newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההתנהלות הקולוניאליסטית של ישראל לא מתחילה באום אל חיראן

לא רק באום אל חיראן: עיון במסמכים מראשית ימי הכיבוש בעזה ב-1956 מחדד את הרושם כי מדינת ישראל רואה בפלסטינים קודם כל אויב, והיחס שלה אליהם נגזר בהתאם: חשדנות עמוקה, מדיניות של הפרד ומשול וכוחניות

מאת:

שלשום נרשם באום אל-חיראן פרק נוסף במלחמה שהכריזה המדינה על אזרחיה הערבים. מדינת ישראל הרסה ישוב ערבי שאת תושביו שיכנה שם בעצמה שישים שנים קודם לכן – אחרי שגזלה את אדמותיהם המקוריות – כדי לבנות על חורבותיו ישוב יהודי. עד כדי כך פשוט, עד כדי כך בלתי נתפס.

ההתנהלות הנפשעת הזו והתגובות אליה מעלות הרבה מחשבות עגומות: על התקרנפות הפוליטיקאים מהאופוזיציה שמיהרו לאמץ את הגרסה השקרית של המשטרה ולקבוע כי דריסתו של השוטר ארז (עמדי) לוי היתה "פיגוע חבלני", תוך התעלמות מבישה מהעובדה שעמיתם, ח"כ איימן עודה, נפצע מירי שוטרים במקום; על הסיקור השערורייתי של האירוע מצד כלי התקשורת שהפכו ברגע את יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן ז"ל למחבל דאע"ש, על בית המשפט העליון שהכשיר את מעשה הנבלה הזה, ועוד. אבל במבט רחב יותר, הרס אום אל-חיראן חושף נדבך נוסף בפסיפס הגדול, המשרטט את העמדה הישראלית-ציונית ביחס לתושבים הערבים שבמרחבי השליטה שלה למין יומה הראשון, עמדה קולוניאליסטית במובהק ששניים מעמודי התווך שלה הם הנדסת המרחב, והפגנת שליטה מתמדת, אבסולוטית ומופגנת ביחס לאוכלוסיה הילידית.

בין אם אזרחים, תושבי קבע או נתינים חסרי זכויות בשטח כבוש, מדינת ישראל רואה בפלסטינים קודם כל אויב, והיחס שלה אליהם נגזר בהתאם: חשדנות עמוקה, מדיניות של הפרד ומשול, וכוחניות המרוסנת לפרקים ב"מחוות", קולוניאליסטיות לא פחות במהותן.

> פרסום ראשון: ניתוח ויזואלי מערער את גרסת המשטרה על אירועי אום אל חיראן

10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר

10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר

הוא כנראה הומוסקסואליסט

הנה, למשל, הצצה לכמה מסמכים מארכיון המדינה שמפרסם מכון עקבות, העוסק בתיעוד, מחקר וקידום של זכויות אדם במסגרת הסכסוך ומאתר תיעוד מסוגים שונים בדבר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המסמכים הללו הם מהתקופה שבסמוך לכיבוש רצועת עזה בנובמבר 1956. הם חושפים משהו על האופנים בהם מנגנוני הביטחון והמודיעין הישראליים נערכו להתמודדות עם גילויים של התנגדות מצד תושבי הרצועה, אך אולי עוד יותר מכך על אופי המבט על התושבים בכלל, מבט חשדני ומניפולטיבי שבהרבה מובנים ממשיך לאפיין את יחסה של המדינה את הפלסטינים – אזרחים ושאינם אזרחי – עד ליום הזה. את ההשוואות אתם מוזמנים לעשות בעצמכם.

כך, למשל, מתאר קצין משטרה בדו"ח סודי ביותר את פעילות כוחות הביטחון לנוכח ניסיון לארגן שביתה בעזה על רקע דיון צפוי באו"ם לגבי עתידה של הרצועה:

"האינפורמציה נמסרה מיד למושל הצבאי ולנציג שב"כ במקום והוחלט לזמן מיד את אנשי לשכת המסחר וכמה מנכבדי העיר לפגישה עם המושל בנוכחות קצין משטרה ולהתרות בהם לגבי סגירת החנויות".

ניסיון ארגון שביתה בעזה by LocalCall on Scribd

כלומר תושבי עזה, הנכבשים הטריים, ביקשו לקיים מחאה לא אלימה, קרי שביתה, כדי לעורר את תשומת הלב הבינלאומית ערב הדיון על עתידם. את זה ביקשו מנגנוני הביטחון הישראליים לסכל, וגם הצליחו בזאת. השביתה לא התקיימה.

בהמשך מדווח הקצין על מעצר של כמה צעירים פלסטינים בשנות העשרים לחייהם, חברים בתא של "התנועה הלאומית". על אחד מהם מציין הדו"ח שהוא "כנראה הומוסקסואליסט". עיקר חטאם, על-פי הדו"ח, הוא חלוקת כרוזים של התנועה שקמה כחודשיים קודם לכן. מעצר של פעילים פוליטיים ושימוש במידע על נטיות מיניות של צעירים פלסטינים לצרכים "ביטחוניים", נשמע מוכר?

או קחו למשל את הסיכום הזה, מישיבת תיאום בנושא רצועת עזה, שהתקיימה ב-13 בינואר 1957:

מפקדת עזה- פגישת תיאום עם הפיקוד by LocalCall on Scribd

בישיבה דווח כי “מעשי החבלה וההסתה” נגד שלטונות ישראל נמצאים במגמת עלייה, וצוין כי “הטיפול הנח של השלטונות בעבריינים והתקרבות כוח או”ם לאל עריש עודדו הפגנות”. איך מתמודדים עם העבריינים? הנה: “ניתנו הוראות להתכונן לפזור הפגנות, אם ע”י התזת מים, שיסוי כלבים או במקלות”. עוד הוחלט על הגברת פעילות שב”כ באזור, והובהר כי אם תוחמר ההתנגדות "נזקק להשתמש בעונשים קיבוציים כמו עוצר ממושך והפסקת שירותים […] יש לעשות הכל כי פעולות כאלה לא תקבלנה פרסום רחב". שיסוי כלבים, מקלות, עונשים קולקטיביים, הפסקת שירותים, והסתרת התנהלות המדינה. נשמע מוכר?

עוד מתייחס הדיווח הזה אל דילמה שעמדה בפני כוחותינו במקום, בדבר שימוש בנכסי הנפקדים שנפלו לידיהם, באופן ספציפי יותר בעניין קטיף הדרים בשווי של 200,000 ל"י. בסופו של דבר הוחלט להוציא צו ש"מסדיר" את נכסי הנפקדים אך לתת לו "פרסום מינימלי", אשר "יעניק לתושב מקומי תואר של מנהל הנכסים וליהודי ישראלי הסמכות עליהם". נשמע לכם מוכר?

חודשיים לאחר כיבוש רצועת עזה בידי צה”ל, נציגי השב”כ בעזה והמפקד הצבאי של רצועת עזה נפגשו לתיאום הנהלים ושיתופי הפעולה ביניהם. בסיכום הפגישה שנערכה בתאריך 3.1.57. מהמסך עולה שכוחותינו נאלצו להתמודד עם בעיות של הפצת כרוזים של התנועה הלאומית, הסתה הכוללת "הפרחת שמועות בקרב האוכלוסיה", ו"השפעה מכוונת של האינטליגנציה נגדנו".

ממשל צבאי עזה – ישיבה עם אלוף הפיקוד by LocalCall on Scribd

אז איך מתמודדים עם איומים מסוג זה?

"סוכם להרחיב ולהעמיק את ההסברה לאוכלוסיה. להשפיע על האינטליגנציה שאינה משתפת פעולה. להגדיל את מספר המשתפים פעולה מבין המוסלמים ולרכוש נוצרים כגייס חמישי. להכתים שמם של אנשים החשודים כעוינים ולהפיץ שמועות עליהם באמצעות הנציגים[…[". נשמע מוכר?

מהמסמכים עולה חשש מיוחד של כוחותינו מפני "התנועה הלאומית", שהיתה אז, כאמור, בחודשיה הראשונים, ובעיקר מפני החיבור האפשרי שלה לתנועת האחים המוסלמים. עיון בכרוז הראשון שפרסמה התנועה מציג שפה לאומית עם השפעות קומוניסטיות אנטי-אימפריאליסטיות, קריאה לעמידה מלוכדת של התושבים יחדיו, וקריאה לאו"ם ולקהילה הבינלאומית לדאוג לתנאי מחיה ולתנאים הסוציאליים הבסיסיים של התושבים. אף מילה על התנגדות אלימה. למעשה הכרוז מדגיש כי נסיגת כוחות הכיבוש תתרחש בעקבות לחץ עולמי והחלטת האומות המאוחדות. קרימינליזציה של תנועה לאומית או דתית מסיבות פוליטיות ורדיפה של הנהגה פוליטית, גם נשמע לכם מוכר?

"התנועה הלאומית" ברצועה by LocalCall on Scribd

בסופו של דבר, פרק הכיבוש הישראלי הזה בעזה היה קצר מאוד (עד לכיבושה המחודש ב-67' כמובן). אולי דוקא משום כך, המהירות שבה היחס של הממסד כלפי האוכלוסיה הכבושה התנסח והתגבש מעידה כי לא טיב האינטראקציה עם האוכלוסיה עצמה היא שהכתיבה אותו, אלא אותה תודעה קולוניאליסטית איתה הם הגיעו אל המפגש. ועל פי תודעה זו, ערבי הוא ערבי הוא ערבי; בין אם אזרח המדינה בקלנסווה, תושב של קבע בירושלים, נתין בשטחי האפרטהייד בגדה המערבית או סטטיסט בעזה המתפוררת. ומשום היותו ערבי הוא חשוד מעצם היותו ומאיים מעצם היותו ויש לדכא אותו פוליטית ולהגביל את מרחב המחיה שלו פיזית, למשל על ידי הריסת יישובים שלו כדי לבנות על חורבותיהם ישובים ליהודים בלבד.

> המשטרה מסרבת לאפשר את קבורתו של יעקוב אבו-אלקיען ללא תנאים. המשפחה עתרה לבג"ץ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf