newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סטרייטים במצעד הגאווה – האם תתמכו גם באלה מאיתנו שלא נראות בדיוק כמוכם?

מראה דגלי הגאווה בירושלים הוא מרגש, אך גם מסמל את כל מה שעדיין מדכא והורג אותנו. בניגוד לפנטזיות הליברליות של סטרייטים רבים, אנחנו לא רק נשים יפות שמחזיקות ידיים או קצינות לשעבר. בינינו גם האישה עם הזקן, והקווירית שאין לה מקום לישון בלילה כי הוריה זרקו אותה מהבית

מאת:

כותבת אורחת: רוני סלונים

בשבועות האחרונים, הפייסבוק התמלא בפוסטים של חברות וחברי הקהילה הגאה שמבקשות מחבריהן להגיע לצעוד איתן היום במצעד הגאווה בירושלים. חלקן מזכירות בטון קצת מתנצל שהן שירתו בצבא, חלקן אפילו היו קצינות. מסתבר שבמדינה הזאת את עדיין חייבת לשרת בצבא כדי שתהיה לך זכות קיום, בוודאי ובוודאי אם את קווירית. זכות הקיום שלנו במרחב תלויה בהשתתפותנו בגוף דכאני ואלים, שלהטא"ביות מהוות בו מושא לצחוק, שמהווה קרקע פוריה להתאבדות של קוויריות ושסוחט קווירים פלסטיניים. אנחנו באמת רוצות להצדיק את עצמנו באמצעות הגוף הזה? אנחנו מהממות גם בלי אישורים, ואנחנו לא צריכות חותמת של אף גוף דכאני כמו צה"ל בשביל הקיום שלנו, בשביל הזכויות שלנו ובשביל לחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו רוצות ואוהבות ובוחרות.

הניחו לליברליות, הסתכלו סביבכם

לא אשקר: המראה של דגלי הגאווה תלויים לאורך מסלול המצעד ברחובות ירושלים הוא מראה מרגש ומחמם את הלב ברגע הראשון. אבל ברגע שאחרי, כשאת מתפכחת ומנסה לחשוב מה לדגלים האלה ולחיים כאן, זה מתסכל ואפילו מכעיס. זה מכעיס כי דגלי הגאווה התלויים בירושלים מסמלים בשבילי צביעות ממסדית, מסמלים בשביל חברות שלי פוסט טראומה עיקשת, מסמלים בשביל בוגרות תיכון חברה שנרצחה, מסמלים ראש עיר שלא בא לצעוד כי זה פוגע ברגשות של אחרים, מסמלים פחד וביטול עצמי. אבל הדגלים בכל זאת תלויים כאן, על העמודים, למספר ימים בשנה, ועל כך אני וחברותיי מצופות להגיד תודה. אגיד תודה על הדגלים ברגע שתהיה לי סיבה, בינתיים תמשיכו לנופף בהם בשביל שיהיה לכם יותר קל להירדם בלילה, בזמן שללהטא"ביות אין מקום לישון בו.

סטרייטים יקרים, אם אתם מתכננים לבוא לצעוד איתנו היום, בואו לא בשם הליברליות, הנאורות והקדמה. אין לכם מושג כמה אנשים "נאורים" אני מכירה שזה סבבה מבחינתם שיש להטא"בים, כל עוד זה לא אצלם בבית. כמה "ליברלים" יש שבאים לצעוד פעם בשנה במצעד בתל אביב, אבל לא יכולים לעמוד במראה כמה גברים בחוטיני, כי זה מגעיל אותם. כמה ליברטריאנים יש שנלחמים על החופש והבחירה, אבל לא עושים כלום כשהם נתקלים בלהטא"בופוביה אלימה מימינם ומשמאלם.

זה לא מספיק ששתי נשים חביבות ויפות שמחזיקות ידיים באות לכם טוב בעין. בואו למצעד רק אם אתן מחבקות גם נשים עם זקן, גם כאלה שאוהבים גם וגם וגם, גם כאלה שלא אוהבות בכלל, גם את מי שלא שירתה בצבא כדי להרוויח את זכותה להתקיים וגם את מי שבעצם קיומו מערער על הנוחות שלכן. אם לא זה המצב, אז תודה אבל לא תודה.

> ארגון העיתונאים עתר לבג"ץ נגד אלימות המשטרה כלפי עיתונאים

מצעד הגאווה בתל אביב 2017 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

האם תחבקו גם את האישה עם הזקן? מצעד הגאווה בתל אביב 2017 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

כמגוון צבעי הקשת

אני יודעת שאני לא דוברת בשם כל הקהילה, רחוק מכך, ושיש שיגידו שמי שתומכת אפילו בחלק אחד מהמאבק שלנו – מתקבלת בחיבוק. אבל כשתומכות בחלק מאתנו, זה תמיד באותו החלק. זה תמיד במי שקל לעיכול, במי שעובר טוב בעין, במי שנחמד ומתנצל על קיומו, במי שנעימה, במי שלא מערערת חס וחלילה אפילו קצת את הבסיס ההטרונורמטיבי של החברה הזאת, ואפילו להיפך. בדרך כלל יהיו אלו מי שמנסים בכל הכח להיות כמו הסטרייטים, להיות נורמליים. "רק במיטה", ו"הייתי קצין בצה"ל" אלה טיעונים שמבחינתם מאשרים את זכותם להתקיים.

בדרך כלל יהיו אלה מי שלא בהכרח זוכרים שבתחתית השרשרת הקהילתית יש טרנסיות שנלחמות על החיים שלהן, יש קווירים שנזרקים מהבית, יש חברות וחברי קהילה בזנות, יש א.נשים שלא מוכנים להשכיר להם דירה, יש מי שחוות אלימות ברחוב ובבית כחלק אינטגרלי מהיום יום שלהן. זה חשוב לתמוך גם במי שרוצה להיות דומה לסטרייטים, וזו בחירה לגיטימית. חשוב לקבל גם לסביות שהן קצינות בצה"ל וגם הומואים רק במיטה, אבל לא רק אותם. אם אתן תומכות רק במי שמצליחה להיות מספיק דומה לכם, אז תעשו טובה ואל תכבדו אותנו בנוכחותכם היום.

רוני סלונים היא פעילה ביסקסואלית ירושלמית.

> "לא אנסתי אותך לפתוח את התיק"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf