newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מזרחיות אוניברסלית ומחויבות חברתית אדירה: פרידה מרונית אלקבץ

בשנים האחרונות לפני מותה שימשה רונית אלקבץ כנשיאת הארגון הפמיניסטי "אחותי". היא תרמה בגדים, מכרה בחנות למען הנשים השקופות, ולצד הנוכחות הדרמטית והחזקה של הכוכבת שמרה על ענווה ורגישות. ראיון עם שולה קשת, מנכ"לית "אחותי" וחברה

מאת:

פרסום הידיעה על מותה של רונית אלקבץ הבוקר היכה, כך נדמה, את הכל בתדהמה – לא רק משום גילה הצעיר עד כאב, 51, אלא מפני שהיה בדמות שלה משהו כל כך מלא חיים עד שרובנו התקשינו להאמין שזה אפשרי בכלל.

אלקבץ הייתה מהנשים עליהן נהוג לומר "גדולה מהחיים". כשחקנית, עוצמת הנוכחות שלה על המסך הייתה מהפנטת, גם כשהישירה מבט למצלמה מבלי לומר מילה. מלכותית, מלאת הדר. כל נוכחותה הייתה הוד. גם כאשר יצאה מאולפנו של עודד בן-עמי בכעס לפני כשלושה שבועות כיוון שהתעקשו לשאול אותה על משה איבגי במקום על הסדרה הצרפתית החדשה בה כיכבה בתפקיד ראשת ממשלת צרפת, העניין שלשמו הוזמנה לאולפן, היא עשתה את זה בקלאסה שאין דומה לה.

מעט יוצרות ישראליות זכו להכרה – המקומית והבינלאומית – לה זכתה אלקבץ כשחקנית, כתסריטאית וכבמאית. על מקומה הייחודי בעולם הקולנוע הישראלי ועל יצירתה נכתבו היום מילים רבות. חברות וחברים מעולם הקולנוע הספידו אותה בסופרלטיבים שכולם, עדיין, קטנים על הדמות החד-פעמית שהייתה. אך פחות נכתב על הפעילות הפמיניסטית, המזרחית והחברתית המשמעותית שלה מחוץ לעולם הקולנוע.

> טרילוגיית האחים אלקבץ: מערכת של תשוקה וכבוד שנרמס

רונית אלקבץ (צילום מסך מתוך הסרט "גט")

רונית אלקבץ (צילום מסך מתוך הסרט "גט")

הייתה מחוייבת לעשייה בשטח

בשש השנים האחרונות שימשה אלקבץ כנשיאת "תנועת אחותי – למען נשים בישראל", תנועה פמיניסטית מזרחית ששמה לה למטרה לקדם את נראותן של הנשים השקופות בחברה הישראלית. בשיחה בשעת צהריים מאוחרת עם שולה קשת, מנכ"לית תנועת אחותי, ההלם והשבר עדיין ניכרים היטב בקולה.

"זה בלתי נתפס. זה פשוט בלתי נתפס. האישה הזו הייתה פאר היצירה, ופתאום עזבה אותנו ככה. ידעתי שהיא חולה, אבל קיוויתי וידעתי שהיא במגמת החלמה. אתמול עבדתי עד שלוש לפנות בוקר, וכשהתעוררתי הבוקר ראיתי מבול של הודעות בנייד. אני עדיין לא מעכלת. רק לפני שבועיים היא שלחה לנו, לבית 'אחותי', שקיות מלאות בצעצועים כדי לחלק לילדים. כל הזמן היא שלחה בגדים, צעצועים, משחקים, כדי לחלק למשפחות שחיות בעוני ולאימהות חד הוריות".

מפאת כבודה לפרטיות של אלקבץ, עליה הקפידה לשמור גם כשהחמיר מצבה, קשת מבקשת שלא להתעכב על מחלתה של אלקבץ ועל ההתמודדות שלה. "חשוב לי לספר עליה, על תפיסת העולם שלה. היא הייתה אישה בעלת מחויבות חברתית בלתי רגילה".

איך נוצר הקשר שלה עם "אחותי"?

"היא הצטרפה לתנועת אחותי אחרי שהיא קיבלה מידיד ספרים שלנו. נפגשנו והיא אמרה שהיא מאוד מתחברת לתפיסת העולם, שהיא רואה בנו בית, והציעה להצטרף. בכל פעם שפגשתי אותה נפעמתי, לבי נתמלא באהבה אליה. היא הייתה יפהפיה מבחוץ ועוד יותר יפהפיה מבפנים. ענווה, מלאת חום, באה ממקום של לתת, להעניק, מקום של דאגה לזולת, מקום של חמלה. לכולם, ללא הבדל".

מתי פגשת אותה בפעם האחרונה?

"הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני מספר חודשים, כשהיא ארגנה אירוע התרמה בבית אחותי. היא הביאה עשרות בגדים שלה שהיא הוציאה מארונה הפרטי למכירה, כדי לתרום את הכסף לאנשים שחיים בעוני, למזון, לתרופות. זאת לגמרי הייתה יוזמה שלה.

"אחד הדברים הכי חשובים מבחינתה היה העשייה עצמה. שנהיה בשטח וניתן מענה. מכאן, מהחיבור הזה לעשייה בשטח, נבע גם החיבור שלה לתנועת אחותי. זה היה אירוע מדהים. הגיעו מאות נשים, היא הייתה שם לאורך כל האירוע, עזרה לנשים להתלבש. אין דברים כאלה. היא מילאה כל מרחב שהייתה בו בחום לכולם".

על עומק הקשר בין אלקבץ ונשות "אחותי" ניתן ללמוד מהדברים המרגשים שכתבה לזכרה היום הפעילה החברתית וחברת "אחותי", כרמן אלמקייס: "תודה על הפעם הראשונה שנתת לי לראות משפחה מזרחית על המסך כמו שצריך ולא כמו שדאגו להלעיג ולהגחיך אותנו. תודה שמעולם לא שכחת מאיפה באת. תודה שבהצלחתך ובצניעותך הרבה נתת לנו הנשים המזרחיות כל כך הרבה גאווה. תודה על הרגש, הצניעות, הכישרון, ההומור, ובעיקר על המהפכנות המיוחדת שבך. יש משפט שאומר שלכל אחד יש תחליף, אני יודעת ובטוחה שלך אין. נראה לי שייקח לי עוד זמן לצאת מההלם ולעכל את זה שאת איננה, כי בתוך תוכי הייתי בטוחה והיה ברור לי שתנצחי את זה".

> מבחן גבעת עמל: המדינה לא עמדה בהתחייבויותיה, אז שהמדינה תשלם

שולה קשת עם רונית אלקבץ, בבית "אחותי" בדרום תל אביב

שולה קשת עם רונית אלקבץ, בבית "אחותי" בדרום תל אביב

משוחררת מהמבט האשכנזי

אני אומרת לשולה קשת שהרבה פעמים תפקיד הנשיא/ה של ארגונים חברתיים נתפס כמשהו סמלי יותר, ושנראה שאצל רונית אלקבץ זה היה אחרת, מחובר לשטח ולתפיסת עולם פוליטית. "בטח, לחלוטין", מאשרת קשת. "למעשה אנחנו ביקשנו ממנה שתהיה הנשיאה שלנו. היא הגיעה בכלל להיות פעילה בתנועה. זאת הייתה תפיסה פוליטית, אידיאולוגית, פמיניסטית. זה לא היה רק עניין המינוי, היה חשוב לה לבוא ולעשות. היא הייתה מגיעה לחנות סחר הוגן של אחותי, עומדת שם ומוכרת! העובדה שמוכרים שם עבודות יד של נשים שרבות מהן חיות בעוני נגעה לה מאוד. לפרימיירה שלה בארה"ב לסרט 'גט' היא רכשה את השי שנהוג לתת באירועים האלה מאחת הנשים של חנות הסחר ההוגן שלנו.

"היא הייתה פעילה מאוד גם במסגרת פסטיבל לבי במזרח, עזרה, הייתה שותפה. במסגרת הפסטיבל הקרנו בנוכחותה שני סרטים שלה. היא באה ותרמה את כל ההכנסות לפעילות של בית אחותי, למען נשים מוחלשות.

"היא לא אהבה להתראיין, אבל לפני ראיונות היא הייתה אומרת לי שהיא רוצה לדבר על תנועת אחותי ולתת לנו נראות. היא לא באה לדבר על עצמה, אלא לתת במה ומקום לנושאים האלה. אישה אצילית, אחת בדורה. זאת אבדה גדולה לכולנו, וכמובן בראש ובראשונה למשפחה שלה".

אני שואלת על החברות האישית ביניהן, על החיבור בין שתי יוצרות בעלות תודעה מזרחית, פמיניסטית וחברתית, על אובדן של חברה ושותפה.

"אני באבל. עצב עמוק. אני אומרת באופן נדיר משהו שאני אומרת רק על אמא שלי וסבתא שלי – היא הייתה אישה נערצת בעיני. הייתה בינינו אהבה גדולה. לפני כשנתיים-שלוש היא התקשרה אלי יום אחד ואומרת 'תקשיבי, יש פרס רפפורט לאישה שמחוללת שינוי, אני הולכת להמליץ עליך'. היא כתבה עלי ועל תנועת אחותי דברים מדהימים. היינו חברות קרובות ובכל זאת התרגשתי מזה מאוד, כי אני רואה אותה כדמות מופת, וזה היה לי לכבוד".

בשנה שעברה ניתן פרס ישראל בתחום הקולנוע. קשת, באופן טבעי, המליצה לוועדה על רונית אלקבץ. בסופו של דבר, כפי שהיא אומרת, הפרס הלך לגבר אשכנזי.

"התביישתי בשבילם. הכבוד היה צריך להיות שלהם, להעניק לה את הפרס. היא לא הייתה צריכה את זה. אישה שמקבלת פרסים בכל העולם, ופה היא לא קיבלה את זה. אם יש אישה שראויה לפרס ישראל זאת היא, זה מחפיר בעיני. ועכשיו כבר מאוחר מדי".

היא באמת הייתה דמות ששום סוג של שמרנות לא הצליח לעכל: בפמיניזם שלה, וגם במזרחיות שלה שסירבה להצטמצם למקום הפריפריאלי והייתה הכי אוניברסלית שיש, כפי שבעיני הייתה המזרחיות הקוסמופוליטית לפני שדוכאה וסורסה פה.

"זה בדיוק זה. איך היא שמרה על להיות נטועה בשורשים שלה, הזהות שלה כאישה, כמזרחית, בתוך המרחב הזה בישראל, ומצד שני באמת כל מה שהיא עשתה, כל יצירה שלה הייתה אוניברסלית. זאת המזרחיות האמיתית בעיני. המזרחיות שלה לא הייתה רק תגובה למבט האשכנזי, כפי שקורה לא פעם בשיח המזרחי היום. היא הייתה חופשיה, ריבונית. לא היו לה הכבלים האלה".

גם כשיצאה בכעס מראיון, זה היה בקלאסה: רונית אלקבץ

השיחה על אלקבץ לא קלה לקשת, זה ניכר היטב בקולה. "היא כל כך חסרה, אני לא מסוגלת לעכל את זה. המשפחה – זה היה אושר גדול בשבילה. אחד הדברים שהיא מאוד רצתה ושאפה אליהם זה להקים משפחה. אני חושבת שהיא גדלה עם זה, והחוויה הזו העשירה את היצירה שלה, לא צמצמה אותה. אני נפעמתי כל הזמן, איך היא מצליחה גם להיות אמא מדהימה שהתאומים שלה הם מרכז עולמה, ויחד עם זאת להמשיך ליצור ולהיות ענקית ביצירה שלה. היא גם לא ויתרה על הפעילות שלה באחותי.

"בכל מקום שהקרנו סרט שלה אנשים ניגשו אליה בסוף ההקרנה ואמרו לה שהיא שינתה את חייהם. כל הנוכחות שלה והמראה שלה היה עוצמתי בטירוף, דרמטית מאוד, וזה מצד אחד מעורר כבוד ומצד שני פגשתי אותה ונדהמתי מהחום, האנושיות והענווה הגדולה שלה, מהחיבור שלה לאנשים. אישה שהייתה כוכבת בינלאומית, אבל בשבילי היא הייתה כוכב מאיר באור זוהר אחר.

"אני אומרת לעצמי כל הזמן שעם כל הכאב הגדול, אני מודה לקדוש ברוך הוא שזכיתי להכיר את רונית ולעבוד איתה במשך שנים. היא מילאה אותי בהשראה ובאהבה. היא מותרה אחריה מורשת, בשבילי ובשביל עוד הרבה אנשים.

"זה עוד טרי, אבל כמובן שמבחינתנו בתנועת אחותי כבר נתחיל בקרוב לתכנן דברים להנצחת פועלה. היא חלק מרכזי בהיסטוריה של כולנו, מורת דרך הייתה ותישאר. כל העשייה הקולנועית שלה, הכל היה מכוון לתיקון עולם".

> שיר: אשמים היינו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf