newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביום שבו נולדת התגייסתי. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. טעיתי

לפני 18 שנים לבשתי מדים מתוך מחשבה שאתרום להגנה על הארץ, שאוכל להשפיע מבפנים. שיקרתי לעצמי. אם את/ה קורא/ת את זה, אני באמת מאמין שגם את/ה רוצה בטובת הארץ הזו. ואם אכפת לך מהחברה הישראלית, יש דרכים אחרות כדי לשנות. מכתב פתוח למועמד/ת לשירות ביטחון

מאת:

כותב אורח: עידו ליבן

מזל טוב. את/ה בת/בן 18 היום. אנחנו לא מכירים, אבל יום ההולדת שלך חשוב לי במיוחד. אני אסביר. ביום שאת/ה נולדת אני התגייסתי לצה"ל. עדיף שלא הייתי עושה את זה.

אין ספק – זו הייתה חוויה ששינתה את החיים שלי. פגשתי כמה מהחברים הטובים שלי במהלך השירות הצבאי, ועברתי כמה וכמה חוויות חיוביות. האמת היא שאפילו למדתי לבשל באיזה מוצב שכוח אל בגבול ירדן. ובסופו של דבר, התקופה המשמעותית הזו בחיים שלי ללא ספק השפיעה על האדם שאני היום. האדם שעכשיו, בסיכום כל הדברים, היה מעדיף שלא להיות שם.

אמרו לי שאני עוזר להגן על הארץ שלי. והאמנתי לזה. אבל זה יהיה שקר לומר שההשתתפות שלי בכיבוש – או השירות שלי כלוחם ביחידת MLRS, כלי נשק שתחמושת המצרר שלו אסורה על פי אמנה בינלאומית מאז אוגוסט 2010 – שיפר את הביטחון של מישהו.

> המדינה לבג"ץ: לבית המשפט אין סמכות לדון בסחר בנשק

אם את/ה קורא/ת את זה, אני באמת מאמין שגם את/ה רוצה בטובת הארץ הזו. ואם אכפת לך מהחברה הישראלית, יש דרכים אחרות כדי לשנות. (צילום אילוסטרציה: חיילים בבקו"ם. רוני שוצר/פלאש90)

אם את/ה קורא/ת את זה, אני באמת מאמין שגם את/ה רוצה בטובת הארץ הזו. ואם אכפת לך מהחברה הישראלית, יש דרכים אחרות כדי לשנות. (צילום אילוסטרציה: חיילים בבקו"ם. רוני שיצר/פלאש90)

השקרים שסיפרתי לעצמי

אני עדיין רוצה לחשוב ששיניתי במשהו, שמישהו אחר, אם היה במקומי, היה עושה עבודה גרועה יותר, שבתור ‘ראש גדול’ השפעתי לטובה על החברים שלי, אולי אפילו על המפקדים שלי, ואיכשהו עזרתי למנוע דברים גרועים יותר, שאולי עשיתי את החיים קצת פחות קשים לכמה פלסטינים. מנקודת המבט של אותם ימים, זה אפשרי. אבל בתמונה הרחבה – של השירות הצבאי שלי כולו, ובוודאי של פעילות צה"ל ככלל – כל זה לחלוטין חסר משמעות.

כן, שיקרתי לעצמי. לשנות מבפנים במובן של לתרום לסיום הכיבוש, לפחות מתוך הצבא, זה בלתי אפשרי אפילו אם אתה הרמטכ"ל. אחרי הכול, צה"ל הוא זרוע מבצעת שמיועדת להוציא לפועל את מדיניות הממשלה (ובפועל גם להנציח את ההצדקה לעצם קיומו), ולכן המערכת בנויה להכיל כל אחד ואחת מהאנשים המרכיבים אותה.

אז כן, אני רוצה לחשוב שעשיתי כמה דברים חיוביים בתור חייל, אבל להתמקד בהם במבט לאחור יהיה לא יותר מאשר לטהר את המצפון שלי. למעשה, החסדים הקטנים, אם היו כאלה, לא רק מתגמדים לעומת החלק שלי בתחזוק הכיבוש, אלא שהם בפועל היו הסוואה לעוולות אחרות שלקחתי בהן חלק. מפני שלהיות חייל צה"ל, גם אם חייל מוסרי, הפך אותי לכל הפחות לעד, ובפועל לשותף בדיכוי של עם אחר.

כשהאינתיפאדה השנייה פרצה אני הייתי בבסיס שהשקיף על רמאללה. אני זוכר שנשבעתי לעצמי שאני אף פעם לא אשים בן אדם על כוונת הרובה שלי. פשוט לא יכולתי. היום אני גאה שדבקתי בזה, או לפחות שמח שלא הייתי בהרבה מצבים שאילצו אותי לבחון את הנדר הזה.

אולי זו קלישאה, אבל כשאת/ה נולדת, כשאני התגייסתי, אני מניח שגם אמא שלך – כמו אמא שלי וכמו הרבה אמהות ישראליות – קיוותה שהבן שלה לא יצטרך ללכת לצבא. ובכל זאת, 18 שנה מאוחר יותר, המשאלות של הורים ישראלים הן לא הדבר היחיד שנותר ללא שינוי. הכיבוש הישראלי בשטחים עדיין כאן, כבר 50 שנה, ולפרסם מכתב כזה, אז וגם היום, נחשב בעיני רבים בארץ כלא פחות מבגידה.

> כשאזרחים מלשינים על שמאלנים, והמשטרה מגיעה לבדוק

נשים פלסטיניות חוצות את מחסום קלנדיה בדרך לתפילת יום השישי הראשון של חודש הרמדאן. בניגוד לשנים קודמות השנה לא חלו מגבלות גיל על הנשים. 10 ביוני 2016 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

לשנות מבפנים במובן של לתרום לסיום הכיבוש, לפחות מתוך הצבא, זה בלתי אפשרי אפילו אם אתה הרמטכ"ל. נשים פלסטיניות חוצות את מחסום קלנדיה בדרך לתפילת יום השישי הראשון של חודש הרמדאן. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

לשלם את המחיר, ולשנות

אבל העניין הוא שישנן חלופות. יש שורה של ארגונים מצוינים שתומכים בבחירה של אנשים צעירים בנקודה הזו בחיים שבה את/ה נמצא/ת לשקול נתיב אחר מזה שאמרו לנו שכולנו צריכים/ות ללכת בו. פגשתי כמה מהם, ואני יודע שלאנשים שמעורבים בארגונים האלה אכפת מהחברה הישראלית – ומדמותה המוסרית, לא רק התדמית שלה – לא פחות מאשר כל ישראלי אחר. אני מוכן להעז ולומר שהמחויבות שלהם לעתיד טוב יותר לישראלים, וגם לפלסטינים, עולה על זו של רבים אחרים.

אם את/ה קורא/ת את זה, אני באמת מאמין שגם את/ה רוצה בטובת הארץ הזו. ואם אכפת לך מהחברה הישראלית, יש דרכים אחרות כדי לשנות. בשלב הזה התגייסות לצה"ל תורמת רק להנצחה של הסטטוס קוו, והמצב הקיים הוא מן הסתם גרוע בשביל הפלסטינים אבל הוא רע גם לישראל.

זה לא אומר שאין מחיר לשלם – אני יודע שזו החלטה שרחוקה מלהיות פשוטה – ובהתחשב בהשלכות האישיות, הלוואי שאף אחד/ת לא היה צריכ/ה להתמודד עם הדילמה הזו. אבל במצב הנוכחי, בשביל האדם הבודד שרוצה לקחת חלק ביצירת עתיד טוב יותר בשביל החברה הישראלית, ההחלטה לסרב להתגייס מכילה בתוכה פוטנציאל גדול בהרבה להביא שינוי. לכל הפחות, הבחירה ללכת נגד הזרם, לא לציית, בהכרח תגרום לאנשים סביבך, האנשים שאכפת להם ומעריכים אותך, לחשוב בכנות עם עצמם על הדילמה הזו.

אם לומר בכנות, אני לא זוכר ששקלתי לסרב כשאני עמדתי להתגייס לצבא. זה לא שהייתי צעיר פחדן וצייתן, אלא שכנראה פשוט לא רציתי להיות שונה מהחברים שלי. קונפורמיסט. אולי לא היה לי אומץ לטעון שאני פציפיסט, ובאמת לא הייתי, או ללכת לקב"ן, רק כי לא רציתי לשרת בצבא. אני מכיר אחרים שכן עשו את זה. אבל הסיבה העיקרית הייתה שפשוט לא הייתי מודע למשמעויות האמיתיות של שירות בצה”ל.

ביום שאת/ה נולדת אני התגייסתי לצה"ל. לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון ובאמת האמנתי שהאתגרים שיבואו הם הדרך שלי, של כל אזרח אכפתי, לתרום במשהו למדינה שלי. טעיתי.

היום את/ה בן/בת 18 וסביר להניח שבדרך לבקו"ם. אבל נסה/י לחשוב על זה פעם נוספת. נסה/י לחשוב על התינוק או תינוקת שנולדו ממש היום – את/ה חושב/ת שתוכל/י בדיעבד לומר שכשהתגייסת לצה"ל עזרת לשפר את החברה הישראלית בשבילה או בשבילו?

עידו ליבן הוא פעיל סביבה ועיתונאי לשעבר.

> היום בו צבא הרובוטים של איוב קרא יסרב פקודה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf