newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מעזה לכפר שלם: רגע קסום של שיבה

ביום זכויות האדם הבינלאומי חזר בן של עקורים מכפר סלמה, לימים כפר שלם, לביקור גנוב באדמת הוריו. במקום בו היה פעם בית הקברות של הכפר וכיום עומד בו גן משחקים, הוא נע בין רוחות הרפאים של זכרונות אביו ובין המציאות שנרקמה במקום מאז עקירתם

מאת:

כותב אורח: איתן ברונשטיין אפריסיו

ביום זכויות האדם הבינלאומי (10.12) הוא מימש זכות בסיסית – לשוב ולבקר בסלמה, היום כפר שלם. זו פעם ראשונה שהוא מבקר במקום בו נולדו הוריו. אביו נולד ב-1936 והיה בן 12 כשנאלץ לעזוב את ביתו יחד עם כל תושבי העיירה ולעבור לגור ברצועת עזה, שבה הם חיים עד היום. את שמו אינני יכול לכתוב כדי לא לסכנו. הוא מתרגש בדרך לסלמה ומשתתק לדקות ארוכות כשנמצא בין המסגד לבית המוכתאר. בגן המשחקים במרכז כפר שלם הוא מתאמן שעה קלה במתקני הכושר, ואחיינו בן הארבע משחק במגלשות. הגן הזה הוקם על בית הקברות של סלמה ולא הותיר ממנו זכר.

עומדים ליד המסגד והוא מתקשר לאביו. עוד לפני שמספר היכן הוא נמצא אביו שואל אם כבר ביקר בסלמה. הוא מספר לו שהישוב בו נולד הפך לשכונה בתל אביב. אך מעט מהבתים המקוריים וכבישי הכפר המפותלים משמרים את זכרונו. אביו מקצר בשיחה. "זה בטח לא קל לו", הוא משתף, ושואל אותי איפה בית הספר של הכפר. אביו שלמד בו שאל אם הוא עדיין עומד. אני לוקח אותו לבית הספר, שכיום משמש את ביטוח לאומי. כשיושלמו תכניות הבניה ויפונו אחרוני התושבים שחיים בבתי סלמה, יישאר רק המסגד שכיפתו ניזוקה על ידי מתפרעים בשנת 2000 ולא שופצה מאז.

> פליטים ועקורים פלסטינים, לוחמי תש"ח ומומחים העידו בפני "ועדת האמת לאחריות החברה הישראלית לנכבה"

ביקור מולדת של עקור בסלמה, לימים כפר שלם. (צילום: אלאונור מרזה)

ביקור מולדת של עקור בסלמה, לימים כפר שלם. (צילום: אלאונור מרזה)

אני מספר לו על המאבקים של תושבי השכונה, רובם ככולם מזרחים, נגד פינויים על ידי המדינה ובעלי ההון האלימים. אנחנו חולפים על פני בית הרוס במעלה רחוב 4848 שבו מת תושב בעקבות אחד האירועים הללו. אני לא בטוח עד כמה זה מעניין אותו.

פגז דרך החלון

הם ישנו אצלנו בבית בתל אביב. רק שעה נסיעה מביתם כיום (אם לא צריך להתעכב במעבר ארז), אבל לפי תגובותיו זה נדמה כיקום מקביל. הוא נפעם ממגוון הפירות והירקות בשוק הכרמל, ומוצא שמחיריהם כפולים מאלה שבשוקי הרצועה. אנחנו צופים יחד במשחק כדורגל מליגת האלופות. "גם לנו יש מסך כזה, אבל ההתקפה האחרונה על עזה הרסה גם אותו", הוא מציין במרירות.

זה נותן לו הזדמנות לספר עוד על תנאי חייהם. "הפלסטינים בעזה בונים את בתיהם בדיוק כפי שמגדלים ילדים. זה אף פעם לא נגמר, כי בכל פעם צריך לבנות מחדש אחרי ההרס שגורמת ישראל. אחרי שסיימנו לבנות חלק חדש בבית, באה ההתקפה בקיץ והרסה את כל הדלתות והחלונות. פגז שירה טנק חדר למטבח, הרס את התנור, המקרר וקולט האדים." "ואיפה אתם הייתם באותו זמן?" אני שואל, מניח שהם מצאו מקלט במקום בטוח יותר מביתם. "היינו בבית", הוא משיב. "לגור בדירה אחרת עולה המון כסף שאין לנו, ולגור בבית ספר של אונר"א עם כל המשפחה זה בלתי נסבל, אז החלטנו להישאר בבית". את הנזק שאיננו ברכוש רק ניתן להעריך לאור הדברים שהוא מוכן לשתף בהם.

השיחה נודדת בין הזוועות בעזה לבין משחק הכדורגל המרתק על המסך. באזל מחליפה שחקן מצרי, כפי שהוא מעדכן אותי. ג'רארד מבקיע גול נפלא ולרגע נראה שליברפול יכולה להעפיל לשלב הבא. אלאונור רעייתי מבקשת לצלם אותנו מביימים שמחה לאחר הבקעת שער. אנחנו נענים ברצון וצוחקים יחד גם כדי לברוח מהסיפורים הקשים.

הוא שולט בנעשה בקבוצות הכדורגל השונות באירופה ובאפריקה, ובעצמו אוהד ברצלונה. "כמו הבן שלך, כפי שראיתי בחדר השינה שלו" הוא אומר. "כשבארסה משחקת נגד ריאל מדריד, רצועת עזה נחצית לשתי מחנות" הוא מוסיף פרט חשוב. הרגע האנושי הזה מתמשך והאווירה נעימה. המשחק המתוח ברגעי הסיום שלו מחבר בינינו, שני גברים אוהבי כדורגל טיפוסיים למדי. אני מספר לו שסוזה, המאמן שזז בעצבנות ונותן הוראות לשחקני באזל, הוביל את מכבי ת"א, הקבוצה שאני אוהד, לאליפות בשנה שעברה. "אבל היה נדמה לי שאתה אוהד במשחק הזה את ליברפול", הוא מעיר. "לא ממש אכפת לי מי ינצח, העיקר שזה משחק טוב".

כשאנחנו נפרדים למחרת, אחיינו שמח לחזור הביתה ואנחנו מתחבקים בחום באלנבי פינת מאז"ה. נהג המונית קולט היטב את המתרחש ומסכם: "העולם אכזר".

איתן ברונשטיין אפריסיו הוא מייסד עמותת זוכרות. הפוסט התפרסם גם באנגלית באתר 972+

> השיבה הזמנית לתל אביב: יום בין פליטים בדרום העיר הלבנה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf