newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור לגדר, פרק 10: מפגשים עם החומה במרחב

אחרי סקירה ארוכה של ההיסטוריה של הגדר ושל השפעותיה, ורגע לפני סיום הסדרה, אני מתעכב עם אוסף של רישומים ומחשבות שנאספו תוך כדי שיטוט על האסתטיקה של המכשול ועל האופן שבו הוא משתלב במרחב הגיאוגרפי והתודעתי הישראלי והפלסטיני

מאת:

צילום פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס

עם כל הכבוד לענקית התוכנה החולשת על כמויות אדירות של ידע אנושי, יש דברים שגוגל לא אומרת לך. לפני מספר חודשים יצאתי מהפגנה במרכז הגדה המערבית, והתכוונתי לחזור לתל אביב לאחר שאקפיץ חברה לכביש מספר 5, שעליו היא התכוונה להמשיך מזרחה. למרות שידעתי פחות או יותר איך מגיעים, הסכמתי להצעתה לכוון אותי לדרך הקצרה ביותר באמצעות המפה של גוגל בטלפון החכם שלה.

דבר ראשון שמפת גוגל לא סיפרה לנו הוא ההבדלים בין שלושת סוגי הכבישים השונים שהופיעו על המפה כאחד: כבישים שמשמשים מתנחלים, במצב תחזוקה מהטובים שיש, כבישים שמובילים רק לכפרים פלסטינים, עם בורות ומהמורות בדרך, וכבישים פלסטיניים שמומנו על ידי האיחוד האירופי, ממשלת יפן וה-USAID – חדשים, חלקים, אמנם בלי התאורה ומעקי הבטיחות של כבישי המתנחלים – אבל בפירוש טובים. אילולא שלטי החסות המופיעים לצד הכבישים האלה, הנושאים את דגלי המדינות התורמות, הכבישים היו יכולים להשכיח את צרות הכיבוש ואת התלות העצומה של הרשות והתושבים הפלסטינים במימון זר כדי להתקיים, שהיא גם התלות של הכיבוש באותו מימון זר.

גבעת אדמה מסתירה את חומת טול כרם מהנוסעים בכביש 6 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גבעת אדמה מסתירה את חומת טול כרם מהנוסעים בכביש 6 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

דבר נוסף שלא ניתן היה לראות הוא את ההפרדה הכפויה בין סוגי הכבישים האלה. כך נסענו על כביש פלסטיני-במימון-אמריקאי, משקיפים על כבישים מקבילים ובלתי נגישים של מתנחלים, ושעטנו צפונה. באחד הצמתים עם מחסום נטוש ראינו שלט שמפנה לכביש 5 ימינה, ושלט מולנו שאוסר על ישראלים להמשיך ישר.

"לפי המפה, צריך להמשיך רק עוד קצת ישר בשביל להגיע לכביש, ואם נפנה ימינה זה סיבוב ארוך", אמרה החברה, ולמרות סקפטיות מסוימת הסכמתי להמשיך ישר. כעבור חמש דקות באמת הגענו למפגש של הכביש הפלסטיני וכביש 5 שהופיע במפה, אבל רק כדי לגלות שדרכנו נותקה בחסימות ובגדרות מהכביש הראשי, ושאנחנו מופנים למנהרה שעוברת מתחת ל-5. "טוב, אז אם רק נמשיך קצת, ונפנה שמאלה, הכביש של הכפר מתחבר להתנחלות, שמחוברת לכביש 5", עודדה אותי החברה. כאן כבר היה ברור לי שאין קשר בין גוגל לבין המציאות. כביש אחד שמחבר כפר להתנחלות? לא סביר. התערבנו על זה, חציתי את הכפר מסחה, ובצידו השני: חומה. מעבר לשער: אלקנה. ממש בשער הזה ירה חייל צה"ל ברגלו של גיל נעמתי לפני תשע שנים.

עצרנו, משתאים שוב, בפעם המי יודע כמה, מגודלה האימתני של מפלצת הבטון, והסתובבנו לאחור. התחברנו לכביש הנכון, הגענו לכביש 5, החברה המשיכה לדרכה, ואני חזרתי לתל אביב דרך מחסום בלתי מורגש לגמרי לישראלים. המחסום נמצא מרחק זעום מהחומה שעל אדמות מסחה, אבל ממנו היא בלתי נראית, נעדרת מהנוף הישראלי כמו בכל כך הרבה מקומות אחרים. מהנוף הישראלי, ומגוגל-מפס.

קישוטים והסתרה

למרות שסביר להניח שרוב הישראלים תומכים בקיומה, כנראה שאף בתוואי הנוכחי והפולשני, ניכר שמתכנני הגדר עשו מאמצים משמעותיים כדי להסתיר אותה מהם – או לפחות ליפות אותה ככל שאפשר. לאורך כביש 60, בין מחסום המנהרות לבין הכניסה הדרומית לכפר אל-חאדר שבו מתחילה "פרצת גוש עציון", החומה מהצד הישראלי נראית עדינה למדי: גובהה כשלושה מטרים, ובמקום בטון חשוף הנהגים רואים לבנים בצבעים עליזים של ורוד ולבן. מצדה השני, הפונה לבית לחם, החומה מבוטנת, אפורה, וגבוהה (הודות להצבתה חלקית מעל מצוק) כמו בכל מקום אחר.

הצד השני של חומת טול כרם. כאן לא מנסים להסתיר את הכיעור (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הצד השני של חומת טול כרם. כאן לא מנסים להסתיר את הכיעור (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לקראת הכניסה לירושלים מכיוון גבעת זאב החומה סוגרת על כביש 443 החומה משני צדדיו. כאן השקיעה יד אלמונית בציור של קשתות כמו-רומיות, שמעבר להן נשקף נוף הררי בתולי וריק עם שמיים כחולים. שום זכר לערים ולכפרים שלכודים-מוסתרים מצדה השני של החומה, ושתושביהם כמובן לא זכו שאת קירות כלאם יאיירו באופן ססגוני ומלבב כל כך.

אולי המקום המעניין ביותר בו ישראלים זוכים לפגוש את החומה באופן יום-יומי הוא על כביש 6, כשהחומה (כמו הקו הירוק) ממש נושקת לכביש בהקיפה את קלקיליה וטול כרם – אבל מוסתרת כמעט לגמרי מעיניי הנהגים. לאורך החומה בקלקיליה נטועה שורה ארוכה של אקליפטוסים שמושכים את תשומת הלב מהבטון שמאחוריהם, ולאורך החומה של טול כרם החליט מישהו להרים סוללת עפר ענקית שמכסה את החומה כולה (רק מצדה הישראלי), ושעליה נשתלו שיחים ופרחים.

מהצד הפלסטיני, הבלתי נראה לנהגים, איש לא ניסה להסתיר את שמונת המטרים של החומה, שלמרגלותיהם מזבלה, מפעלי מחזור, בית קברות לדודי שמש, פסולת בניין ומספר כלבים עזובים וחולניים למראה. זהו "אזור התעשייה ניצני שלום", אחת ממכלאות "השלום הכלכלי", שאליה נדחקים פועלים פלסטינים לטפל בתנאי עבודה מפוקפקים בפסולת המיוצרת בישראל, וכל זאת מאחורי טבעת של בטון כבד, שמצדו השני צמחייה לקישוט (ראו תמונות).

גרפיטי על חומת בית לחם (אן פק / אקטיבסטילס)

גרפיטי על חומת בית לחם. קישוטים גם בצד הפלסטיני (אן פק / אקטיבסטילס)

כמובן, גם מהצד הפלסטיני נעשים ניסיונות לייפות את הכיעור. כאן אלה לא ניסיונות המוסדרים על ידי המערכת, ולתקופה מסוימת בתחילת הדרך אף שקלו במשרד הביטחון לצפות את החומה כולה בחומר דוחה גרפיטי שפותח על ידי סוכנות החלל האמריקאית. התוכנית נזנחה לבסוף, ואת החומה מעטרות כתובת גרפיטי קטנות כגדולות, של אמנים ותושבים מקומיים, של פעילים ואמני רחוב ישראלים (כמו KNOW HOPE), ושל סלבריטאים כרוג'ר ווטרס ואמן הגרפיטי הבינלאומי בנקסי, שחלק מיצירותיו על החומה רוכזו כאן. בסוף הלקט, אגב, מופיעה שיחה בין בנקסי לבין קשיש פלסטיני שמוחה על כך שהציורים מייפים את החומה – כשמה שבאמת דרוש הוא להפיל אותה.

מעניין לשאול למה היה כל כך חשוב למתכנני הגדר להסתיר אותה או לייפות אותה בעיני ישראלים או להסתיר אותה כליל. או מניחים, בצדק – כאמור, שהתמיכה בגדר היא רחבה ומקיפה בציבור היהודי בארץ, אז מה הבעיה בהצגת המכשול כהווייתו? זו שאלה אחת שאבקש להשאיר פתוחה למחשבות הקוראים.

אתר בנייה

ויש את המקומות שבהם הגדר לא נבנתה עדיין, ולא צפויה להיבנות בהם בכלל בעתיד הנראה לעין. ישנו התוואי הבלתי ממומש של אצבעות אריאל וקדומים, הפרצה בחומת ירושלים בואך מישור אדומים, הגדר הלא-מושלמת באזור גוש עציון, שם אפשר בחלקים מסוימים של התוואי למצוא התחלות בנייה שקפאו בזמן, וההשלמה שלא הושלמה בגלל הפגיעה בטבע במדבר יהודה.

כמובן שהגדר הלא-בנויה היא עוד יותר בלתי נראית מהגדר הבנויה, אבל עצם ההיכרות של התושבים עם התוכניות לבנות אותה, כמו גם הבנייה שהופסקה ליד אריאל או ליד מעסרה, יוצרים אווירת מיוחדת של רוח רפאים של גדר, כמו איבר פאנטום, גדר שנמצאת פוטנציאלית, שתמיד מלווה אותך – אבל שלא ברור אם אי פעם תקרום מלט ועמודים.

חומת וואלג'ה ואני (חגי מטר)

חומת וואלג'ה ואני (חגי מטר)

רק בוולג'ה נמשכת עכשיו הבנייה. מי שמזדמן לכפר מפעם לפעם יכול לראות ממש את צעדת לוחות הבטון, לעמוד לידם, לחצות את הצלקת בקרקע – ולדעת שתוך ימים בודדים לא תוכל לעבור בנקודה הזאת, ועוד כמה שבועות או חודשים לא תוכל לחצות בכלל, מרגע שהכפר יוקף מכל עבריו. זה המקום שבו המשמעות של החומה הופכת ברורה יותר מכל מקום אחר, כשהעצים, הכבישים, הבתים והאנשים משני צדדיה הולכים ומאבדים קשר זה עם זה בהדרגה.

אבל האם כל זה – הגדר, החומה, הבנייה, ההפסקה בבנייה, עקירת העצים, גזל הקרקעות, שלילת הפרנסה, הרחבת ההתנחלויות, צילוק הנוף, הגברת ניצול העובדים וכל שאר הדברים שנסקרו בסדרה הזאת – האם זה משיג את המטרה שלשמה הכל התחיל? האם זה תורם לביטחונם של אזרחי ישראל? התשובות השונות בפרק הבא.

————-

הפרקים הקודמים בסדרת "עשור לגדר":

1) הפרויקט הישראלי הגדול

2) חומה ושלום

3) דונם פה ודונם שם

4) לא פה ולא שם – הכפרים ממערב לגדר

5) דרך חדשה להתנגדות

6) הגדר עוד עומדת – מה השיג המאבק העממי?

7) הכפר שהופך לכלא

8) מעמד עובדים במצור

9) חלוקת הארץ של המים, הצומח והחי

 

הפרק הבא: ביטחון לישראל?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf