newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מסע ישראלי": טיפול המרה לאומני וגזעני לבני נוער

מטרתה של תוכנית "מסע ישראלי", הממומנת בעשרות מיליוני ש"ח על ידי משרד החינוך, היא "לשנות את זהות המשתתפים בו". מחקר חדש מראה שזה נעשה באמצעות מסרים של עליונות יהודית ונכונות למות למען המדינה. רפי פרץ ממשיך איפה שקודמיו התחילו

מאת:

השבוע (יום ג') פרסם עמרי מניב (חדשות 13) כי שר החינוך רפי פרץ מבקש להכניס אתרים המצויים בשטחים הכבושים לתכנית הטיולים של בתי הספר, בהם גם קבר יוסף שבשכם. למחרת הסביר פרץ בעמוד הפייסבוק שלו את הרציונל. לאחר שביקר בהתנחלות אלקנה, כתב פרץ: "כדי שאנשים יגיעו לגור כאן בגיל 30 הם צריכים לטייל כאן ולהכיר את מורשת המקום בגיל 16".

באמצעות טיול שנתי בשכם, מבקש פרץ לערוך טיפולי המרה דתיים-לאומיים לנערות ולנערים בני 16, כדי שיצטרפו למחנה המתנחלים בבגרותם. איך עושים זאת? מחקר של ד"ר דורון לימור, שצפה במסעות בשנים 2009 – 2014, מפענח כיצד מתרחש החינוך הפטריוטי במסגרת "מסע ישראלי".

"לשנות את זהותם" של התלמידים

"מסע ישראלי" הוא טיול המיועד לתלמידי כיתות יא' במגזר הממלכתי יהודי. משרד החינוך ניסה לראשונה את התוכנית בשנת 2005, אולם בהמשך היא הופרטה, ועברה לאחריות עמותת "מסע ישראלי". מטרת המסע, כפי שמופיעה באתר העמותה, אינה מותירה מקום לספק: "השילוב הייחודי בין מרכיביו הסגוליים של המסע מעניקים לו כוח לחולל חוויות מפתח ולשנות את זהותם ואת תפיסותיהם האישיות והחברתיות של המשתתפים בו" (הדגשה שלי, ג.ג.)

רוצה לשלוח את התלמידים לטייל בגיל 16 בהתנחלויות כדי שבגיל 20 יבואו לגור שם. שר החינוך רפי פרץ (צילום: בן דורי / פלאש 90)

רוצה לשלוח את התלמידים לטייל בגיל 16 בהתנחלויות כדי שבגיל 20 יבואו לגור שם. שר החינוך רפי פרץ (צילום: בן דורי / פלאש 90)

"מסע ישראלי" מתייחד מטיולים שנתיים אחרים בכך שהוא נמשך שישה ימים (ולא שלושה). כדי שמנהלי בתי הספר יבחרו בתכנית "מסע ישראלי", מסובסד המחיר לתלמיד כך שלא יעלה על מחיר טיול שנתי רגיל. עיקר הסבסוד נופל על כתפי משלם המיסים. בשנת 2018 הוצאות העמותה על המסעות עמדו על 43 מיליון שקלים, 20 מיליון מתוכם מתקציב משרד החינוך, ובסך הכול כ-80 אחוז מתמיכות המדינה, מוסדות ציבור ורשויות מקומיות.

עוד מתייחד "מסע ישראלי" בתכנית חינוכית מובנית וסגורה, שאין בה מקום לאלתור ואף לא להתאמה לתלמידים. כפי שכבר הוזכר – הרציונל הוא שהתלמידים יתאימו עצמם לתכנית, וישתנו בהתאם. התכנית מועברת למדריכים בתיק עב כרס, שבו קרוב לארבע מאות עמודים, שם כתוב בדיוק מה צריך להיעשות ולהיאמר בכל תחנה ובכל שלב בטיול.

מעגלי השיח מהווים דוגמה לסגירוּת של התוכנית. ביחידות ההדרכה האלה יושבים התלמידים בקבוצות קטנות עם המדריכים, משוחחים ודנים בנושאים שעל סדר יום התכנית. השיחות מוצגות ככאלה שנועדו לעודד שיח פתוח, חשיבה ביקורתית והעלאה של מגוון דעות. אולם בפועל מובהר בהנחיות למדריכים, "כי מטרת השיח אינה לצאת עם סימן שאלה, אלא עם קריאת כיוון תוך התייחסות לדעות שנשמעו ביחידה ולאור מטרות המסע כפי שמופיעות בתיק המדריך". אדגים להלן שלושה מהלכים לקריאת הכיוון הפטריוטי, כפי שאובחנו במחקר החדש.

1. פטריוטיות עיוורת – נאמנות מוחלטת והקרבה אישית

ביומיים הראשונים לטיול מטפלת התכנית ביחיד ובקבוצה. העיסוק ביחיד נועד להעצים את ייחודו של כל אחת ואחד מהתלמידים, ואילו העיסוק בקבוצה מגייס את היחידים המיוחדים לטובת הכלל. כפי שהבין זאת אחד התלמידים: "רצו להראות לנו שיש לנו הרבה יותר כוח כאשר אנחנו מאוחדים. זה ממש כמו עם ישראל, שהיה מאוחד במהלך כל הדורות והצליח להקים פה מדינה למרות השואה, למרות הערבים מסביבנו".

בטיול לגוש עציון, המדריך מנשק את רגבי הארץ ואומר: זו אדמה קדושה. תלמידים בגוש עציון. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: גרשון אלינסון)

בטיול לגוש עציון, המדריך מנשק את רגבי הארץ ואומר: זו אדמה קדושה. תלמידים בגוש עציון. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: גרשון אלינסון)

היום השלישי מוקדש לנושא "הקהילה", ובמהלכו מבקרים התלמידים ביישוב פריפריה, ובין היתר עוסקים בהתנדבות למען הקהילה המקומית. בשיח המסכם פעילות זאת, לא עולות שאלות לגבי מקומה של המדינה בהיווצרות העוני או בהחלשת אוכלוסיות השוליים, ואין בירור של המדיניות החברתית-כלכלית בישראל. מקור העוול לא מבורר, והוא מצטייר כגזרת גורל. הימנעות מביקורת כלפי המדינה מהווה את אחד היסודות של החינוך הפטריוטי. כך ביטא זאת המדריך: "הארץ שלנו, העם שלנו והמדינה שלנו עומדים מעל הכול, ולא משנה אם אנחנו תומכים או מתנגדים לפעולותיה".

לתלמידים מועבר המסר שזאת אחריות שלהם, ותפקיד שלהם, לתרום מעצמם למען החלשים בחברה. ולא רק זאת, הנימוק אינו הומניסטי או סוציאלי, אלא נימוק דתי: לשמור על העם היהודי. כך מסביר המדריך: "החלשים מצויים לידינו, ברחוב שלנו, בשכונה שלנו, ואנחנו צריכים לתת מעצמנו כדי שלהם יהיה טוב יותר. הערבות ההדדית, החסד והנתינה הם ערכים יהודים חשובים שבאמצעותם אנחנו שומרים על אחדות העם היהודי".

2. פטריוטיות צרה – הנרטיב הציוני-דתי הוא היחיד הקיים

יום הטיול הבא מוקדש ל"בירור וחיזוק זיקת עם ישראל לארץ ישראל". ביום זה מוצגת בפני התלמידים פרשנות אחת של הנוף וההיסטוריה, זאת של היהדות הציונית הלאומנית המשיחית. הסיפור בקצרה הוא שיש אלוהים, שאלוהים בחר ורומם את היהודים מכל העמים האחרים, שאלוהים הבטיח והעניק את הארץ הזאת ליהודים, ותפקידנו לשמור על הארץ. אין אזכור ליהדות שאינה אורתודוקסית וציונית, וודאי שאין אזכור לפרשנות לא-יהודית של ההיסטוריה והנוף.

"כשאני מסתכל על חילונים שיוצאים בשבת למסיבות, אני מרגיש שהם פשוט מפספסים בגדול. אני ממליץ לכם, תנו צ'אנס לשבת. תגידו לאבא שיעשה קידוש"

בטקס רב רושם מתכופף המדריך, מנשק את רגבי האדמה בגוש עציון ומסביר: "האדמה הזו קדושה. כאן הלכו אבותינו, והאדמה הזו ספוגה בדם הלוחמים. זוהי הארץ המובטחת שאלוקים הבטיח לאברהם אבינו. זוהי המולדת של העם היהודי וכל אחד מאתנו צריך לעשות את הכול לשמור על האדמה הזו כדי שהיא תישאר שלנו לעד."

ההצדקה של הפטריוטיות במונחים דתיים, פוסלת כמובן את אורח החיים החילוני, ובוודאי שפוסלת את קיומם של מי שאינם יהודים. זה השער לפונדמנטליזם, המושמע מפי אחד החניכים: "כל מי שאינו יהודי לא צריך לגור פה. אם יש כאלה שרוצים לחיות כאן, בבקשה, אבל שישבו בשקט ויגידו תודה רבה שנותנים להם לחיות כאן. [… הערבים] רק עושים בעיות, חיים על כספים של המדינה, לא משלמים מיסים, בונים איפה שהם רוצים, גונבים מכוניות ופורצים לבתים".

אחד התרגילים המבריקים של התכנית הוא, שביטויים גזעניים המבטלים את הזולת לא כתובים בתכנית ההדרכה ולא מושמעים מפי המדריכים. אלא הם מגיעים מצד התלמידים, תגובה לעליונות ולבלעדיות היהודית שעליה מדברים המדריכים. כפי שתועד במחקר, במקרים כאלה המדריכים אינם מתערבים ואינם מעמתים את התלמידים עם חוסר המוסריות שבעמדותיהם. גם אמירות כגון "ערבי טוב הוא ערבי מת", שהושמעו מפי תלמידים, לא זכו להתייחסות מצד המדריך.

3. פטריוטיות מאדירה – מניפולציה רגשית

מהלך שלישי בחינוך הפטריוטי כולל שילהוב התלמידים עד למצב של שכרון חושים ואקסטזה המונית, שבחסותם מוחדרים לצעירים מסרים פטריוטיים בדבר חובת הקורבן הנדרש מהם. בערב היום הרביעי למסע, מתכנסים התלמידים באולם גדול יחד עם בתי ספר נוספים שעוברים את המסע במקביל. הם צופים במסכת הכוללת 19 קטעי וידאו, שירים ומערכונים, המוצגים בזה אחר זה. הערב מתחיל עם השיר "ירושלים של זהב", כשעל המסך מוקרנות מילות השיר. תוך כדי שירה נלהבת, מציג המנחה את שמות בתי הספר שנוכחים באולם, והתלמידים מריעים בהתלהבות.

בהמשך מוצג סרטון אודות דוד חטואל, שאיבד את כל משפחתו בפיגוע ברצועת עזה בשנת 2004. אחר כך מוקרנות תמונות מהטיול של בתי הספר הנוכחים באולם, והתלמידים מריעים בהתלהבות כאשר הם מזהים את עצמם ואת חבריהם בתמונות. סרטון נוסף מציג את השואה, העפלה והכרזת העצמאות מפי דוד בן גוריון. עוד סרטון מציג את סיפורו של קצין צה"ל יוצא אתיופיה, שנפצע קשה במלחמת לבנון וחזר לשרת בצבא. אחר כך השיר "אין לי ארץ אחרת" וסרטון על אילן רמון וספר התורה ששרד את השואה, אך לא שרד את המסע בחלל. המסכת מסתיימת בשירת התקווה נלהבת.

מדריך ב"מסע ישראלי" הסביר: "אם לערבים לא טוב שזו מדינה יהודית, הם יכולים ללכת". נערים ליד הכותל המערבי. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: נועם ריבקין פנטון)

מדריך ב"מסע ישראלי" הסביר: "אם לערבים לא טוב שזו מדינה יהודית, הם יכולים ללכת". נערים ליד הכותל המערבי. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: נועם ריבקין פנטון)

בין לבין מברכים מדריכי "מסע ישראלי" את התלמידים: "אני מאחל לכם לאחר השבוע המדהים הזה שעברתם […] שתיקחו את זה הלאה […] קדימה, להאיר את המדינה הזו באור של אהבה, שמחה, אמת וצדק". "הגיע הזמן לעצור לרגע ופשוט להסתכל גבוה גבוה למעלה ולהיות גאים. להיות גאים במדינה המדהימה הזאת שיש לנו [התלמידים באולם מוחאים כפיים], להיות גאים בצבא המדהים שיש לנו [מחיאות כפיים], בעם המדהים הזה שפגשתם אותו [מחיאות כפיים], והכי חשוב – שכל אחד יסתכל בעצמו, ופשוט להיות גאים בעצמינו".

"האווירה הייתה מחשמלת" העיד אחד התלמידים. "חשוב שכולם יבינו מה זה המסע הזה. לתת מעצמנו לאחרים, לתת למדינה". ותלמיד נוסף: "אי אפשר להישאר אדיש למה שהיה כאן. הגיבוש, האחדות, ההבנה שכולנו ביחד למען המטרה, לשמור על מדינת ישראל חזקה, מאוחדת. זה הכוח של ישראל". "הייתה תחושה של גיבוש ושל כוח" הסבירה תלמידה מה זה בדיוק פטריוטיות מאדירה.

היו גם תלמידים שהבינו אחרת: "לא קונה את מה שהיה כאן. זה כמו פיטום אווזים", העיד תלמיד אחד, ומורה העידה: "אותי הערב הזה הפחיד […] העידוד הקולני, הלהבת התלמידים, הפאתוס של המנחה, קטעי המופע המגמתיים […] אני יוצאת מהערב מוטרדת ומודאגת".

למחרת התקיים סיור בבית הקברות בהר הרצל. שיכורים מליל אמש ומהעייפות המצטברת לאחר חמישה ימי טיול, קיבלו התלמידים את המסרים באופן הישיר והבוטה ביותר. כך אמר המדריך: "מצבה היא לא רק זיכרון, אלא תמרור אזהרת דרך. יש להמשיך במה שהותחל. אין להפסיק את דרכו ופועלו של הרצל אלא להמשיך לפעול, לעשות, לבנות ולחזק". וגם: "היהודים נרדפו במשך דורות ורק במדינה היהודית אנחנו יכולים להגן על עצמנו. נכון שעשרים אחוזים מהאזרחים כאן אינם יהודים, אבל הם צריכים לדעת שהמדינה היא קודם כל מדינה יהודית. לא טוב להם עם זה? מצדי הם יכולים ללכת".

בערב (יום שישי בשבוע) בחולצות לבנות וכיפות, מבקרים התלמידים בכותל המערבי, והמדריך מסביר לתלמידים מהו הנכון: "כשאני מסתכל על חילונים שיוצאים בשבת למסיבות, לקניות ואפילו לעבודה, אני מרגיש שהם פשוט מפספסים בגדול. אני מרגיש שהם פשוט לא מבינים מה הם מפסידים. אני ממליץ לכם, תנו צ'אנס לשבת. תגידו לאבא שיעשה קידוש, תלכו לבית הכנסת, תחושו את האווירה. השבת היא כל כך מיוחדת וכל כך חשובה לעם ישראל. חבל שלא תרגישו את מה שאני מרגיש".

התלמידים מקבלים במתנה סידור תפילה, מעודדים אותם להטמין פתקי בקשות בין אבני הכותל, ושוב הם נפגשים עם בתי ספר נוספים, שרים ורוקדים שירי שבת. "אני הרגשתי שזה היה גם הצהרה. הנה אנחנו מראים לכולם שירושלים היא שלנו. הכותל שלנו. השירה והריקודים, הרמנו את כל העיר העתיקה. זו היתה הפגנת כוח אמתית. הרגשתי שאנחנו כמו הצנחנים ששחררו את הכותל", אמר אחד התלמידים.

הטיול כטיפול המרה דתי לאומי

מרבית התלמידים נסחפים בהמון. "בזכות המסע אני מבינה שאני צריכה להיות מעורבת יותר בחברה"; "המסע הזה גרם לי להבין עוד יותר שאני חייב לשרת בקרבי"; "אני מבין שצריך לתת מעצמך כמה שיותר כדי שנוכל לחיות פה בביטחון".

זה בדיוק מה שרפי פרץ מתכוון כשהוא אומר שכדי שאנשים יהיו מתנחלים בגיל 30 הם צריכים לטייל בקבר יוסף שבשכם בגיל 16. על חשבון כספי הציבור כמובן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf