newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינה אחת, שתיים או עשרים - אין לנו זכות להכריע לגבי עתיד השטחים

דבריו של טראמפ הציתו את הדיון בנוגע לרעיון המדינה האחת. אלה רוצים לספח את השטחים ללא תושביהם, ואלה מוכנים גם לתת אזרחות. ראוי להזכיר לשני הצדדים: זו לא ההחלטה שלנו הישראלים, ומי שרוצים מרחב משותף שוויוני ודמוקרטי, צריכים קודם להתחיל לכונן אותו בגבולות המדינה עצמה

מאת:

העולם פועל לפעמים בדרכים מסתוריות. מי היה מאמין שמי שיעניק בהבל פה לגיטימיות לפתרון המדינה האחת יהיה דוקא הנשיא האמריקני המושמץ, דונלד טראמפ, אשר במסיבת העיתונאים המשותפת בסיום פגישתו עם בנימין נתניהו הציע את הנוסחה הגאונית הבאה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "מדינה אחת או שתיים? לא משנה, מה שהצדדים יעדיפו".

יותר מכל דמות ספרותית אחרת, טראמפ מזכיר יותר ויותר את שאנס גרדינר, גיבורו המוגבל שכלית של ספרו של קושינסקי, "להיות שם", שמשפטיו הסתומים, המנותקים מכל הקשר, מתפרשים על ידי הקהילה המכובדת אליה הוא נקלע כאמירות רבות משמעות המחזיקות איזו מטאפורה עמוקה על החיים, אמת גדולה שחמקה מעיני כל היתר. או כפי שהגדיר זאת טרוור נואה, המנחה המבריק של ה"דיילי שואו", "או שהאיש הוא גאון או שהוא המטומטם הגדול ביותר שהעולם ראה".

שקט פלסטינים, הישראלים מחליטים!

טראמפ לא גילה, כמובן, את פתרון המדינה האחת כאלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות לאיש; הן בשוליים הימניים של הפוליטיקה הישראלית והן בשוליים השמאליים שלה משתעשעים ברעיון הזה כבר שנים. שני הצדדים רואים בשטח שבין הנהר והים יחידה גיאו-פוליטית אחת, והשאלה המרכזית המבחינה ביניהם היא עתידם של תושביה הפלסטינים של הגדה המערבית, כלומר אלה הרוצים לספח את השטח – באופן מלא או חלקי – מבלי לספח את התושבים עצמם, ובין אלה המאמינים כי סיפוח מגיע עם זכויות אזרחיות לכל.

והנה ממש ערב פגישת טראמפ-נתניהו זכו אלה האחרונים לרכש מפתיע ונוצץ: נשיא המדינה בכבודו ובעצמו, ראובן רבלין, איש ארץ ישראל השלמה, קבע נחרצות כי הוא "מאמין כי ציון כולה שלנו", ובאותה נשימה הוסיף כי "ריבונות החלה על השטח מעניקה אזרחות לכל היושב בשטח. אין הנחות. אין דין אחד לישראלי ודין אחד ללא ישראלי".

דבריו של רבלין ריגשו את גדעון לוי עד כדי כך שמיהר להכריז עליו כעל "ראש האופוזיציה האמיתי, המתגלה שוב כפוליטיקאי היחיד שמדבר כאן אמת". עד כדי כך. איש ארץ ישראל השלמה שרוצה לספח למדינת היהודים את כל השטחים הפלסטינים הופך באבחה לראש האופוזיציה האמיתי. איימן עודה? לוי לא שמע עליו, כנראה. עודה אולי מספיק אופוזיציה כדי לחטוף כדור מהמשטרה בניסיונו להגן על בתים בטרם הריסתם בנגב, אבל לצערו איננו יהודי מספיק כדי לשחק תפקיד בשיח הפנים-יהודי שבו ורק בו נתחמים הגבולות של הקואליציה והאופוזיציה בישראל.

באותו האופן בדיוק, נקודת המוצא של הקונצנזוס הישראלי – מימין ומשמאל כאחד – היא שעתיד השטחים הכבושים נתון להכרעתה של ישראל. הכוונה איננה רק ליוזמות גרוטסקיות דוגמת הרעיון לערוך משאל עם לגבי עתיד השטחים, יוזמה מבית היוצר של שלום עכשיו וחברותיה, אלא גם לקולות בקרב השמאל הרדיקלי שמצדדים בכינון המדינה האחת כפתרון לסכסוך.

כאן ראוי אולי להזכיר לשמאל הישראלי: השאלה מה יעלה בגורל השטחים הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה איננה העסק שלנו, בטח לא בשלב הזה. היחידים שיש להם זכות להכריע בשאלה הזו הם הפלסטינים עצמם: ירצו יכוננו שם מדינה דמוקרטית חילונית, מדינת הלכה מוסלמית, קומונה סוציאליסטית, או שבכלל יכריזו על השטח כטיבט המשוחררת במחווה לעם מדוכא אחר. זה עניינם. ויכול להיות שהם גם יחליטו שהדבר ההגיוני הוא באמת להפוך את המרחב שבין הירדן לים ליחידה פוליטית אחת, ואז נוכל לבחון את הרעיון לעומק. עד אז, המשימה שלנו, השמאל הישראלי, היא לקדם בכל האמצעים הלא אלימים העומדים לרשותנו את סיומה של הנוכחות הקולוניאליסטית הישראלית בשטחים האלה, על משטר האפרטהייד שהיא מכוננת, כדי לזרז את אפשרת המימוש של הריבונות הפלסטינית שם. זאת וזאת בלבד.

> המסר הרדיקלי של דונלד טראמפ לישראלים

בין רבלין שרוצה לספח את השטחים עם תושביהם לבנט שרוצה את השטח אך לא את התושבים, ישראלים ממשיכים לדון על עתיד שטחים שאין להם כל זכות הכרעה לגביהם. (יונתן זינדל/פלאש90)

בין רבלין שרוצה לספח את השטחים עם תושביהם לבנט שרוצה את השטח אך לא את התושבים, ישראלים ממשיכים לדון על עתיד שטחים שאין להם כל זכות הכרעה לגביהם. (יונתן זינדל/פלאש90)

השינוי יתחיל בתוכנו

מי שבכל זאת רעיון המרחב המשותף, השוויוני, מדבר אל לבו, ראוי אולי שיתחיל לבחון את יישומו לא בשטחי 67' אלא דוקא בתוך גבולות 48' עצמם. ולא שהמהות הקולוניאליסטית ביחס לאוכלוסיה הערבית נעלמת בתוך גבולות המדינה; בכלל לא. אבל בתוך שטחי 48' יש אלמנט מכריע שמאפשר לבסס עליו את השיח המשותף, והוא רעיון האזרחות. נכון, הדמוקרטיה הישראלית המתבססת על עליונות יהודית אינהרנטית היא פסאודו-דמוקרטיה, אבל היא כן מספקת – לפחות תיאורטית – מצע משותף אותו אפשר למנף לבניית מסגרת פוליטית אחרת, המבוססת על שוויון אמיתי בין כל חבריה.

כן, הכוונה, במילים אחרות, היא לרעיון מדינת כל אזרחיה. במקום לפנטז על המדינה האחת הכוללת שטחים שאין לנו כל זכות הכרעה לגבי עתידם, מוטב שנפנה את המשאבים ואת היצירתיות לתוך הבית פנימה, ונתחיל משם את העבודה. פה, בניגוד לשטחים הכבושים, יש לנו מנדט כאזרחים וכאזרחיות המדינה להשפיע על צביונה. זה אולי פחות סקסי מאשר לדבר על "פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני" בכללותו, אבל במובנים רבים זה קריטי בהרבה, בטח לאור המלחמה שהכריזה המדינה על אזרחיה הערבים, מלחמה שהולכת ומסלימה מדי יום בהריסות בתים, מעצרים, דיכוי ההנהגה הפוליטית ועוד ועוד.

רוצים מרחב שוויוני ודמוקרטי? מעולה ביותר. הבה נתחיל לכונן אותו, מאפס ממש, בתוך גבולות המדינה עצמה. ובבוא היום, כאשר נמיר את האתנוקרטיה היהודית בדמוקרטיית כל אזרחיה ונמגר את הקולוניאליזם הישראלי בשטחים הכבושים, אולי נוכל לשבת עם שכנינו הפלסטינים כשני צדדים חופשיים ושווים ולדבר גם על אפשרויות של עתיד משותף. עד אז, כל רעיון של סיפוח השטחים – עם או בלי מתן אזרחות לתושבים הפלסטינים – הוא בסך הכל עוד ביטוי לתחושת העליונות היהודית ולעיוורון הנצחי, האדנותי, שהיא מחוללת.

> טראמפ ונתניהו הם בעלי ברית במאבק אבוד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf