newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הזמר התוניסאי שהרים על הרגליים את "מודיעין הפלסטינית"

כ-15 אלף איש הגיעו להופעה של סאבר אל-רובאעי בעיר הפלסטינית החדשה רוואבי. וכך ללילה אחד אפשר היה לשכוח את המחסומים שעברנו בדרך, לרקוד ולקפוץ ולהאמין בעתיד

מאת:

רוואבי, "גבעות", הוא שם יפה לעיר שצמחה בין ירושלים לרמאללה. היא מוקפת התנחלויות, שזורות סביבה מכל צד, דומה למודיעין וזוכה לכינוי "העתיד של פלסטין".

כן, כך קוראים לפרויקט הנדל"ן היחיד כמעט שפיתחה הרשות הפלסטינית בסיוע של משקיעים גדולים כמו איש העסקים האמריקאי הפלסטיני בשאר אלמצרי. מטרת הפרויקט, לפי הפרסומים, לחזק את מעמד הביניים של פלסטין ולעודד זוגות צעירים לצאת מהערים הצפופות ומהכפרים, לרכוש דירה חדישה ולחיות ולעבוד במקום חדש, מודרני, עם שירותי בריאות, תחבורה תרבות ופנאי. בעתיד אמורים ארבעים אלף פלסטינים לעבור לגור בעיר ולהחיות אותה כלכלית וחברתית.

כמו כל דבר בכל מקום, ביקורת לא חסרה כלפי המיזם היומרני הזה, כמו מעורבות ישראל בפרויקט, השליטה שלה במיקום ובגישה אליו, וכמובן הספקים הישראלים שמהם נקנו אבני היסוד של העיר. ביזנס איז ביזנס, וכמו שאנחנו יודעים ברווחים פוטנציאליים אין שום קונפליקט לאומי, ואנשי עסקים יודעים היטב איך לעבור את החסמים הרגשיים הלאומיים שלהם.

דילמת החרם

בקיצור, למה אני מספרת לכם את כל זה עכשיו? כי היית שם אתמול (שישי) בלילה. החלטתי עם בן זוגי ובני הקטן להשתתף במופע קיץ של זמר תוניסאי מפורסם, סאבר אל-רובאעי, מגדולי האומנים בעולם הערבי. יותר מעשרים שנה מככב "נסיך הזמר הערבי" במצעד הלהיטים בארצות ערב, הוא אחד השופטים בתחרות דה ווייס (בערבית), שובר הלבבות של המאוהבים בעולם הערבי, ועכשיו הוא הגיע לפלסטין, אז לא נלך?

> עוזי דיין שובר שתיקה: כך טייחתי הריגתם של חמישה פלסטינים חפים מפשע

ההופעה של סאבר אל-רובאעי באמפיתיאטרון רוואבי (סמאח סלאימה)

מעבר דרך ישראל נחשב לנורמליזציה? ההופעה של סאבר אל-רובאעי באמפיתיאטרון רוואבי (סמאח סלאימה)

מעטים מאוד האמנים מהעולם הערבי שעושים את הצעד הזה, להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית או לעשות את הבלתי אפשרי ולהופיע בפני קהל פלסטינים בתוך גבולות ישראל. כל שנה אנחנו זוכים לביקור אחד או שניים בסדר הגודל הזה של זמרים, אמנים, להקות גדולות או משוררים. כל פעם מחדש מקבלים את פני האמנים הוויכוחים בעיתונות בעד ונגד קיום ההופעה: האם המעבר בגבול הישראלי ובאישור הרשויות הישראליות נחשב לכניעה לכיבוש והכרה בישראל ? "תטביע" (נורמליזציה)? האם שיירת הזמר ולהקתו בכלל תצליח לעבור באחד המחסומים בדרך להופעה?

הדילמה המוסרית הזו מלווה כל מיזם תרבותי והיא שאלה כבדת משקל שהרבה זמרים ולהקות מעדיפים לא להתמודד איתה. אבל יש חלוצים ואמנים מכובדים מאד שמעיזים לפתוח את הדלתות ולאתגר את תומכי החרם החריפים, בשם התמיכה בעם הפלסטיני, חיזוק האחווה הערבית וסולידריות עם המאבק הפלסטיני לשחרור. כך בכל אופן הם אומרים, גם אם לא ברור אם המניעים שלהם עקרוניים או בעצם כלכליים.

עד כה היו לנו בבית לחם אסאלה נסרי הסורית, ביריחו לפני המון שנים הופיעה אחלאם מאיחוד האמירויות, וברמאללה סועאד אל-מאסי הענקית מאלג'יר, שהתעקשה להשתתף בפסטיבל פלסטין הבינלאומי לזמר. ההופעה הייתה אירוע אלוהי והותירה אלפי פלסטינים מהקהל בריחוף רוחני לכמה ימים.

אחרי שפספסתי את פסטיבל פלסטין בסוף יולי, החלטתי שלא משנה מה יהיה בהופעה החד פעמית הזו של התוניסאי – אני חייבת להיות. בן זוגי ניסה יום שלם להשיג כרטיסים מסוכנים שונים ברשות הפלסטינית בנצרת, בירושלים וברמאללה, ועל הדרך רצה לסדר שבלה לילה באחד ממלונות רמאללה. "אין חדרים, הכל תפוס", "אולי נשארו כרטיסים אבל לא חדרים", הודיעו לנו הסוכנים אחד אחרי השני. בערב התחלתי להתרגל לרעיון שגם את ההופעה הזו אראה כנראה בפייסבוק לייב באיכות נמוכה עם תחושת החמצה גדולה.

בן זוגי התעקש וממש בניגוד למנהגו לא ויתר הפעם. "נסע בכל זאת, ושם נסתדר כבר", אמר. לא רציתי להכשיל את הרגע הנדיר של נועזות ויוזמה בחיי הנשואים שלי וזרמתי.

אף פעם לא היינו בראוובי קודם לכן והתלבטנו מאיפה מגיעים לשם, לאמפיתיאטרון הרומאי של העיר החדשה (למען הסר ספק: הרומאים לא בנו שום אמפי בשנות ה-2000), אבל היה מסקרן לראות מה יהיה ואיך זה ייגמר. בדרך שוב התווכחנו מאיזה דרך להגיע והאם להיכנס לרמאללה או לא, לעבור דרך ירושלים או מודיעין, פסגת זאב או בית אל?

> הניסוי של רוואבי: דיסנילנד צרכני בחסות הכיבוש

חצי בנוי ומוכן לאכלוס, רק המים חסרים. רוואבי, מבט מלמעלה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מודיעין, עיר העתיד, גרסת פלסטין. רוואבי בבנייה, מבט מלמעלה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גוגל מפות הראה לנו את הדרך להתנחלות עטרות, ומשם היינו אמורים להסתדר. בשלב מסוים בנסיעה, שעה אחרי מועד תחילת המופע, עוד נסענו בחשכה בדרכים מפותלות והרריות, כשפתאום מצאנו שלט מואר ראשון: "אל רוואבי"! נו, יש אות חיים במקום הנידח הזה, חשבתי לעצמי. אחרי עוד גבעה ראיתי עמוד אור רחוק, ובכיכר הראשונה עמד איש בטחון פלסטיני שסימן לבאים את הדרך. שלט אחרי שלט, חייל אחרי מאבטח והגענו למקום.

כל האמפי רקד

מאות מכוניות, אוטובוסים, והולכי רגל כולם נהרו לאמפי הענק שנבנה מאבן יפה, הכל חדש, מאורגן, מואר ומסודר. "איזה כיף, זה אומר שהגיעו מספיק אנשים", אמרתי לבן זוגי.

עם הידיעה שאין לנו כרטיסים הגענו לשער בו עמדו שישה מאבטחים, שניים מהם חמושים, ובין כולם אישה צעירה. "את חושבת שיש כרטיסים למופע?", שאלנו אותה, ובשיא הנעימות ענתה עם חיוך מבויש: "רק אצלי יש!" הכרטיס עולה 140 שקל, ואין הנחות לילדים, סטודנטים או פליטים ואין כרטיסי VIP. "עם אחד, כרטיס אחד" אמרתי לעצמי. זה אמנם היה יקר מאוד יחסית אבל לא התווכחנו, ובעיקר נשמנו לרווחה שהצלחנו להיכנס.

עם הכניסה למתחם המופע לא האמנתי למראה עיניי, אלפים רבים של בני אדם מלאו את היציע וחיכו לכניסה של הזמר הגדול. המקום היה מלא עד אפס מקום, עם נוכחות של מאבטחים וסדרנים ושוטרים בכל שורה, אמבולנסים ופרמדיקים ודוכני נשנושים, קרני לייזר צבעוניים, רחפן שמשדר לשני מסכי ענק ועמודי אבן ענקיים שהקיפו את הבמה העגולה.

לבי נפעם וחייכתי ללא הפסקה. דגל פלסטין ענק התנופף מתחת לירח מלא ויפה. אדם הבן שלי קבע בתדהמה שיש במקום מלא פלסטינים.

בקושי מצאנו מקום עד שמשפחה אחת משכם נדחפה ואבי המשפחה ארגן לנו מקום בנדיבות רבה. המארגנים כאילו חיכו רק לנו, והתחילו מיד עם הגעתנו.

במשך שעתיים וחצי האזנו ומחאנו כפיים, התרגשנו, שרקנו וצפינו בצעירים מלאי האנרגיה שרקדו ובנשים בשיא תפארתן שנעו ימינה ושמאלה והתמוגגו מהלהיטים הרומנטיים. "יחד איתך אני אעמוד מול כל העולם, בחיק שלך אני מוצא את עצמי, מעינייך אהיה קיים או לא קיים".

> עוד שלושה חודשי מעצר מנהלי לעיתונאי עומר נזאל

קהל באמפיתיאטרון רוואבי (סמאח סלאימה)

העם התוניסאי עומד לצד העם הפלסטיני, וגם הקהל עומד. קהל באמפיתיאטרון רוואבי (סמאח סלאימה)

שיא הערב היה ההפתעה שהכין סאבר אל-רובאעי כאשר שר את "יא טיר", שיר פלסטיני ידוע שאיתו זכה מוחמד עסאף מעזה בתחרות ה"ערב איידול" לפני שלוש שנים. זהו שיר נוסטלגיה שמזכיר את ערי פלסטין, שציפור אחת עפה מעליהן ומוסרת שלום לכל הפלסטינים באשר הם. הציפור מסיימת את מסעה באל קודס, ובשלב הזה הוסיף הזמר שורה משלו: "העם התוניסאי מוסר לכם שלום, אהבה וחיבוק יחד איתכם עד שחרור פלסטין". הקהל התרגש מאוד מהמתנה היפה שאותה שר בניב הערבית המקומי שלנו, ומישהו מהקהל זרק כאפייה בשחור לבן לזמר המהולל.

לקראת הסוף סטודנטים למוזיקה מהקתדרה לאמנויות ברמאללה העניקו עוד מיוחד מעץ זית לאורח הנערץ, והמופע הסתיים עם השיר הקצבי שנחשב אחד מהלהיטים הגדולים ביותר בעולם הערבי: "ברשה", כלומר "מאוד, מאוד" בתוניסאית, מילה שרק העם התוניסאי משתמש בה (ראו קליפ בהמשך).

בשלב הזה כבר לא נשאר בישיבה אחד מחמישה עשר אלף הצופים. כולם עמדו ורקדו ומחאו כפיים. בשיא התרוממות הנפש עם שמחה אין סופית הזמר הודה לקהל הנפלא שהיה לו, סיפר שלא האמין שיראה את העוצמות והפאר הזה מעם שידע הרבה דיכוי ושילם מחיר כבד בשל הכיבוש. הוא זרק נשיקות לכל כיוון ונעלם מאחורי הבמה כאשר ברקע החל מופע זיקוקים מרהיב בצבעי דגל פלסטין.

יצאתי מהחוויה הזו עם ניצוץ של תקווה וחיכיתי לסימן מרשת האינטרנט בטלפון כדי לשתף את העולם ברגעים קצרים וקטנים של סימני חיי נורמאליים. מי שראה את העם הזה חי כל כך, ומתעקש לחייך מהלב ולרקוד, אין ספק שראה אור בקצה המנהרה, ולו במשך לילה אחד.

> מג'דרות במקום גדרות: הקפיטריה הטבעונית הראשונה בפלסטין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf