newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור לגדר, פרק 8: מעמד עובדים במצור

הגדר נבנתה, כך אומרים, כדי למנוע ממחבלים מתאבדים להכנס לישראל. מי שכן נכנסים לישראל יום-יום הם עשרות אלפי פועלים – חלקם בהיתר דרך תורים ארוכים ובדיקות במחסומים, חלקם בלי היתר דרך פרצות בגדר או בטיפוס מעל החומה. חייהם של כולם השתנו דרמטית מאז הקמתה

מאת:

צילום פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס

כשאנחנו מגיעים למחסום אייל השעה היא 4:30 בבוקר, השמיים חשוכים לגמרי, וכבר בכביש הגישה חולפים על פנינו בכיוון ההפוך שני מיניבוסים עמוסים פועלים, בדרכם לעוד יום עבודה. אנחנו חונים במגרש עפר קטן מחוץ למתחם הענק שמהווה המחסום, ומתחילים להסתובב בין מאות האנשים ההולכים ומתכנסים ברחבה כשהם מדברים בקול שקט, שותים תה, מתפללים או ישנים על הקרקע. כולם מחכים. כולם רוצים לעבוד. בעוד כמה שעות כך תראה גם גינת לוינסקי שליד ביתי – אני לא יכול שלא לחשוב.

עשרות מיניבוסים עם מנועים מהמהמים מפוזרים מכל עבר, ולצד כל אחד מהם נהג. "כפר סבא כפר סבא כפר סבא כפר סבא", צועק אחד. אחרים "נתניה", אחרים "קרית אונו", אחרים "הרצליה", ועוד. אלה מוניות השירות לעובדים חסרי המזל שצריכים לשלם לעצמם על הנסיעות. אחרים מחכים למעסיק שיאסוף אותם, והחל מחמש וחצי בבוקר אלה מתחילים להגיע במשאיות ובוואנים: "יצחק ביטון שיפוצים", "ש.ת. עבודות מתכת", "נגריית פארס", "א.נ. עבודות קבלן".

פועלים יוצאים לעבודה דרך מחסום לפני עלות השחר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פועלים יוצאים לעבודה דרך מחסום לפני עלות השחר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

את שירות ההסעות מנהלים פלסטינים אזרחי ישראל, שבהתחלה חוששים שאנחנו נציגי מס הכנסה, אבל כשאנחנו מראים להם דוגמאות לעבודתנו באתר 972+ הם משתכנעים שאנחנו עיתונאים ומספרים על מצוקות העובדים, על הקשיים שהגדר יצרה בחייהם, ובעיקר על מכונת השיקוף השנואה, שכל העובדים מאמינים שגורמת לסרטן ולאימפוטנציה.

נלחמים על חיים בכבוד

סיפור המכונה מזכיר לי שלפני כשלוש שנים היינו כאן – אורן הצלם, אני, ועוד כמה עיתונאים – במחסום הפועלים הזה שבפאתי קלקיליה, וסיקרנו שביתה ייחודית. במשך יומיים סירבו כל הפועלים לעבור בשל מה שהגדירו כיחס מחפיר מצד מפעילי המחסום, חברת "מודיעין אזרחי" שלידיה נמסר המקום בהליך ההפרטה הכולל של המחסומים, ובשל שחיקה בזכויות שהובטחו להם בעבר, כשהצבא ניהל את העניינים. האחראי על המחסום ניהל משא ומתן עם נציגות העובדים הספונטנית שצמחה במקום, וקיבל את רוב דרישותיהם: מסלולים נפרדים לנשים עם בודקות ולא בודקים, הקמת אזור לתפילה, יחס מכבד ומהיר לכל, וסככות להגנה מהגשם בזמן הציפייה להסעות. רק את המכונה ההיא לא ניתן היה להחליף.

שלוש שנים עברו, וההבטחות ככל הנראה קוימו. המכונה אמנם נשארה, אבל חוץ ממנה רוב הפועלים לא מתלוננים על התנאים במחסום עצמו. מבט על הקרוסלה ביציאה מראה שקצב היציאה מהמחסום – שנראה כמו מפעל ענק לייצור פועלים – נע בין שניים לשלושה אנשים לשנייה. ככל הנראה לפחות אלפיים איש עוברים כאן כל בוקר, והרבה יותר מזה בימי ראשון. ברחבה שבחוץ יש מזנון קטן, אזור תחום שבו מתקיימת תפילת בוקר בלתי פוסקת ברוטציה, וסככה שבה ובסביבותיה ישנים אנשים שיצאו מוקדם וצריכים לחכות עוד זמן רב עד שייאספו לעבודה.

רחבת תפילה מחוץ למחסום (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רחבת תפילה מחוץ למחסום (אורן זיו / אקטיבסטילס)

במרחק מה מהסככה אנשים מדליקים מדורות ומחממים לעצמם קומקומי תה. אנחנו מצטרפים. "כבר שנים שאני עובד בישראל, בבניין, ולמרות שהפרנסה סבירה המצב הידרדר מאוד מאז שהוקמה הגדר", אומר סאבר (שם בדוי). הוא בן 54, פועל בישראל ברצף מאז גיל 13, אבל מדבר רק ערבית. "פעם אפשר היה להגיע מכל מקום, ועכשיו רק דרך המחסום הזה. זה כמו צוואר בקבוק. זה אומר שצריך לקום בשלוש בבוקר, לעמוד בתורים שעות, ואז לחכות פה עוד לפני שהשמש עולה. חוזרים אחרי שהיא שוקעת, ישנים מעט, ושוב יוצאים. זה כמו לצאת מכלא ולחזור לכלא כל יום מחדש. אבל אין ברירה. להתפרנס צריך".

תורים, תאונות, פציעות, מכות וניצול

קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הפועלים הפלסטינים הנכנסים לעבודה בישראל. לפי הערכות שונות מדובר על בין 60 ל-80 אלף פועלים, כשבערך חצי מהם עוברים במחסומים עם היתר כחוק, וחצי מתגנבים בשיטות שונות.

דו"ח של "בצלם" מ-2007 העוסק באלימות כוחות הביטחון כלפי עובדים נטולי היתר מדגיש כי אמנת האג הרביעית מחייבת את הכובש בשטח מסוים "להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים". בפסק דין משנת 1983 קבע המשנה דאז לנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, כי הוראה זו אוסרת למעשה על ישראל לנתק את כלכלתה מזו של השטחים הכבושים. "כל ניתוק של הכלכלות… עלול היה להיות בעל תוצאות הרסניות מיידיות על כלכלת השטחים ועל רווחת אוכלוסייתם", כתב אז שמגר.

בדו"ח מפורט עוד איך הסגר ומשטר ההיתרים, שכוננו בעקבות האינתיפאדה הראשונה, גרמו לפגיעה קשה לכלכלת השטחים, שבשל הגבלות הפיתוח מצד ישראל נעשתה תלויה יותר ויותר בעבודה בהתנחלויות ובשטח המדינה גופא. פגיעה זו רק הלכה וגברה עם הקמת הגדר, שהקלה על יישום מדיניות ההיתרים, והובילה לעלייה משמעותית באבטלה בחברה הפלסטינית. מעבר למצוקה של האבטלה עצמה, גררה הגדר עוד שורה של השפעות על העובדים. תקיפות על ידי אנשי כוחות הביטחון, שמזכירים ב"בצלם", הן רק אחת מאלה.

פועלים יוצאים ממחסום אייל עם שחר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פועלים יוצאים ממחסום אייל עם שחר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"עם עליית האבטלה יותר ויותר עובדים התחילו להכנס בלי היתר בכל מיני דרכים", מספר אחמד סוב-לבן, רכז השטח של עמותת "עיר עמים". "חלק קופצים מעל הגדר בכל מיני מקומות, חלק עוברים דרך הפרצות שעוד לא נבנו, חלק משלמים הרבה כסף לאנשים שמבריחים אותם במשאיות, וחלק מוצאים דרכים אחרות. הם צריכים לצאת הרבה יותר מוקדם כדי להתחמק מהצבא וממג"ב, וגם מי שיש לו היתר צריך לקום יותר מוקדם בגלל התורים במחסומים, כך שכולם מתחילים את היום בשתיים-שלוש לפנות בוקר.

"בגלל העומס והעלויות של המסע אנשים גם מעדיפים להשאר במקום העבודה למשך השבוע, וזה מוביל להתרחקות מהמשפחה, וגם לעלויות נוספות: תשלומים על מקום שינה ואוכל ודברים נוספים שהמעביד מוריד להם מהמשכורת. בעיה נוספת היא שמי שאין לו היתר מסכים לעבוד כמעט בכל תנאי, ומי שיש לו היתר תלוי במעסיק שלו לחידוש ההיתר – ולכן צריך לקבל את התנאים שהמעסיק קובע, מה שמוביל גם לשחיקה בשכר וגם לחסכון של המעסיקים באמצעי בטיחות. רק שבוע שעבר נהרג עובד פלסטיני באתר בנייה בירושלים, ואין כמעט חודש שפועל פלסטיני לא נהרג או נפצע קשות בעבודה – ואין ברירה אלא לקבל את זה".

"אדם רגיל מעביר 10 שעות בין היציאה מהבית לעבודה לבין החזרה, אבל הפועלים הפלסטינים נמצאים לפחות 16 שעות מחוץ לבית כל יום בגלל התארכות הדרכים", מוסיף עבד דארי, רכז פניות פלסטינים מאזור הדרום בעמותת "קו לעובד". "בעיה נוספת שאנחנו נתקלים בה היא תאונות ופציעות. אנשים נפצעים כשהם קופצים מעל הגדר, או ממכוניות בכבישים מהירים ליד הגדר, או בתאונות עבודה – והפתרון של המעסיק הוא כמעט תמיד לשלוח את העובדים למחסום הקרוב או הביתה, ושיסתדרו לבד. בשבילו זה פשוט עניין של חסכון בכסף".

"טיפוסי לילה"

סאבר וחבריו בעלי ההיתרים קמים מוקדם ועוברים מסלול מפרך כדי לזכות ביום עבודה ובפרנסה זעומה בישראל. כל אחד יכול ללכת ולפגוש בהם במחסום אייל, בקלנדיה, במחסום 300, ובעוד מספר מחסומים בודדים שמאושרים למעבר פלסטינים – מעבר בין שטחים שכולם בשליטת ישראל, ושישראלים יכולים לעבור ביניהם ברגעים בודדים וללא כל עיכוב.

את הפועלים נטולי ההיתר קשה יותר לפגוש, אבל עדיין אפשר לראות. בשנת 2009 התלווה הבמאי דניאל גל לקבוצת פועלים נטולי היתרים שמתגנבים לתוך ירושלים, ותיעד אותם בסרט הקצר "טיפוסי לילה", שצילם במסגרת פרויקט סרטים של "עיר עמים".

בסרט, שקטע קצר ממנו ניתן לראות כאן, נראים גברים בני גילאים שונים כשהם מתגנבים בחושך, נושאים צרורות קטנים, תרים בעיניהם אחר ג'יפים של מג"ב, מתקשרים לאנשי קשר שמדווחים על מיקומם של החיילים, ולבסוף מטפסים מעל שורה של חומות בעזרת חבלים, קרשים, יתדות וסולמות גנבים, זוחלים מתחת לגדרות תיל, חוצים בריצה את הכבישים המהירים המקיפים את ירושלים, ונעלמים לתוך החושך, לעבר העבודה בבניין הבירה. לפחות 18 פועלים נראים בסרט נכנסים, ורק אחד נתפס על ידי מג"ב.

"בשבילנו לצאת לעבודה זה כמו לצאת למלחמה", אומר בסרט נידאל קוואסבה, בן 31, שעובד בישראל מגיל 15, ומבקש להסביר הן את הקשיים בדרך לעבודה, והן את הצורך הקיומי בה. "מתכוננים כאילו יוצאים למלחמה. אתה לוקח בחשבון שאולי תפצע, שאולי תמות, שאולי תיעצר. כשאנחנו יוצאים מהבית אנחנו נפרדים מהילדים שלנו כי יש סיכוי שלא נחזור. אצלנו בגדה אין עבודה. אני מפרנס את אשתי, את שבעת ילדי, את הבית ואת אמי, לכן אני חייב לצאת לעבוד, כדי להביא אוכל לילדים. אנחנו לא הולכים לעבוד בשביל מדינה אחרת, אנחנו באים לעבוד בשביל מדינת ישראל. לבנות להם בתים. אחרי שנים של עבודה – אני כבר התרגלתי. אני רק מקווה שלילדים שלי יהיה עתיד טוב משלי".

————-

הפרקים הקודמים בסדרת "עשור לגדר":

1) הפרויקט הישראלי הגדול

2) חומה ושלום

3) דונם פה ודונם שם

4) לא פה ולא שם – הכפרים ממערב לגדר

5) דרך חדשה להתנגדות

6) הגדר עוד עומדת – מה השיג המאבק העממי?

7) הכפר שהופך לכלא

 

הפרק הבא: חלוקת הארץ של המים, הצומח והחי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf