newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה ישראלים צריכים להפגין נגד המעורבות הסעודית בתימן?

בשיח הפוליטי בישראל ברור מאוד לכולם מי במלחמות הערבים באזור "מתון" ולטובתנו ומי "קיצוני" ונגדנו. אבל השתלבות אמיתית במרחב מחייבת גם לבחור צדדים במלחמות האזוריות, ולאו דווקא לצד מי שחשבתם

מאת:

כותב אורח: סער יהלום

היום בערב (שלישי) צפויה להתקיים הפגנה חשובה, שיזמו פעילים מחד"ש ומתנועת בני הכפר בחיפה, נגד המעורבות הסעודית והאמריקאית בתימן. אבל למה שנעסוק בענייניה של תימן? הרי אנחנו חיים בישראל, ויש לנו מספיק צרות משל עצמנו, לא?

ההתעקשות על עיסוק פוליטי ביחסי הכוחות הבין-ערביים במזרח התיכון היא חלק מהחתירה נגד התפיסה הגזענית המושרשת בציונות, שרואה במדינות ערב גוש אחד גדול שנגדו עומדת מדינת ישראל, כשליחת המערב והנאורות ("הווילה בג'ונגל").

עוד מתחילת דרכה, הציונות הבחינה בחדות בין הפוליטיקה העוסקת ביחסי "פנים" של החברה היהודית, לבין יחסי החוץ. אם בראשונה מותר להכיל מגוון דעות, להתווכח על האינטרס האמיתי של העם, להביע גם עמדות שמאליות מדי פעם, ובאופן כללי לקיים שיח פוליטי אמיתי – הרי שבענייני חוץ נראה שהזרמים הפוליטיים השונים משלימים עם הנחה כי יש רק אינטרס לאומי אחד, וכל טענה אחרת מהווה בגידה. על אינטרס זה אין מקום לביקורת או לדיון, גם אם הוא מלווה בכריתת בריתות עם גורמים רודניים, גזעניים או טרוריסטיים (כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, או המיליציות השונות שחומשו על ידי ישראל באפריקה ובדרום אמריקה).

> פרסומי ארכיון המדינה יוכפפו לצנזורה הצבאית, תמנע גישה למסמכי מקור מנייר

העיר צעדה בצפון מערב תימן אחרי הפצצה (OCHA / Philippe Kropf CC BY-NC-ND 2.0)

העיר צעדה בצפון מערב תימן אחרי הפצצה (OCHA / Philippe Kropf CC BY-NC-ND 2.0)

השיח הציוני, כחלק ממאמציו להשטחה ודה-הומניזציה של העולם הערבי, מייצר דיכוטומיה בין ה"אנחנו" היהודי-ציוני ל"הם" הערבי. הוא אינו מתייחס לעולם הערבי כזירה בה פועלים מדינות וכוחות פוליטיים שונים, עם ערכים, סדרי-יום, ופטרונים בין-לאומיים שונים, אלא כגוש אחד, הומוגני, ה"צר עלינו לכלותינו". בעצם הדיבור על האירועים שקורים בחברה הערבית, אנו חותרים תחת תפיסה זאת ומראים את מורכבות הזירה הפוליטית שסביבנו, אליה אנו משתייכים בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

מי נחשב מתון?

אך גם השיח המבקש "להשתלב במרחב", המבקש "להתחבר לגורמים המתונים", הנפוץ במחוזות השמאל הציוני, וגם במידה מסוימת בשיח המזרחי, חוטא באוריינטליזם, וגרוע מכך: בשיתוף פעולה עם המעצמות האימפריאליות. התפיסה כי עלינו להתחבר עם "הגורמים המתונים" בעצם ממשיכה את החלוקה הציונית ל"ערבים טובים", המשתפים פעולה עם המדיניות הגזענית של הממסד ועם ההתערבות האמריקאית באזור, ול"ערבים רעים", "קיצוניים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", כאלה שמתנגדים בריש גלי לממסד המדכא ומתעקשים להשמיע ביקורת פוליטית עליו. הערבים אינם נתפסים ככאלה שיכולים להתנגד לדיכוי הממסדי ולאימפריאליזם בלי להיות "איסלאמיסטים".

הגורמים המוגדרים על ידי הממשלה, אך גם על ידי מרצ, כגורמים "מתונים", מוגדרים ככאלה אך ורק באשר ליחסם לישראל ולארה"ב. הדוגמא המושלמת היא סעודיה, שמוגדרת כמתונה על אף שהיא המדינה הדכאנית ביותר ברמה הדתית מכל מדינות ערב. סעודיה היא המדינה היחידה בה נשים אינן מורשות לנהוג. כשגבר ואישה הולכים יחד ברחוב או במרכז מסחרי, הם יכולים להעצר לבדיקה של מסמכי הזיהוי שלהם, ואם אין בידם הוכחה כי הם קרובי משפחה, ניתן לעכבם ולעצרם. סעודיה נחשבת בעולם הערבי למממנת העיקרית של המיליציות הפונדמנטליסטיות הנלחמות בסוריה ובעיראק, המממנת והמחמשת של ג'בהת א-נוסרה ישירות, ויש אומרים אף של דאע"ש ואל-קאעידה בעקיפין. אבל לדידנו – היא מתונה.

כאשר אנו כישראלים מבקשים "להשתלב במרחב", איננו יכולים לעשות זאת מתוך עמדת ההגמוניה האמריקאית באזור, בעמידה לצד המדינות הפועלות נגד האינטרסים של עמי האזור. עלינו לגבש עמדות פוליטיות התומכות בכוחות הפרוגרסיביים והאנטי-אימפריאליסטים, בד בבד עם התנגדות לריאקציה הערבית ולהקצנה הפונדמנטליסטית.

כאנשי שמאל, אנו מתנגדים להתנהגותה התוקפנית של ישראל נגד העמים והמדינות השכנים, ובראשם הפלסטינים ולבנון (אליה, נזכיר, פלשה ישראל כבר חמש פעמים, שתיים מהן במלחמות עקובות מדם אשר פגעו אנושות בחברה הלבנונית). באותה מידה עלינו לראות נכוחה את התנהגותן התוקפנית של מדינות אחרות באזור – ובראשן סעודיה. עלינו לתמוך בעמים הנפגעים מכך, ובכוחות השחרור המתנגדים למדיניות זו.

> הקשר הסעודי: בין הודעת חד"ש על חיזבאללה לבין פיטורי המורה מבאקה

הנשיא ברק אובמה עם שר החאג' הסעודי, פואד אל-פרסי, ובאמצע שר הנפט הסעודי, עלי אל-נעימי (Tribes of the World CC BY-SA 2.0)

הנשיא ברק אובמה עם שר החאג' הסעודי, פואד אל-פרסי, ובאמצע שר הנפט הסעודי, עלי אל-נעימי (Tribes of the World CC BY-SA 2.0)

נגד ההגמוניה הסעודית במפרץ

תימן היא מדינה במשבר. ב- 2012 הופל שליטה הקודם, עלי עבדאללה סאלח, ובעסקה בין סעודיה, צרפת וארה"ב, ‏הוחלט על יציאתו של סאלח לגלות ועל הכתרתו של עבד רבו מנסור האדי, המנהיג הפרו סעודי, לנשיא. בשנה שעברה קואליציה ‏בהובלת סעודיה ובתמיכת ארה"ב וצרפת החלה לתקוף את תימן, בעקבות ההתקוממות העממית נגד שלטון האדי. ‏ההתקוממות הונהגה על ידי החות'ים, מיעוט קטן בתימן הנתמך על ידי איראן, שזכה בהצלחה מכיוון שהצטרפו אליו כוחות רבים ‏בעם. המרכזי ביניהם הוא צבא תימן הקודם, צבאו של סאלח, המנהיג הגולה. גם אם איננו יודעים בבירור מי ‏מהגורמים הנלחמים עדיף בעינינו, האם הדבר מצדיק התערבות צבאית של מדינות זרות? ‏

המתקפה האווירית הבלתי פוסקת גרמה לנזקים אדירים בנפש וברכוש, ההערכות מדברות על אלפי ‏אזרחים הרוגים. מטרת ההתקפה היא להכניע את תימן להגמוניה הסעודית במפרץ, למול הקואליציה הקיימת בהנהגת ‏החות'ים המבקשת לשמור על תימן עצמאית.

הסכם השלום הנרקם בימים האחרונים בין הצדדים, לאחר שהסעודים התרברבו בנוגע ליכולתם להפיל את תימן במספר שבועות, מוכיח שוב כי התקוממות העמים נגד האימפריאליזם ושותפיו יכולה להוביל להישגים, וכי ההגמוניה הסעודית לא תוכל להחזיק זמן רב כנגד רצון האנשים בחירות ושוויון.

‏כישראלים, שממשלתם רואה בסעודיה בעלת ברית ומקיימת יחסים הדוקים (גם אם לא רשמיים) עמה, מחויבותנו היא גם להביע עמדה בנושאים אזורים אלה, ולהתנגד למתקפה הסעודית-צרפתית-אמריקאית על תימן.

סער יהלום הוא חבר הוועד המרכזי של ברית הנוער הקומוניסטי, תנועת הנוער של מק"י. הכותב מבקש להודות לרג'א זעאתרה ולנועה לוי על העזרה בהכנת המאמר

> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf