newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מקורות הפגנות האחד במאי: פרשת היימרקט והמרטירים משיקגו

העובדים שבתו למען יום עבודה בן שמונה שעות בלבד. המעסיקים והעיתונות נעמדו על הרגליים האחוריות, והמשטרה פתחה באש. תזכורת היסטורית לשורשי חג הפועלים

מאת:

בשנות ה-80 של המאה ה-19, בעקבות התפתחות תעשייתית מואצת, ימי עבודה בני 14 שעות בשכר זעום היו דבר שכיח. כך גם שבוע עבודה בן שישה או שבעה ימים. כוח עבודה זול, בדמות המהגרים הרבים שהגיעו בהמוניהם לארה"ב, כמו גם העדר חוקי עבודה אפשרו לבעלי ההון להגדיל דרמטית את עושרם. לצד זאת ניכר גידול מהיר באי-שוויון תוך ניצול עבודתם, ולא מעט פעמים גם במחיר חייהם, של העובדים. לאור כל זאת ב-1884 הוחלט בכנס של פדרציית האיגודים המקצועיים לדרוש כי עד אחד במאי 1886 יחוקק חוק, שיקבע כי שמונה שעות יהוו יום עבודה חוקי, תחת הססמא "8 שעות לעבודה, 8 שעות למנוחה, ו-8 שעות לרצוננו".

הדרישה לא עתידה הייתה להיענות עד התאריך המיועד. המאבק שהתחיל באותו יום הביא לתלייתם של מארגניו האנרכיסטים, ועתיד היה לשנות את פני מאבקי העובדים בכל העולם עד ימינו. את השלכותיו אנחנו חווים בדמות חוקי העבודה, שנראים לנו היום כמובנים מאליהם. לפרשה נודעה השפעה גדולה בעיצובן האידאולוגי של הדמויות האנרכיסטיות הבולטות באותה תקופה. אמה גולדמן למשל תיארה אותה כאירוע המכריע בחייה, ולאחר עשרות שנים של הגלייה מארה"ב הורשתה לחזור רק כדי להיקבר לצד גיבורי המאבק.

יום עבודה של 8 שעות

יום עבודה של 8 שעות

כשדרישת הפדרציה לא נענתה עד האחד במאי הוכרזה שביתה כללית, בה השתתפו כחצי מיליון פועלים מכל רחבי ארה"ב. בשיקגו לבדה, שהייתה מרכז למאבקי האיגודים למקצועיים ופעילות אנרכיסטית, השתתפו בשביתה למעלה מ־40,000 פועלים ומספר כפול מזה צעדו בהפגנות בשדרות מישיגן. מארגני ההפגנה הי בני הזוג פרסונס: לוסי, אשר הוגדרה על ידי משטרת העיר כ"מסוכנת יותר מ-1,000 פורעים", נולדה לתנאי עבדות ושוחררה לאחר מלחמת האזרחים. בן זוגה אוגוסט היה חייל בצבא הקונפרדציה וב-1886 שימש כעורך של העיתון האנרכיסטי "האזעקה", ולימים עתיד היה להיתלות בשל חלקו בהתארגנות.

הכוח העצום שהראו העובדים הכה בהלם את בעלי הון, וכך כשהשביתה נמשכה גם ב-2 במאי החלה מתקפה של אמצעי התקשורת נגד ההפגנות והשביתות בכלל ונגד מארגניה בפרט. ב-3 במאי התכנסו השובתים סמוך למפעל "מקורמיק הרווסטינג" בשיקגו, אז אחד התאגידים החזקים באמריקה, ושבו הועסקו "שוברי השביתה" שנשכרו על ידי ההנהלה. בסיום יום העבודה, בזמן שהשובתים קרבו למפעל בכוונה להתעמת עם שוברי השביתה, המשטרה החלה בירי בלתי מובן לעברם שכתוצאה ממנו נהרגו שישה פועלים ועשרות נפצעו.

פלייר הקורא להפגנה בהיימרקט.

פלייר הקורא להפגנה בהיימרקט.

בעקבות הזעזוע מהאלימות המשטרתית תנועת האנרכיסטים בעיר חילקה פליירים בדרישה לעשיית צדק עם רוצחי הפועלים בשם אינטרסים עסקיים, וקראה לקיים עצרת מחאה למחרת בכיכר היימרקט בעיר. העצרת בה נכחו כמה אלפים התנהלה ללא אלימות וכך היתה רוח הנאומים בה. בסביבות השעה 22:30, כאשר עמדה להסתיים, המשטרה החלה לפזר באלימות את 200 המפגינים שנותרו בה.

אז הושלך מטען צינור לעבר השוטרים וגרם למותו של שוטר ולפציעתם כמה נוספים. המשטרה פתחה שוב באש לעבר הקהל שחלקו הפעם הגיע חמוש והחזיר ירי. לאחר חילופי האש נספרו ארבעה פועלים ושמונה שוטרים הרוגים (מרבית השוטרים כתוצאה מאש שוטרים אחרים), לא ידוע כמה פועלים נפצעו, אך מעריכים שהיו רבים  אשר פחדו ללכת לבתי חולים פן יעצרו.

קריאה לפעולה בעקבות הרג פועלים

קריאה לפעולה בעקבות הרג פועלים

בעקבות התקרית החל גל של פשיטות ודיכוי משטרתי בעידוד מאמרי הסתה של העיתונות, בעיקר כלפי חברי התנועה האנרכיסטית ומאות מחבריה, "מפלצות תאבות־דם" כפי שכונו, נעצרו. "בצעו את הפשיטות תחילה והיוועצו בספר החוקים מאוחר יותר", קרא אז התובע הכללי. שמונה מהעצורים הועמדו לדין באשמת "סיוע לרצח": אוגוסט ספייז, מיכאל שוואב, אלברט פארסונס, אדולף פישר, ג'ורג' אנגל, לואיס לינג, סמואל פילדן ואוסקר ניבה.

המשפט שהחל ביוני היה פארסה מבישה, ומשמש מאז כדוגמא קנונית לחוסר צדק. חבר המושבעים נבחר על ידי פקיד שמינה התובע, והוא הורכב מאנשי עסקים ושכיריהם, ומקרוב משפחה של אחד השוטרים שנהרגו. התביעה כלל לא טענה כי למואשמים היה קשר למטען שהושלך, אלא שכמארגני ההפגנה לא מנעו את השלכתו, במיוחד לאור היותם אנרכיסטים, ולכן היו שותפים לקנוניה. חלק מהנאשמים אפילו לא נכחו בהיימרקט באותו יום.

בדברי הסיכום התביעה הצהירה כי האנרכיזם הוא זה שעומד למשפט ובהיותם המואשמים ממניגיהם דרשה: "הרשיעו את האנשים האלה, עשו מהם דוגמה, תלו אותם, והצלתם את המוסדות שלנו, את החברה שלנו". עונש מוות הוטל על שבעה מהם, אוסקר ניבה קיבל 15 שנה, ולאחר מכן הומתק עונשם של עוד שניים למאסר עולם. המחזאי הידוע ג'ורג' ברנרד שו אמר על כך

אם ארה"ב חייבת לאבד שמונה אנשים, עדיף לה לאבד את שמונת השופטים בבית המשפט העליון של אילינוי מאשר את שמונת האנרכיסטים שבכלא.

בליל ההוצאה להורג התאבד לואיס לינג בפיצוץ נפץ דינמיט בפיו, לפני שספייז, פארסונס, פישר ואנגל נתלו. מסופר כי בדרכם לשם הם שרו את "המארסֶייז" מחזיקים ידיים לפני שנקשרו. ספייז הצהיר "יגיע היום שהשתיקה שלנו תהיה חזקה יותר מהקולות שאתם עומדים לחנוק היום", ופרסונס האשים "הרשעתי וביצוע גזר הדין הוא לא פחות מרצח בכוונה תחילה, בזדון כפי שאפשר למצוא בתולדות הרדיפות הפוליטיות והדתיות". 600,000 איש ואישה ליוו בשתיקה את מסע הלוויה ברחובות שיקגו.

ב-1889 תוך כדי קמפיין עממי לשחרורם של הנותרים בחיים, שזכה ליותר מ-100 אלף תומכים, הוחלט בקונגרס של האינטרנציונל לארגן הפגנת ענק בינלאומית בקריאה לקיצור יום העבודה, האחד במאי נבחר כהצדעה למרטירים מההיימקרט. הלחץ העממי נשא פרי וביוני 1893 מושל אילינוי חנן את פילדן, ניבה ושוואב "משום שלא ביצעו את הפשע שיוחס להם, ובדיוק כמו חבריהם שהוצאו להורג נפלו קורבן להיסטריה, חבר מושבעים משוחד ושופט מוטה".

למרות ניסיונות ניכוס רבים האחד במאי היה ונשאר יום של סולידריות בינלאומית ומאבק נגד דיכוי  באשר הוא, כמו גם  יום הוקרה למרטירים משיקגו.

קרדיט:Bogdan Markiewicz

צילום: Bogdan Markiewicz

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf