newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי צריך בתי משפט כשמוציאים להורג בירי כל חשוד ערבי

אם הממשלה רוצה להנהיג עונש מוות לכל דוקר, מיידה אבן, או קורא אללהו אכבר, שתכנס את בית המחוקקים, תעלה את ההצעה להצבעה, ותכריע. בינתיים, הרשיון להרוג שניתן בפועל לכל לובש מדים ואזרח חמוש הופך את הרשות השופטת ללא רלוונטית

מאת:

לפני יומיים פרסמתי בדף הפייסבוק שלי את הרשימה של ג'ון בראון, המציגה סרטון שבו רואים בבירור כי פאדי עלון, הצעיר מעיסאוויה, נורה ונהרג על ידי שוטרים כאשר בעליל לא היווה סכנה לאיש בזמן שנורה. אין כאן שאלה של "לא רואים מה קרה קודם" – גם אם עלון דקר אנשים בטרם נורה, בזמן שהגיעו אליו השוטרים הוא כבר לא איים על איש ובוודאי שאי אפשר לטעון שלא היתה דרך אחרת להשתלט עליו או להגן על עוברי אורח אחרים מבלי להורגו; עלון, במילים פשוטות, הוצא להורג לקול תרועת הצופים שעודדו את השוטרים לירות.

הפיד שלי בפייסבוק לא מתאפיין בניציות ימנית מיוחדת, בלשון המעטה, ובכל זאת נדהמתי מכמות התגובות שהצדיקו את הירי ללא כל סייג. "מי שדוקר אזרחים תמימים הוא מחבל, השוטרים עשו את הדבר הנכון", כתב יותר ממגיב אחד.

שוטרים יורים בפאדי עלון בירושלים, למרות שאינו מסכן אף אדם:

אלא שבישראל אין – עדיין – עונש מוות למחבלים. למעשה, היה זה נתניהו עצמו שקבר את הצעת החוק הזו. ובצדק, מבחינתו; מהלך החקיקה מחייב, ולו למראית עין, דיון עקרוני של הגוף המחוקק על מערכת הערכים שהוא מבקש להשתית באמצעות ספר החוקים. זהו מהלך שפתוח לדיון ולביקורת ציבורית, עם השלכות מקומיות ובינלאומיות.

מערכת החוקים של מדינה אמורה לשקף את ערכיה הקולקטיביים, כפי שמנוסחים על ידי נבחרי הציבור שלה. יש בה אמירה עקרונית. כשהאמירה העקרונית הזו עלולה להעמיד את אומרה באור לא טוב, הרבה יותר קל ליישם את המדיניות עצמה בפועל מבלי לקחת אחריות על משמעויותיה הערכיות. כך מקבל שרון גל את מבוקשו, דהיינו עונש מוות ל"מחבלים" בהגדרה הנרחבת ביותר של המילה, ואילו ספר החוקים של ישראל נותר נקי מהחוק שהיה עלול להכתימו בעיני חלקים נרחבים בציבור הישראלי עצמו ובוודאי שבקהילה הבינלאומית.

הרשות המחוקקת אינה היחידה שמתייתרת בפרקטיקה הזו שהופכת כל שוטר בשטח לשופט וגם לתליין; הרישיון להרוג שניתן בפועל לכל לובש מדים עם נשק מייתר גם את הרשות השופטת, ואת התפקיד שלה בעיצוב הנורמות הציבוריות. למעמד השיפוטי יש חשיבות כפולה: האחת היא מימוש זכויותיו של כל נאשם, ולו בפשעים הנקלים ביותר, להשמיע את דברו. השניה היא הפרקטיקה השיפוטית עצמה, שמנסחת באמצעות פסקי הדין נורמות ערכיות. נכון שעניינה של מערכת המשפט איננו צדק כי אם החוק, אבל לבית המשפט יש תפקיד מכריע בפרשנות החוקים בהתאם למערכת הערכים שהוא מבקש לשקף.

> צפו: חיילים מאבטחים מתנחלים שזורקים אבנים ומציתים שדות

גופתו של נער פלסטיני שנורה למוות לאחר שדקר ופצע שני אנשים בירושלים. 10 באוקטובר 2015. (אן פאק/אקטיבסטילס)

גופתו של נער פלסטיני שנורה למוות לאחר שדקר ופצע שני אנשים בירושלים. 10 באוקטובר 2015. (אן פאק/אקטיבסטילס)

כך, למשל, העובדה שיגאל עמיר לא הוצא להורג לאחר רצח רבין אלא נתפס והובא בפני בית משפט אפשרה לא רק לעמיר עצמו להשמיע את טיעוניו, אלא היא אפשרה לחברה הישראלית עצמה – באמצעות בית המשפט – לברר כיצד היא מתנהלת במקרה קיצון מעין זה, איך היא מבינה רצח פוליטי בניגוד למעשים פליליים אחרים, ואיך היא משקפת את ההבנה הזו דרך גזר הדין. הדיונים האלה שמזמן המעשה השיפוטי חיוניים לגיבושה של מערכת נורמות ציבוריות האמורות להוות את האמנה עליה מתבססת הספירה הציבורית. לשם כך הם זקוקים לרשות שופטת חזקה, עצמאית, ובעיקר נוכחת.

העובדה שפעם אחר פעם ההכרעות הללו מתקבלות הרחק מאולם בית המשפט על ידי שוטרים וחמושים אחרים, גורמת בסופו של דבר לניוון שרירים מסוכן של אחת הצלעות במשולש שאמור לקיים את האיזונים והבלמים בחברה דמוקרטית מתוקנת. מירי קטלני אחד למשנהו, מערכת המשפט הישראלית הופכת להיות פחות ופחות רלוונטית, והולכת ומאבדת את היכולת שלה למלא את חלקה במשוואה. חמורה מכך העובדה שעושה רושם שהרשות השופטת עצמה לא רק שלא מתקוממת נגד המגמה הזו, אלא מתפרקת מאחריותה בחדווה.

אם מדינת ישראל רוצה להנהיג עונש מוות לכל דוקר, מיידה אבן, משליך בקבוק תבערה או קורא אללהו אכבר, שתואיל לעשות זאת בדרכים המקובלות: תכנס את בית המחוקקים שלה, תעלה את ההצעה להצבעה, ותכריע. ואם יוחלט שאכן גורלו של כל דוקר הוא מוות, שיואיל בית המשפט להכשיר את החוק ולחתום על גזרי הדין שהוא יוליד. זה אולי ייראה קצת פחות טוב בקוקטייל היוקרתי הבא של שופטי בית המשפט העליון עם עמיתים בטרקלין נוצץ בחו"ל, אבל זה המעט שמגיע לנו, צופי ומשתתפי המערבון הפרוע הזה אליו נקלענו. לפחות שנדע את החוקים.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+, וברוסית באתר רלוונט

> לא מאוחר מדי בשביל למנוע עוד תרפ"ט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf