newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

40 שנה ליום האדמה: הנישול נמשך, וכך גם המאבק

ארבעה עשורים לאחר ההפקעות הנרחבות שהולידו את "יום האדמה", חרב הנישול עדיין מאיימת על קהילות פלסטיניות רבות בישראל. סיור לאורך מסלולה של הנכבה המתמשכת, מהגליל ועד הנגב

מאת:

כותב אורח: אמג'ד עיראקי

אבו סאלח, חקלאי בן 73, מדבר בקול צרוד אך חזק כשהוא מצביע על היבול שלו. "מה שאתה רואה סביבך הוא אוכל שגדלתי על אדמותיי. הגזרים האלה, המלפפונים, הזיתים… הם כולם חלק מההשרדות שלי". הוא מרים ראש, קולו מתחיל לרעוד מכעס. "עכשיו הם רוצים להרוס את הבית שלי ולעקור אותי ממקורתו מחייתי. הם רוצים לקרוע את לבי מאדמתי – רק כדי לשים שם את לבו של מישהו אחר".

אבו סאלח הוא תושב ראמיה, קהילה ערבית המונה 50 משפחות, השוכנת בתוך העיר כרמיאל. רובם המכריע של המבקרים בכרמיאל לא שמעו מעולם על קיומו של ראמיה: הכפר הנחבא מאחורי חומה של שיחים יכול להיראות בקלות כמו צמחייה יבשה הממתינה לפינוי. הסימן היחיד לקיומו של הכפר מכיוון הכביש הראשי הוא בקתת-עץ ועליה שלט ועליו הכיתוב "נשארים בראמיה" בערבית ובעברית, לצד איור של חנדלה (דמותו של הילד הפלסטיני בקריקטורות של נאג'י אל-עלי) שעוצר בולדוזר בגופו.

סאלח מהכפר ראמיה. ברקע: כרמיאל (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סאלח מהכפר ראמיה. ברקע: כרמיאל (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יותר חשוב ממכה

ראמיה, שאוכלס ברציפות מאז ימי האימפריה העות'מאנית, כלל בשלב מסוים כמעט 600 דונם של שטח חקלאי. אך ב-1976 השתלטתה המדינה על רוב נכסיו של הכפר, כמו גם על אלה של כפרים ערבים אחרים בגליל. ב-30 במרץ של אותה שנה הפגינו אלפי אזרחים פלסטינים בישראל נגד החרמת הקרקעות הגורפות, במה שהפך ל"יום האדמה" הראשון, יום מחאה וזיכרון המצוין מאז כל שנה. ההפגנות של 1976, שבחלקן נערכו לא הרחק מראמיה, דוכאו בכוח על-ידי המשטרה, שהרגה שישה מפגינים ופצעה רבים נוספים.

הקרקע המוחרמת שימשה לבניית מאות יישובים וערים יהודיים במסגרת תוכנית "ייהוד הגליל". העיר כרמיאל, שעוטפת כיום את ראמיה, הוקמה על אדמות שהשתייכו למספר כפרים פלסטינים, כולל ראמיה. היום מכסות את האזור דירות יוקרה של יהודים עשירים, ובאתרי הבנייה מסביב מוכשרת קרקע לבניה נוספת. "ישראל שוכחת שלא אנחנו נפלנו על כרמיאל", אומר אבו סאלח. "זו כרמיאל שנפלה עלינו".

במשך שנים לחצה עיריית כרמיאל על תושביה הפלסטינים למכור את שארית רכושם ולעבור למקום בפאתי העיר – הצעה שהתושבים תופסים כחוסר רגישות לקשר ההיסטורי והאישי שלהם אל בתיהם. אבו סאלח נזכר: "פקידים ממנהל המקרקעין נכנסו לכפר, הסתכלו על הבתים והגינות שלנו, והציעו כסף כדי שנוותר על כל זה. אמרתי להם: למה אני צריך את הכסף שלכם? יש לי את כל מה שאני צריך ממש כאן – רק השאירו לי את אדמתי, למען השם!"

עיריית כרמיאל התעקשה שהמשפחות ייקבלו את תוכנית הפינוי שהוצגה להם ב-1995, אך התוכנית בקושי ישימה. האדמה המוצעת לתושבים היא חלקיק קטן ממה שיש להם כיום; התכנית לא נותנת מקום או מתחשבת בריבוי הטבעי של הכפר או באורח החיים החקלאי שלו; ותושבי הכפר מפקפקים בכוונת העיר לחברם למערכת אספקת המים ולרשת החשמל, כמו גם לשירותים בסיסיים אחרים שנאלצו להשיג באופן פרטי או לא חוקי במשך עשורים. "העירייה יודעת מה היא עושה", מוסיף אבו סאלח. "הם יודעים שהגבלת מקורות המחיה שלנו היא נטילת כוחנו".

תושבי הכפר עתרו לבית המשפט העליון בדרישה שיתירו להם לשבת על אדמתם, אך פסיקתו בנובמבר 2015 מחייבת אותם לקבל את הצעת המדינה, או שיפונו בכוח. מאז מתן פסק הדין הגבירה ראמיה את הקמפיין להשגת תמיכה ציבורית במאבק, והזמינה עיתונאים ערבים, פעילים ופוליטיקאים, כולל חברי כנסת מהרשימה המשותפת, לבקר בכפר. "כרגע, לדעתי, העלייה לרגל לראמיה חשובה יותר מהעליה לרגל למכה", אומר סאלח, בנו של החקלאי הקשיש. "חיינו כאן בסכנה מיידית", הוא מוסיף בקדרות "סעודיה, בינתיים, היא מקור סכנה לאחרים".

אנשי הכפר מביעים תקווה שיצליחו לשנות את גורלם לפני שתוכנית הפינוי תיכפה עליהם בכוח. אך לא כולם מרגישים כך. בעוברנו בין הבתים, שואלת אישה תושבת המקום את אבו סאלח לזהותם של המבקרים. אנשים צעירים שעוזרים במאבק, משיב הקשיש. "זה הכל לשווא, אבו סלאח", אומרת לו האישה. "אל תדברי כך יא חאג'י", משיב אבו סאלח. האישה לא מתרשמת. "עשרים שנה אנחנו מנסים, אבו סאלח. איך לא אאבד תקווה?"

> הפגנות יום האדמה: "בנגב מתנהלת מדיניות אפרטהייד"

אדמת הכפר ראמיה, ומנוף בנייה של כרמיאל המתרחבת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אדמת הכפר ראמיה, ומנוף בנייה של כרמיאל המתרחבת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הנכבה המתמשכת

כל מי שביקר בקהילות פלסטיניות בישראל או בגדה המערבית שמע את סיפורה של ראמיה בדרך זו או אחרת. ניתן לשמוע את הסיפור הזה ממשפחות השבט הבדואי ג'האלין במזרח ירושלים, המפונות במטרה לחבר בין התנחלויות ישראליות בשטח E1. ניתן לשמוע אותו גם במשולש בתוך ישראל, שעיירותיו מתפקעות מצפיפות כתוצאה מכבישים מהירים ויישובים יהודיים שנבחרו באופן אסטרטגי כדי לבלום את התפשטותן. ניתן לשמוע אותו בדרום הר חברון, שם כפריים פלסטינים מנושלים במטרה להקים שטחי אש לצה"ל. וניתן לשמוע אותו בנגב, שם מועברים אזרחים בדואים אל עיירות כדי לפנות מקום לקהילות יהודיות חדשות, ויערות ניטעים על חורבות הכפרים שמהם הוצאו.

הפלסטינים מציינים את יום האדמה ב-30 במרץ כל שנה מאז 1976. אך לאחר ארבעה עשורים ברור שהפעילות לא הותירה חותם על מדיניותה הממשלות השונות. רבים מהמנגנונים שהעבירו בכוח אדמה פלסטינית לבעלות יהודית פעילים גם כיום: רשות מקרקעין לאומית שולטת ב-93 אחוזים משטח המדינה; קק"ל, גורם חצי-מדינתי, מונעת מכירת קרקע ללא-יהודים; ועדות קבלה אוכפות הפרדה בין יהודים לערבים בדיור; רשויות התכנון ממאנות להגדיל את תחומי השיפוט של יישובים ערביים. והרשימה ארוכה.

בשנים האחרונות עיצבה המדינה שיטות נוספות לקדם את מדיניות הקרקע המפלה שלה, המאפשרות לייצא את החלוקה הגזעית שבתוך גבולות 48' אל אדמות שנכבשו ב-67' ולספחן למעשה. מבלי לתקן את מדיניות הקרקע הבלתי-צודקת, נותנת המדינה לפלסטינים סיבות נוספות להכיר ב-30 במרץ כיום של מחאה על תנאי קיומם, ולא רק כיום של זיכרון לעברם.

ראמיה הוא רק אחד מתוך עשרות כפרים לא מוכרים בישראל שממחישים את "הנכבה המתמשכת" עמה מתמודדים עשרות אלפי אזרחים פלסטינים. דהמש, קהילה הנמצאת במרחק נסיעה קצרה מתל אביב, חווה איום השמדה דומה. כמו ראמיה, התקיים דהמש לפני קום המדינה, אך עדיין איננו מוזכר על גבי שום מפה רשמית. תושבי המקום לא מקבלים אפילו שירותים בסיסיים מהרשויות. "דהמש היא קוץ בגרונה של ישראל משום שאנו הכפר הערבי היחיד שנותר במרכז הארץ", אומר קייס נאסר, עורך הדין שמייצג את הכפר.

בניצחון קטן אך נדיר במרץ 2015, שכנעו תושבי דהמש את בית המשפט העליון להמליץ לממשלה שתכיר בכפר ותתיר לתושבים להישאר על אדמתם. המהלך לא עצר את המדינה במימוש תוכניותיה. חודש לאחר מכן, הקיפו יחידות משטרה חמושות את הכפר בשעות הבוקר המוקדמות והרסו שלושה בתים בקצהו. הפלישה נראתה כמסר שנשלח לתושבי הכפר: נוכחותם כאן עדיין איננה חוקית, ואנחנו רוצים שתלכו.

> גם בלי "פראוור": אורי אריאל ממשיך בתוכנית העברת הבדואים לעיירות

תושבים על הריסות בתים בכפר דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

תושבים על הריסות בתים בכפר דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"לא התקבלה שום הודעה לפני הגעת המשטרה", אומרת מיאדה, תושבת דהמש. "הם העירו אותנו והילדים היו אחוזי אימה… היה קשה לראות את זה", היא מוסיפה. "הדאגה הגדולה שלנו תמיד היא ההשפעה של כל זה על הילדים. אתה לא יכול ללכת לישון בלי לתהות שמא תתעורר למצוא את הבית שלך על סף הריסה. זו לא דרך לחיות". מספר ימים מאוחר יותר כתבה בתה הצעירה של מיאדה שיר בבית הספר המתאר כיצד הסתערה המשטרה על ביתם עם כלבים ואקדחים.

תושבת אחרת, שירין, משווה את הטיפול בערביי דהמש לטיפול ביהודים החיים בשטחים הפלסטינים הכבושים. "המדינה מעניקה למתנחלים בתים יפים ומספקת להם כל מה שהם צריכים על שטח שאיננו שלהם. אנחנו חיים על אדמתנו, בביתנו שלנו, חיים בשמחה ומבקשים מעט. הממשלה לא יכולה לסבול את זה. מה שקורה לנו הוא בדיוק מה שקורה בגדה המערבית. קיר בטון מפריד בינינו, אך המדיניות דומה בשני המקומות. כערבים אנחנו כולם אותו הדבר עבורם".

בחודשים הבאים המשיכו הרשויות הישראליות להתעקש על ביצוע פקודות ההריסה של רבים מבתי הכפר. נאסר הגיש ערעורים חוזרים לבית המשפט המחוזי, וביקש להקפיא את ההריסות עד להשגת הסכם סופי. "השתמשנו בחוק הישראלי במשך שנים, אבל אנחנו תמיד גם דואגים שהחוק יכשיל אותנו", מסביר נאסר. "המדינה רואה אותנו רק כמסתננים, גנבים, אנשים שלא שייכים לכאן. היא מעולם לא ראתה בנו כבני אדם, בעלי זכויות בקרקע. אם חיפשת הוכחה שישראל לא מאמינה בדמוקרטיה או שוויון, דהמש מספקת אותה".

תקווה זהירה

אזרחים פלסטינים היו תמיד ספקניים כלפי השימוש במוסדות המדינה כדי להגן על זכויותיהם כאזרחים. למרות הסקפטיות, מאז שנות ה-90 מתפתחת תקווה זהירה שהתקדמות מסוימת היא כן אפשרית. מרכזים משפטיים וארגוני זכויות אדם החלו לפנות לבית המשפט העליון בהמוניהם ביחס למקרים פרטיים, שנתפסו ככאלה שיכולים ליצור תקדימים למען המיעוט הפלסטיני בכללותו.

הן בכנסת והן במרחב הציבורי הוקמו או הוחיו מפלגות פוליטיות כדי לפעול למען צרכי הערבים ושאיפותיהם. הנוער הערבי הפך לאקטיבי ואסרטיבי יותר לגבי זהותו הפלסטינית, תוך שימוש במדיה חברתית כאמצעי לחינוך הקהילה וקידומה. התקווה הזהירה קיימת עדיין אצל חלק מהאנשים, ובכלל זאת נאסר, שמאמין כי "אם דהמש מצליח לעצור את תוכניות ההריסה, זה יכול לשנות את התמונה עבור קהילות ערביות אחרות בארץ".

למרות הכל, רוב האזרחים הפלסטינים חוזרים כיום להבנה המטרידה שהמוסדות הפוליטיים, המשפטיים והחוקיים מכוונים באגרסיביות נגד זכויות הקרקע שלהם, בדיוק כפי שהיו לפני מספר עשורים. מדיניות וחוקים חדשים המופעלים בידי הממשלה מבצרים מסורות של הפרדה, אי-שוויון בחלוקת המשאבים וסיפוח – והמדיניות מקבלת חותמת גומי מרשויות המשפט בישראל. ספסלי בית המשפט העליון, שמתיימר לכהן כמעוז הליברלי של הדמוקרטיה הישראלית, מתמלאים בשופטים שבמקרה הטוב מסתייגים מהתערבות במדיניות הממשלה, ובמקרה הרע תומכים בגלוי במטרותיה המפלות.

הריסות בכפר עתיר, 2013 (אקטיבסטילס)

הריסות בכפר עתיר, 2013 (אקטיבסטילס)

לא פולשים, ובכל זאת מנושלים

אין מקרה שממחיש זאת טוב יותר מהכפרים הבדואים התאומים עתיר ואום אל-חיראן שבנגב. אף שהממשל הצבאי הישראלי העביר את המשפחות לאדמותיהן הנוכחיות ב-1956, אחרי שעקרם מביתם ב-1948, החליטה כעת המדינה לעקור שוב את אלף הבדואים היושבים שם. במקום עתיר רוצות הרשויות להרחיב את יער הקרן הקיימת המכונה "יתיר", ובמקום אום אל-חיראן הן רוצות לבנות יישוב יהודי חדש שייקרא חירן. הבנייה לעיר החדשה נמצאת כבר בעיצומה, מטרים ספורים מבתיהם של הבדואים, והתושבים היהודים החדשים ממתינים במחנה זמני ביער יתיר.

עתיר ואום אל-חיראן ניהלו מאבק עיקש בן 13 שנים נגד תוכניות הפינוי שלהם, אך במאי 2015 דחה בית המשפט העליון את עתירתם האחרונה וסרב לשקול מחדש את החלטתו. הטיעון העיקרי של בית המשפט היה שלמרות שהמשפחות הבדואיות לא הסיגו גבול, כפי שטענה המדינה, האדמה שעליה ישבו שייכת עדיין למדינה מבחינה טכנית, ולכן זו רשאית להפקיע את האישור להתגוררות שם כראות עיניה. בית המשפט פסק עוד שהתושבים הבדואים פוצו כראוי באמצעות פינויים אל חורה – עיירה בלב מדבר, הטובלת בעוני, פשיעה ומשבר דיור משלה עצמה.

"המדינה אוהבת לטעון שהיא מעבירה את הבדואים מודרניזציה בפינויים לערים – ועדיין, בו-זמנית היא תומכת באזרחים יהודים הבונים חוות אישיות ברחבי הנגב, ובכלל זאת על חורבותיהם של כפרים בדואים", אומרת סוהאד בשארה, עורכת דין ומנהלת בפועל של ארגון "עדאלה", שבו אני עובד, המייצג את עתיר ואום אל-חיראן. בשארה טוענת שפסיקת בית המשפט מעניקה לישראל גושפנקא משפטית להמשך מימושו של "מתווה פראוור", שיכלול הריסת 35 כפרים בנגב ופינויים בכוח של עד 70,000 בדואים.

"בעיני מדיניות הקרקע של ישראל אין הבדל בין פלסטיני בעל אזרחות ישראלית ופלסטיני תחת כיבוש", מוסיפה בשארה. "אום אל-חיראן שבנגב הוא בדיוק כמו סוסיא שבגדה המערבית. זו אותה מדיניות קולוניאלית המונעת מאותה אידיאולוגיה גזענית".

> באום אל-חיראן ייבחן העם בישראל ומדינתו

הפגנת יום האדמה, אום אל-חיראן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנת יום האדמה, אום אל-חיראן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רוצים לחיות כשווים

קשה למצוא כיום אופטימיות בנוגע לעתיד הכפרים הלא מוכרים. הם השתמשו בכל אמצעי שעמד לרשותם כדי לאתגר ולשנות את מדיניותה המפלה של ישראל רק כדי לגלות שהמדינה משיבה מלחמה על כל מהלך. בכל זאת, גם בנסיבות הטראגיות האלה ממשיכים תושבי הכפרים הלא מוכרים לחפש קרן אור של תקווה – תכונה שפלסטינים רבים מכנים בגאווה צומוד, כושר עמידה.

בניגוד למה שיהודים רבים עשויים לחשוב, הפלסטינים בישראל לא נותרו פאסיביים ביחס לאיומים על זכויותיהם. יחד עם שותפים יהודים גיבשה החברה האזרחית הפלסטינית בישראל הצהרות כ"מסמך החזון העתידי" ועמדות בנוגע למדיניות הקרקעות כגון "תוכנית-העל האלטרנטיבית לנגב". היחסים היומיומיים של אזרחים פלסטינים עם ישראלים יהודים מלמדים גם הם על רצון לבנות חברה משותפת המבוססת על כבוד הדדי.

"למה עלינו להיות יהודים וערבים"? שואל אבו סאלח בראמיה. "אנו מחלקים את האוכל שלנו עם כל אחד והילדים שלנו הולכים לבית הספר בכרמיאל. לא אכפת לי מפוליטיקה. אני רק רוצה להישאר על אדמתי ולמות בביתי. אבל הם רוצים לסגור עלי עם קירות בטון ולהפריד אותי מאדמתי. אני לא מסוגל לחיות ככה. אלארד היא אל-חאיא" – האדמה היא החיים.

המסר של אבו סאלח מהדהד בדבריו של ראאד אבו אלקיאן מאום אל חיראן, שם נערכה הפגנה גדולה ביום האדמה האחרון. "תמיד אמרנו שאין לנו בעיה עם הרחבת הכפר שלנו כך שיכלול ערבים ויהודים ביחד. מה שאנחנו לא מקבלים זו תכנית ששמה את הזכויות של היהודים מעל זכויותינו, ובמחיר הבתים שלנו. יש הרבה אדמה בנגב, אפילו מסביב לאום אל-חיראן. אין שום סיבה שלא נוכל לחיות כשווים".

אמג'ד עיראקי הוא רכז סנגור בינלאומי בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. הדעות המובאות בכתבה שייכות לכותב בלבד ולא מייצגות את עדאלה. הכותב מבקש להביע את תודתו לארגון "חמלה" עבור הסיורים, ולאנשי ראמיה, דהמש ועתיר/אום אל-חיראן. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf