newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משפחתו של יואב חטב, שנהרג בפריז, רק רוצה להתאבל עליו

הלכתי עם אבא שלי לביקור אבלים אצל משפחתו של יואב שנהרג בפיגוע בפריז. המשפחה שלי. בין המבקרים לובשי החולצות הפוליטיות מימין וגם משמאל, הוא ואבא מדברים בערבית וכולם מסביב מסתכלים פעורי פה

מאת:

הבוקר, שישי, הלכתי עם אבא שלי לניחום אבלים של משפחת חטב. משרד הדתות סדרו להם מין דירה זמנית, סמוך למחנה יהודה בירושלים. כבר במעלית ואולי גם לפני, הבנתי את הפוטנציאל הבעייתי בהחלטה לקבור את יואב בישראל ולקיים את השבעה כאן.

במעלית עלתה אתנו אישה אמריקאית מבוגרת עם חולצת גוש קטיף. שאלה בעברית רצוצה אם אנחנו בדרך לניחום האבלים של נפגעי הטרור. לא ענינו, רק הנהנו באיטיות. נכנסנו לחדר ובָּתוּ (בתואל, שבתקשורת כונה בנימין) היה מוקף בבחורי ישיבה צרפתים, אמריקאים וסתם ישראלים. מבחינת כולם הוא כבר עשה עליה. הוא ישב בכיסא במרכז ואני ואבא ישבנו לידו.

הוא מסתכל עלי ועל אבא שלי. אנחנו קרובי משפחה שלו, מהצד של לאלו בועז, אח של סבא. ואנחנו קרובים של אשתו מהצד של טרנזה. אמא שלה ואמא שלי. הוא ואבא מדברים בערבית וכולם מסביב מסתכלים פעורי פה.

> יואב חטב, מהרוגי הפיגוע בפריז, הפך לסמל פטריוטי בתוניסיה

שער העיתון לה-טמפס, עם יואב חטב, לאחר שהצביע בבחירות בתוניסיה

שער העיתון לה-טמפס, עם יואב חטב, לאחר שהצביע בבחירות בתוניסיה

אין לו מושג איפה הוא. האזכרה של השבעה תהיה במושבה הגרמנית, בבית הכנסת של אריק בלעיש. והוא שואל את אבא שלי, קריב לונא? קרוב לכאן? ואבא שלי עונה. בעיד. רחוק. שום דבר לא קרוב בירושלים.

בתו מסתכל על אבא. מזהה אותי מהסיפור של לוב. והוא שואל, מתכפשו מין טרור? אתם לא מפחדים פה מהטרור? ואבא שלי שהספיק להירדם מהתעמולה הישראלית שכאן הכל בטוח, ענה בקושי. ענה לו, ירושלים קשה. הכל גם רחוק. בבאר שבע יותר טוב. גם יש שם ברסה ג'רבה. הרבה ג'רבאים. אז אולי יותר טוב שם.

בָּתוּ לא נפגע מהפסטיבל סביבו. הוא באבל על בנו. לידי ישב אמריקאי שאיבד את הבת שלו בפיגוע בגבעת התחמושת. הוא ניסה לייצר קשר בין מוכי הגורל, ביקש שיכתבו את שמו של יואב באנגלית, עבור התפילה בשבת. הבן של בָּתוּ כתב בצרפתית והתקשורת ביניהם השתבשה. בדלת עמדו אנשים נוספים, חלקם עם חולצות כתומות, חולצות פוליטיות. לא מבינים את הסיטואציה של השיחה בערבית בינינו. לא מבינים איפה השחור ואיפה הלבן.

לחדר נכנסת אחות של יואב. גם היא יפה, כמו אמא שלה וכמו יואב. כמו כל הבנות של טרנזה, כולן דומות.

ביד של בָּתוּ ארבעה טלפונים סלולריים בערימה. רגליו רועדות קצת. מדי פעם מצלצל עוד טלפון והוא עונה בצרפתית או ערבית. לא נראה עליו שהוא שש למלא את התפקיד הפוליטי. הוא רק אבל על בנו.

העבירו את גופת בנו לישראל. הוא יהודי תוניסאי ועבורו זו ארץ ישראל, לא מדינת ישראל. הוא איבד הרגע את בנו ורק עליו הוא חושב.

הוא אולי ישרוד את הדיכוטומיה הישראלית שנמצאת גם באגפים המשיחיים אך גם בשמאל הישראלי. אותה דיכוטומיה שישראל מצהירה עליה בכל מקום, אותה דיכוטומיה שהרוצחים בצרפת ליבו. אך משתסתיים השבעה הוא יסע בחזרה לכיתה שהוא מלמד בטוניס ולבית בלה גולט. אולי המקום הכי בטוח ליהודים בעולם, עדיין רחוק מציפורני כולם.

> ישראל והבעיה היהודית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf