newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסח הגיע ואנחנו חייבים להבין: פרעה החדש הוא אנחנו, הישראלים

הכיבוש משחית ומקשה את ליבנו, בדיוק כפי שאלוהים הקשה את לבו של פרעה בזמן המשא ומתן עם משה לשחרור עם ישראל. אז אם הקשיית לבו של פרעה לא מסירה אחריות ממעשיו, מדוע אנו ממשיכים לסרב לקחת אחריות?

מאת:

כותבת אורחת: פרימה (מרפי) בוביס

השנה, במקביל לציון החג המסמל יותר מכל את החירות של עמנו, נציין גם חמישים שנות כיבוש ישראלי של שטחי 1967 והפלסטינים החיים שם.

גם בפסח הזה לא הרבה ישתנה מכל הלילות. בזמן שנשב סביב שולחן החג עם יין ומטעמים ונתפלפל בסיפור יציאת מצרים, הגדה המערבית ורצועת עזה, כהרגלן בקודש בחגי ישראל, ימשיכו להימצא תחת סגר ושליטה צבאית.

ההגדה של פסח שוזרת יחד רגעים של חגיגת נצחון "לאומית" עם רגעים של התבוננות החוצה באחר ובסבלו. עם השנים נדמה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו בארץ הפך סובב יותר ויותר סביב "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", בזמן שהציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – כמעט ונשכח. הציווי להיזכר בתחושת הרעב והשעבוד מופיע לא רק על מנת שנתבצר בקורבנותנו הקולקטיבית, אלא דווקא "כי גרים הייתם בארץ מצרים" הוא טיעון מוסרי שדורש מאיתנו לקחת אחריות על האחר, במיוחד כשאנו אלה האחראים בצורה ישירה לסבלו. וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃ כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ויקרא יט, לג-לד).

> החירות היא תנאי לאחריות, ואין אחריות ללא חירות

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

כשצורך פלסטיני בסיסי הופך ללעג

כשאני קוראת את הפסוקים הללו אני נזכרת בשירותי הצבאי במנהל האזרחי בשכם.

לאורך תפקידי כסמב"צית בחמ"ל של מנהלת התיאום והקישור, ראיתי את עצמי משתנה ועוברת תהליך של הקהיית חושים נוכח שגרת ההשפלה המערכתית והאלימות המבנית בסביבתי. נזכרתי איך בעשרות שיחות טלפון עם תושבים פלסטינים שהתקשרו לחמ"ל כדי לברר את סטטוס היתרי העבודה שלהם, להציב תלונות בפני המערכת השולטת על חייהם או להתריע על אלימות מתנחלים, מצאתי את עצמי לא פעם מאבדת סבלנות, מאשימה את הקרבן ומפקפקת באמינותם.

דווקא בתפקידי הביורוקרטי, במסגרתו נדרשתי כחיילת להכיר באופן יום יומי באנושיותו של הפלסטיני (על צרכי הפרנסה שלו, בריאותו, חיי משפחתו וכו'), הייתי מצויה במתח מתמיד בין הניסיון לבצע את עבודתי (שנחוותה לעתים כמו "המש"קית ת"ש של הפלסטינים" בפי החיילים) לבין הדה-הומניזציה והזלזול בפלסטינים מעצם היותם נתינים התלויים בחסדינו. מתח אינהרנטי כזה לא מאפשר למערכת לכבד את זכויותיהם של הפלסטינים, גם על פי החוק הצבאי. עם הזמן, הבקשות והתלונות של האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית הופכו עבורי למטרד, לזמזום מציק באוזן.

אחרי מבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014, החל חודש הרמדאן שחוגגים אותו מליוני פלסטינים. לרגל החג, המנהל האזרחי הורה על הגדלת מספר היתרי הכניסה לישראל לחג הראשון של רמדאן, ומכסת ההיתרים לכל נפה גדל במאות מונים. ההיתרים שחולקו כמו 'שי לחג' אפשרו כניסה לישראל למשך 3 ימים. הפלסטינים תושבי הגזרה עודכנו בבשורה ימים ספורים לקראת החג. התוצאה הייתה מאות צעירים פלסטינים ששוטפים את חלון קבלת הקהל, מטפסים מעל התור המשתרך שבו עמדו מבוגרים, שוברים את דלת הכניסה ומנסים בכל כוחם להגיע ליעד הנכסף – דף נייר ועליו כתוב 'היתר כניסה לישראל בחג'.

קל ללעוג לסבל שלהם. גבר פלסטיני מבוגר ממתין לאישור כניסה (מרים אלסטר/ פלאש90)

קל ללעוג לסבל שלהם. גבר פלסטיני מבוגר ממתין לאישור כניסה (מרים אלסטר/ פלאש90)

כאוס זה נמשך כמה שעות כשהחיילים חסרי אונים ולא יודעים במי עליהם לטפל קודם. צעקות, המולה וגם בכי. בסופו של דבר הוחלט על ידי הקצינים הבכירים שלא ניתן להמשיך לטפל בפניות של האוכלוסייה ו"גזרת שכם לא תחלק את כל מכסת ההיתרים שלה", בגלל התפרעות של הצעירים פלסטינים.

באותו זמן, ישבתי בחמ"ל וצפיתי בהמולה ממצלמות האבטחה. על קו הטלפון עם החיילים האחרים, הייתה תחושה של פאניקה אך גם של צחוק ולעג. רק אחרי כמה שעות, כשישבנו בצהריים לעכל את שקרה, החיילים שיתפו במחזה הנואשות שנגלה לעיניהם. פניהם של עשרות הצעירים הפלסטינים שהשחיתו את אולם הקבלה נשארו חקוקים. "כמה הם תלויים בנו", "מה הם מוכנים לעשות בשביל ההיתר הזה" אמרו. "הם חיים בגטו" לאחד החיילים נפלט. ופתאום, כאור בהיר, היה ברור עד כמה הפלסטינים תלויים בחסדיו של הכובש. צעירים בני גילנו, שאולי תהיה זו הפעם הראשונה שהם יבקרו במסגד אל אקצא בירושלים, יבקרו משפחה בחיפה או ביפו, ואולי אפילו יזכו לראות את הים.

אז על מי מוטלת האחריות?

למרות ששירותנו בשטחים היה חלק משירות חובה שכביכול לא בחרנו בו, על כל אחד ואחת מאיתנו עדיין מוטלת האחריות לנבור עמוק בלבנו ולגלות את הרגע שבו הכיבוש החל להשחית גם אותנו. הקשיית הלב היא נקודת אור בתוך החושך, מאחר והיא מעידה על הדיסונאנס המוסרי שנוצר בנו נוכח המפגש עם הפרות זכויות אדם ואלימות יום יומית. הקשיית הלב היא מנגנון ההגנה שלנו אל מול הטירוף היום יומי בשטחים.

במהלך המו"מ של משה מול פרעה כדי שזה ישחרר את עם ישראל, אלוהים הקשה את לב פרעה שלוש פעמים והעניש אותו בכך שלא נתן לו הזדמנות לחזור בו מרוע כוונותיו. כאן נשאלת אחת משאלות היסוד ביהדות בנוגע לבחירה חופשית וטבע האדם. האם הקשיית לבו של פרעה מסירה אחריות ממעשיו, או שמא עדיין ניתן להתייחס אליו כאל בעל בחירה חופשית וכנושא באחריות?

שבירת השתיקה אודות הכיבוש אינה פותרת אף אדם מאחריות אישית. שבירת השתיקה היא כשלעצמה מעשה של לקיחת אחריות – אישית וקולקטיבית. העיסוק בהקשיית לבבותינו כחיילים במערך הכיבוש הוא לא עיסוק אגוצנטרי שנועד לפתור את עצמנו מאחריות, אלא להיפך – משמש כשלב הכרחי בהבנת תהליכי ההשחתה והניסיון לעשות תשובה.

השנה יותר מתמיד, בשנת היובל לכיבוש, על חג הפסח להיות זמן לבדק בית פנימי ועמוק, בדק בית שיתבטא בקריאה לסיום הכיבוש. ההשחתה המוסרית היא חלק אינהרנטי מהכיבוש, וכל עוד אנו שבויים בתודעת האדון – לא נצליח לשחרר את העבדים, ולהיות חופשיים בעצמנו.

פרימה (מרפי) בוביס, 23, גדלה בציונות הדתית, וכיום מרכזת את הפעילות החינוכית מול יהדות התפוצות בשוברים שתיקה

> אסור לשתוק: הצטרפו לישראלים ופלסטינים בקמפיין סולידריות עם העם הסורי

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf