newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שותפות הורים ובית ספר - מוסכמה שקרית ולא תמימה

על אף שהממצאים עצמם מראים אחרת, דו"ח חדש של משרד החינוך מייחס חשיבות מכרעת לשותפות בין הורים ובית הספר. כך מבקשת המערכת לגייס את ההורים כזרוע מבצעת של מדיניותה, ובכך להפוך אותם לשותפים באחריות לכישלונותיה

מאת:

מחקר חדש של הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך בוחן את שביעות הרצון של מנהלים, מורים והורים, בכל הקשור ליחסים בין ההורים לבין בתי הספר. מחברי הדו"ח מגיעים למסקנה שיש חשיבות רבה לשותפות הורים ובתי הספר, ומאיצים במורים ליצור שותפות כזאת. האמת היא שהממצאים בדו"ח זה, כמו גם במחקרים אחרים, כפי שאציג, אינם תומכים במסקנה. למעשה המחקרים מראים שאין להורים מה לחפש בבית הספר, ואין למורים מה לחפש אצל ההורים. מנקודת המבט של הילדים, מה שחשוב זה נוכחות ומעורבות של ההורים בבית (ולא בבית הספר), ומנקודת המבט של ההורים מה שחשוב הוא שהמורים יעניקו תשומת לב ויחס טוב לילדים (ולא להורים).

ואף על פי כן רבים מדברים בשבח המעורבות והשותפות של ההורים. מדוע? דעתי שלי, שמערכת החינוך רוצה לגייס את ההורים כזרוע מבצעת של מדיניות בית הספר בשעות שלאחר הלימודים. למשל, בפיקוח על שיעורי הבית, בשליטה על הזמן החופשי של התלמידים ובהקפדה על המשמעת של הילדים ביחסם ללימודים. בדרך זאת, הופכת המערכת את ההורים לשותפים באחריות לכישלונותיה. במילים אחרות, מחברי הדו"ח קוראים למורים לשתף את ההורים, כדי לגייסם כשוטרים בשליחות בית הספר, וכדי להפיל עליהם את האחריות על מה שלחלוטין לא בשליטתם.

התרומה הפוטנציאלית של ההורים: תקשורת טובה עם הילדים

בהקדמה לדו"ח נכתבה הנחת היסוד הבאה: "הצוותים החינוכיים מבינים את החשיבות שבשותפות חינוכית בין בית הספר לבין ההורים, שכן ידוע שהדבר משפיע על העלאת המוטיבציה של התלמיד, מקדם את הצלחתו בלימודים, תורם לרווחתו הנפשית ולמניעת התנהגויות סיכון ועוזר לשפר את איכות בית הספר". התרגלנו לראות בהיגדים האלה אמת לאמיתה, אולם למעשה זה פשוט לא נכון, ומחקרים מוכיחים אחרת לחלוטין.

בכדי לרדת לעומק הדבר, צריך תחילה לפרש למה בדיוק אנחנו מתכוונים במונח המעורפל "שותפות הורים" (ראו תרשים המבוסס על הדו"ח: בין הורים למורים). אני נעזר כאן בסקירת ספרות מחקרית שערכה ד"ר יעל עפרים, מטעם "היוזמה למחקר יישומי בחינוך", שממיינת את שותפות הורים לשתי זירות: מעורבות בבית הספר ומעורבות בבית.

קטגוריות מרכזיות של שותפות הורים (מקורות בטקסט)

במעורבות ההורים בבית הספר שתי קטגוריות: תקשורת והחלפת מידע עם המורים, ביוזמת ההורים או המורים; והשתתפות בפעילויות שונות של בית הספר, כמשתתף פסיבי ועד שותפות בדיונים ובקבלת החלטות. המעורבות בבית אף היא ממוינת לשתיים: תקשורת בין ההורים לילדיהם, גם בנושאים הקשורים ללימודים, אך לא רק; ופיקוח על הלימודים בבית, כגון הקצאת זמן לשיעורי בית, הגבלת זמן פעילות אחרת (כגון צפייה בטלוויזיה), הקפדה על סידור תיק בית הספר וכדומה.

מרבית המחקרים מצביעים על השפעה קטנה או היעדר השפעה של מעורבות ההורים בבית הספר, ולעומת זאת על השפעה גדולה של ההורים על הישגי התלמידים באמצעות מעורבות בבית. אשר לסוגי המעורבות של ההורים בבית, נמצא כי לפיקוח על שיעורי הבית "השפעה לא משמעותית" (ובחלק מהמקרים השפעה שלילית) על התלמידים. למעורבות בבית דרך שיחה בנושאים בית ספריים נמצאה השפעה חיובית בינונית, ואילו למעורבות ההורים באמצעות יצירת ציפיות מילדיהם, השפעה חזקה.

מה המשמעות של "יצירת ציפיות"? עושים זאת על ידי תקשורת עם הילדים בנושאים כגון חשיבות החינוך במישור הערכי והמעשי, טיפוח שאיפות מקצועיות, בניית תמונת עתיד ונקיטת צעדים למימושה, חיבור בין הנלמד בבית הספר לבין תחומי העניין של הילדים, עידוד שיטתי ופעולות המעצימות הזדמנויות ללמידה שמחוץ לבית הספר.

אם לומר את הדברים בלשון נחרצת יותר: אין להורים מה לחפש בבית הספר. אם רצוננו שהם יתמכו במערכת החינוך ובתפקוד של ילדיהם בבתי הספר, תפקידם לשמור על תקשורת שיחה עם הילדים בבית, ולהעביר להם את המסר שהעולם הוא מקום טוב, ושיש להם (לילדים) תפקיד ומשמעות בתוכו.

לא שותפות הורים ולא הישגים לימודיים, אלא יחס הוגן לילדים – זה מה שמשפיע יותר מכל על שביעות הרצון של ההורים מבתי הספר של ילדיהם. (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

התרומה הפוטנציאלית של המורים: תקשורת טובה עם הילדים

בדברים עד כה התייחסתי לצורכי התלמידים. ומה באשר לצרכים של בית הספר וההורים? לכך ניתנת תשובה ברורה במחקר החדש של משרד החינוך, אשר בחן מה משפיע על שביעות הרצון של המנהלים, המורים וההורים. מנהלי בתי הספר אכן מחשיבים את "שותפות הורים בבית ספר" כגורם חשוב ביותר, הקשור להרגשתם הטובה. ומה עושה להם רע? במקום השני הם מזכירים "הורים מתערבים באופן שמפריע לעבודת הצוות", ובמקום הראשון: "משרד החינוך והרשות המקומית". את הממצא האחרון, כותבי הדו"ח שהם אנשי משרד החינוך בעצמם, ידאגו למסמס, כפי שתיכף תראו.

בחינה דומה נעשתה לגבי שביעות הרצון של המורים. גם כאן "מדד שותפות הורים" נמצא בקשר חזק לשביעות הרצון של המורים. אולם המשתנה שקשור להרגשתם הטובה של המורים יותר מכל, הוא מנהל בית הספר: המנהיגות שהוא מגלה, מידת השיתוף שהוא יוצר עם צוות המורים והשקפת עולמו הפדגוגית. כמו בסעיף הקודם, הקטינו מחברי הדו"ח את חשיבות המנהל, וכתבו ששביעות הרצון של המורים תלויה "בראש ובראשונה […ב]אופי הקשר של המורים עם הורי התלמידים".

בשלב השלישי בחנו החוקרים את שביעות הרצון של ההורים. כאן התבררה הפתעה. המשתנה החשוב ביותר בעיני ההורים הוא "יחסים חיוביים בין המורה לתלמיד", ומעט לאחריו "הוראה ברורה", כלומר שהילד מבין את מה שהמורים מורים. לא שותפות הורים ולא הישגים לימודיים, אלא יחס הוגן לילדים – זה מה שמשפיע יותר מכל על שביעות הרצון של ההורים מבתי הספר של ילדיהם.

למי יש עניין בשותפות ההורים ומדוע?

אם אני הייתי מסכם את המחקר, הייתי מגיע למסקנה ששביעות הרצון של מנהלי בתי הספר תלויה באלה שמעליהם בהיררכיה: הרשות המקומית ומשרד החינוך. המורים תלויים באלה שמעליהם בהיררכיה: מהלי בתי הספר. ואילו להורים, הדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא שהמורים יתייחסו באופן חיובי וטוב לילדיהם. כותבי הדו"ח, שאת נקודת המוצא שלהם הבאתי בפתיח ("ידוע הדבר…"), סיכמו אחרת: "מבחינה מעשית, תוצאות המחקר מצביעות על החשיבות שבטיפוח קשר חיובי בין בית הספר להורים".

אמנם רבים מאמינים שזה נכון, אבל כפי שהצגתי, זה לא! מה שחשוב זה נוכחות, תקשורת ויחס טוב בין ההורים לילדים בבית, ובין המורים לילדים בבית הספר. מדוע מעוותים כותבי הדו"ח את הממצאים, ומדוע חשוב למשרד החינוך להפיץ את המוסכמה השקרית? לדעתי, כאמור, מדובר ברצון של מערכת החינוך להשתלט על זמן המשפחה, ולהשתמש בהורים כזרוע שיטור על הילדים, בשעות שהם לא בבית הספר. זה מאפשר למדינה להאריך את יום הלימודים בעוד כמה שעות בבית, ומאפשר למערכת החינוך להטיל את האחריות לכישלונותיה על ההורים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf