי הגדה, לאחר שהתקשורת והמשטרה בישראל ניסו למנוע פרסומים על גלי אלימות והתקוממות, שהתגברו במהלך החודשים האחרונים. העיתונות הישראלית לא פעם נמנעה מלדווח על גלי האלימות הללו, עד אשר היו הרוגים ישראלים – פיגוע הדריסה ברכבת הקלה בירושלים, בו נהרגו תינוקת ואישה ונפצעו עוד שבעה. או אז יצאו הכתבים לספור את זורקי בקבוקי התבערה ואת יידוי האבנים וחלקם מצאו לנכון להכריז על ספק-תחילתה של אינתיפאדה שלישית. זאת בעוד שבעיתונות הפלסטינית מתועדים ומפורסמים באופן שוטף גלים של עימותים בהם נפגעים פלסטינים, הן מכוחות הבטחון והן מאלימות המתנחלים. גלים אלה מקבלים שם כינויים שונים, כולם כוללים את המונח אינתיפאדה זה מכבר: מאינתיפאדת האסירים, אינתיפאדת הרמדאן, אינתיפאדת אל-אקצא ועכשיו אינתיפאדת ירושלים.
מסקירת העיתונות הפלסטינית ניתן ללמוד על אינתיפאדה מתמשכת בעוצמה ובתדירות משתנה, בעוד שבישראל עוד לא "סופרים" את האירועים יחדיו כאינתיפאדה שלישית של ממש. אינתיפאדה יש להזכיר, היא מרי, התקוממות. מאז אירועי התהלוכות לאל-אקצא ביום שישי לפני שבועיים התקשורת הישראלית מדווחת על האירועים, אלא שהדיווחים מוטים, לוקים בחסר ורווים בדיסאינפורמציה שמחלחלת לכדי הסתת הציבור וגורמת להסלמה באווירה הציבורית ביחס לפלסטינים.
דוגמא טרייה לפרסום כזה שיכול לגרום התססה והסלמה בדעת הקהל הישראלית ניתן למצוא בפרסום השקרי של אסף גבור ב-nrg, כי ראש הממשלה הפלסטיני ביקר את קברו של השאהיד עבד אלרחמאן אלשלודי, הדורס שהרג את השתיים בתחנת הרכבת הקלה, כחלק מהביקור שערך במסגד אל-אקצא באותו יום.
יש לציין כי פלסטינים, כולל אח"מים, נדרשים לחצות מחסומים כשהם עוברים משטחי הרשות לשטחי מדינת ישראל. לפיכך ברור מאליו שביקורו של ראש הממשלה הפלסטיני בירושלים היה בתיאום עם הגורמים הישראלים הרלוונטיים על פי הנדרש. אך כשהקורא הישראלי, שאינו בקי ברזי המעברים, שומע על הביקור – שלא התקיים – על קברו של המפגע, נדמה לו שהפלסטינים עצמאיים לנהל את ענייניהם, ללא תאום עם מדינת ישראל.
פרסום שקרי כזה יוצר הסלמה והתססה בדעת הקורא כנגד ראש הממשלה הפלסטיני, המצטייר כמי שתומך בטרור ומעודד פגיעה בחפים מפשע, ומצייר את כל הפלסטינים כתומכי טרור נגד תינוקות ואזרחים.
[עדכון, 2.11: בעקבות פרסום הפוסט נמסר מ-nrg ל"העין השביעית" כי אכן מדובר בטעות והפרטים השגויים הוסרו מהאתר. עם זאת, הפרטים עדיין שם, כפי שצוין כאן]
יעל ערבה היא עיתונאית ויוצרת סרטים דוקמנטריים, לשעבר כתבת מעריב-nrg בלונדון.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
