נשים בשחור: 26 שנות התנגדות לכיבוש

מצלמות וכותבות: קרן מנור ושירז גרינבאום

דפנה קמינר: הכל התחיל בתקופת האינתיפאדה הראשונה. רצינו להביע תמיכה במאבק הפלסטיני, אז החלטנו לעמוד עם שלטים ולקרוא לסיום הכיבוש. זה היה הדבר הפשוט ביותר והוויזואלי ביותר שיכולנו לעשות.

עדנה גלוקמן: כבר בהתחלה פעילי ימין היו תוקפים אותנו במהלך משמרות המחאה. תפרנו באנר שחור גדול ועליו כתבנו באותיות לבנות סיסמאות כנגד הכיבוש, בעד צדק, שלום ונשים. כשהתחלנו לכתוב את המילה "נשים" על הבאנר – זה היה הרגע שבו הפכנו לתנועת נשים.

תמר הופמן: אפשר לומר שאנחנו קומץ קטן של נשים בעלות דעות רבות ושונות. זו ללא ספק קבוצה פמיניסטית. אם היה גבר אחד בוועד סביר להניח שהוא היה זה שמקבל את ההחלטות.

תמר להן: לא הצטרפתי בגלל הפמיניזם, אלא בגלל ההתמדה והמסר הברור של הקבוצה. יחד עם זאת, אני חושבת שזה מאוד הגיוני שזו תנועה של נשים, כי נשים רגילות לבצע את עבודה קשה לאורך זמן מבלי לשאוף דווקא לתוצאות מיידיות.

דפנה קמינר: בזמנים של חוסר שקטאנחנו יודעות לצפות לעליה באלימות המילולית ולעיתים גם הפיזית המופנת כלפינו. אנשים מקללים אותנו כאילו אנחנו האחראיות למצב ולא מקבלי ההחלטות הישראלים. כאשר המצב בשטח רגוע יותר אנשים בעיקר עוברים על פנינו ולא אומרים דבר, כאילו שאנחנו שקופות, לא קיימות.

עליה שטראוס: אנשים נגשים אלינו ושואלים בציניות "על איזה כיבוש אתן מדברות?" אבל יש גם אנשים צעירים שנגשים ושואלים את אותה השאלה בשיא הרצינות.הם פשוט מעולם לא למדו דבר על הכיבוש. בשנים הראשונותהיו נשים רבות – יהודיות וערביות יחד – שעמדו בעשרות צמתים ברחבי הארץ. היוםאנחנו מעטות בהרבה. זה באמת קשה לבוא שבוע אחרי שבוע, להקדיש יום למטרה זו. אנחנו אלו שהמשכנו לעשות זאת. אנשים ברחוב צריכים לדעת שאנחנו חושבות שצריך להיות פיתרון.

דליה סגל: ב-1967 בעלי חזר מהמלחמה כולו עולץ. הלכתי איתו לראות את הכותל המערבי שהכרתי מילדותי,וראיתי את הבתים ההרוסים מסביבו. זו לא היתה הסמטה הצרה שהייתי רגילה לצעוד בה. אז התחלתי לשאול את עצמי:מה הם מתכננים כאן? למה הם מגרשים אנשים מבתיהם? כאשר הצטרפתי למשמרותהנשים שאלו אותי מדוע אני רוצה להצטרף.עניתי בפשטות: "באתי לעמוד איתכן". זה היה לי כל כך טבעי, כאילו עמדתי שם כל חיי. 

רותי גלר: אימצנו את הצבע שחור בהשראת "אימהות כיכר מאיו" בארגנטינה ובצ'ילה, כחלק מתנועה פוליטיתחובקת עולם נגד אלימות, כיבוש, אפליה וגזענות. בהקשר ההיסטורי זה הגיוני – צריך לחשוב על זה כמאבק אחד.

עדנה זרצקי טולדנו: המדינה שלנו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, ובו בזמן לפתוח את שעריה לפליטים מכל העולם. זה האופן בו אני מבינה את המושג אנושיות. לצערי, אנחנו נמצאים בתהליך של דה-הומניזציה. כדור שני לשואה זה מאוד קשה לי לראות.

אורלי נתן: לצערי אנחנו מתמעטות ומזדקנות. אני חושבת שיתכן כי נשים יהודיות היום תופסות את המחאה שלנו כפסיבית מדי. אבל היא לא. לעמוד במקום ציבורי, בצהרי היום, ביום העמוס ביותר בשבוע, במרכז העיר – זו לא פעולה פסיבית. המטרה שלנו היא להנכיח את הכיבוש. לגרום לאנשים להכיר בכך שהכיבוש הוא מוטעה.

ורד מדר: מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היו לי תשוקה ורצון לשנות את העולם. נשים בשחור זו דרך אחת לעשות את זה. במשך שנים ראיתי אותן עומדות בחיפה והרגשתי ניכור. מרביתן מבוגרות ממני, ובנוסף גם הייתי מאוד עסוקה באקטיביזם מזרחי. בשלב מסוים הרגשתי נוח מספיק להצטרף כאורחת. לאחר זמן מההרגשתי יותר בנוח והחלטתי להשאר. כאשר בני רועי נולד, התחלתי לראות דברים דרך עיניו. באחת המשמרותאישה נופפה למולנו בדגל ישראל. רועי שאל אותי אם היא כועסת עלינו, ואמרתי לו שאני חושבת ששתינו מנסות לעשות את המקסימום שאנחנו יכולות בשביל המקום הזה. הימין ניכס לעצמו את מה שאנשים מכנים "אהבת ישראל" והנרטיב הציוני מציג את השליטה על הפלסטינים כחיונית. אבל היא לא.

ג'ודי בלנק: אני מאוד גאה בנכד שלי, נתן (סרבן המצפון נתן בלנק, ש.ג. וק.מ.). אני נפעמת לראות כמה אנשים רואים בו צעיר עצמאי וישר. אפילו אנשים שלא מסכימים עם התפיסה הפוליטית שלו מעריכים את המעשים שלו. אנשים צעירים בימינו הם אינדיבידואליסטים יותר. רק חשיבה ביקורתית על החברה ועל קולקטיביות יכולים לעזור לנו להביא את השלום.

יפה ברלוביץ בלוך: ההתמדה הזו וההמשכיות הזו נותנות לי תחושה שזה לא "אירוע מיוחד". זה החיים שלנו. הכיבוש עדיין קיים, שום דבר לא השתנה. השלט שזועק "די לכיבוש" – אנחנו נמשיך לשאת אותו אפילו עם אף אחד לא יקשיב.

עדנה גלוקמן: אני משתתפת בפעילות פוליטית זה 60 שנה ואני לא חושבת שהשגנו הרבה. מצד שני, כן הצלחנו להתקדם מעט. אני לא חושבת שהייתי משנה דבר – אם הייתי צעירה הייתי עושה את הכל שוב מההתחלה באותו אופן.