newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה עושים כשהטרור מגיע לתל אביב?

על היחס החריג לתל אביב בתקשורת (ואצל הטוקבקיסטים). על הרעיון לחלק כמה שיותר נשק לאזרחים (למרות שנשק זמין היה גורם מרכזי לרצח הזה) ועל הקישור האוטומטי בין ערבים לטרור

מאת:

גם עכשיו, בשבת בבוקר, לא ידועים עדיין כל הפרטים הנחוצים על הרצח המחריד אתמול בבר "הסימטא" בתל אביב, וקשה לדבר בוודאות על הסיפור (למרות שיש עיתונאים שמתנהגים מהרגע הראשון כאילו כל פרט מידע הוא הכי ודאי שיש, גם אם חמש דקות אחר כך הוא מופרך). ועדיין יש כמה דברים שכבר אפשר להגיד – הן על הרצח של אלון בקל ושמעון רואימי, והן על ההתמודדות התקשורתית והפוליטית איתו.

תל אביב: דבר אחד בטוח הוא שליחס המיוחד שתל אביב מקבלת בהקשרים של רצח ואלימות בהשוואה לכל מקום אחר בארץ אין שום הצדקה. אנחנו רואים את זה בעיקר בתקשורת, איזשהו זעזוע מיוחד מכך ש"זה" הגיע עד לתל אביב – בין אם זה רקטות מעזה או פיגועים. כאילו שרקטות על שדרות ואשקלון או רצח בירושלים זה שגרה, ורצח בבאר שבע או בעפולה זה סתם עוד ניוז, אבל אם זה "פיגוע בלב תל אביב" – כמו שזועקת כותרת הגג הדרמטית ב-ynet – אז וואו, עכשיו באמת צריך לדבר על זה! מישהו שמע פעם על כותרת כמו "פיגוע בלב ראשון לציון"?

אז לא, זה לא יותר או פחות מזעזע כשיש רצח בתל אביב. זה יכול יותר לזעזע אותנו, אנשים שגרים בתל אביב, כי זה יותר קרוב, יותר מוכר, הסיכוי שאנחנו מכירים את הקורבנות גדול יותר, וכן הלאה – אבל גם אם רבים מהעיתונאים הם תל אביבים אין הצדקה לשיקוף של זה בדפוסי הסיקור. גם בשביל קרית גתים רצח הוא מזעזע במיוחד כשהוא קורה בקרית גת, ולא צריך לנהוג בו אחרת מאשר רצח בתל אביב.

> לכי לעזאזל, 2015

זירת אירוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף בתל אביב. 1 בינואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

זירת אירוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף, תל אביב. 1 בינואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אבל לא רק התקשורת מתייחסת לתל אביב אחרת. גדודי טוקבקיסטים כבר מיהרו לחגוג את "פיצוץ הבועה התל אביבית". "עכשיו הם יבינו", שמחו לאיד. וזה בלי קשר לשאלה הלא פתורה מה בכלל קרה פה (אגיע לזה עוד רגע). בלי קשר לעובדה שמכל הדיבור הזה אפשר לחשוב שתל אביב היא איזה בועה חסינה לאלימות, כאילו שלא נרצחו פה אנשים בעבר, לא נדקרו, לא היו פיגועים באוטובוסים, לא היה טבח בבר נוער, לא נפלו פה טילים באף מלחמה, ועוד ועוד.

כאילו שתל אביב היא איזה אי מנותק מכל שאר המדינה. כאילו שהנרצחים הם פשוט "תל אביבים" – למרות שלמעשה אף אחד מהם לא מתל אביב. כאילו שעכשיו מישהו יפסיק לשתות פה קפה (לא הפסיקו. שתו גם תוך כדי מצוד ברחובות אתמול. באמת), או ששתיית קפה היא איזה פעולה מגונה, חלק מהפעילות של "הקיצונים משני הצדדים". כאילו שעוד רצח אחד הוא משהו שישנה את הפוליטיקה העשירה והמורכבת והמאוד לא חד-ממדית של העיר הזאת.

נשק לאזרחים: התגובה המיידית של חבר הכנסת הטרי אמיר אוחנה לרצח אתמול הייתה הודעה שיקדם את הגברת התפוצה של נשק פרטי לאזרחים, בשם הביטחון. זהו המשך למדיניות של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, שכבר יצר הקלה באפשרות של אזרחים לשאת נשק – וביטל מגבלה קודמת על מאבטחים לקחת את הנשק שלהם מהעבודה הביתה. זהו גם המשך למגמה של העתקת מודלים אמריקאים לפוליטיקה הישראלית, כשהימין המקומי מייבא מהרפובליקאים שם את הפטיש החולני לכמה שיותר נשק ברחובות.

הבעיה היא שאם יש משהו שאפשר ללמוד מהפרשה הנוכחית הוא בדיוק עד כמה תפוצה רחבה של נשק יכולה להיות מסוכנת לאזרחים. הנה, ככל הידוע בדיוק נשק מורשה, רובה אוטומטי בבעלות (או בהחזקה זמנית של) קרוב משפחתו של הרוצח, הוא זה שבו נעשה שימוש לרצח. בדיוק כמו עשרות מקרי הרצח מנשק מורשה כל שנה בארה"ב, שנגרמים בין היתר בגלל עצם הזמינות של הנשק הקטלני, בין אם מידי הבעלים של הנשק, קרוב משפחה שלקח אותו או אדם אחר שפרץ לבית וגנב אותו. זה בדיוק מה שגרם גם לברק אובמה להתחיל לפעול לצמצום הזמינות של נשק בארה"ב – מהלך שרק אתמול פורסם שהוא מתחיל לקדם עכשיו, לפני סיום כהונתו.

קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" מדגיש כבר שנים את הנזק שנגרם קודם כל לנשים מכך שגברים, מאבטחים, לוקחים נשק מהעבודה הביתה. אחרי שעוד ועוד נשים נרצחו כך, ומאז שהקמפיין זכה להצלחה והחוק שאוסר על לקיחת נשק הביתה נאכף – אף אישה לא נרצחה יותר על ידי בן זוגה המאבטח. אבל עכשיו ארדן החזיר למאבטחים את הנשק.

בעיניי אמיר אוחנה הנשים הנרצחות האלה הן אולי רק "שבבים" שעפים "כשחוטבים עצים", כפי שכתב בפייסבוק. אבל עכשיו אפשר לראות בקלות שממש לא רק נשים נמצאות בסכנה מוגברת מנשק פרטי, אלא כל אחד מאיתנו.

> מי אמר שנשק תורם לביטחון שלנו?

זירת אירוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף בתל אביב. 1 בינואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

זירת אירוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף, תל אביב. 1 בינואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

טרור: כאמור, מוקדם מדי לקבוע ולהבין בדיוק מה קרה אתמול בבר הסימטא, אבל מה שברור הוא שאי אפשר להסתכל על זה רק כאל עוד גלגול של טרור. במהלך השעות הראשונות לאירוע המתגלגל אתמול כל השיח הציבורי בארץ כמעט עסק בשאלה האם מדובר "בבן מיעוטים", ואז הוא "מחבל" והאירוע הוא "פיגוע טרור", או שמדובר ביהודי, ואז יש רקע "פלילי" או אחר, ובמובלע – פחות מפחיד או פחות מקומם.

מה שידוע כרגע על החשוד ברצח הוא שמדובר כנראה באדם מעורער בנפשו, כנראה בעקבות הריגתו של בן דודו מירי שוטרים (שלא הוביל לכתב אישום נגדם) בנסיבות פליליות, שכבר בעבר ניסה לחטוף נשק מחייל ושמשפחתו מעידה שבשנים האחרונות מצבו הדרדר. לעומת זאת, לא ידוע בינתיים על שום הצהרה פוליטית ג'יהאדיסטית או אחרת שלו – לא בעבר ולא סביב הרצח עכשיו.

אז האם זה עונה להגדרה של טרור לאומני? כנראה שלא. כן, הרצח של שני בני אדם בבר, ופציעתם של אחרים, ללא כל סיבה נראית לעין לאור יום באמצע הרחוב מטיל אימה על כולנו. במובן הזה – זה בהחלט טרור. אבל בדיוק כמו שהתנקשויות של עבריינים או רציחות בבתי ספר בארה"ב הם טרור. כנראה שלא מעבר לזה.

אז מה עושים? קודם כל מגיבים למקרה כמו שהוא, ולא כמו שהחלטנו שהוא על בסיס ידע קודם או גזענות פשוטה (הרי לא משנה מה הרקע, זה לא מנע מקבוצות אנשים במרכז העיר אתמול לקרוא "מוות לערבים"). המשטרה צריכה לעשות את העבודה שלה, למצוא את הרוצח ולהעמיד אותו למשפט. בטח שאין מקום להרוס את ביתו או לענות את קרובי משפחתו, שהיו אלה שבכלל מיהרו ביוזמתם לפנות למשטרה ולסייע לה כשהיא הייתה אבודה לגמרי. שנית, בטח שלא צריך להגיב למקרה הזה אחרת מאשר לכל רצח אחר, רק בגלל שהוא קרה בתל אביב. וצריך בפירוש לחשוב מחדש על המדיניות שלנו ביחס להפצת נשק לאזרחים, אבל במגמה של צמצום – לא של הרחבה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> כשפלסטיני דורס זה פיגוע, כשמתנחל דורס זו תאונה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf