שיר שבועי מפרסית: אני מרחמת על הגינה
מאת המשוררת פרוע' פרוחזאד
איש לא חושב על הפרחים
איש לא חושב על הדגים
איש לא רוצה להאמין
שהגינה גוססת
שלב הגינה מתנפח מתחת לקרני השמש
שמוחה מתרוקן אט אט
מזיכרונות ירוקים
ותחושותיה נמקות
מעורטלות בבידודה של הגינה
החצר בביתנו בודדה
החצר בביתנו מפהקת
בציפייה לענן אלמוני שימטיר
והבריכה שבחצר שלנו ריקה
כוכבים טירונים מתרסקים אל האדמה
מצמרות העצים
ומבעד לחלונות החיוורים של מעונות הדגים
עולים בלילות קולות שיעול
חצר ביתנו בודדה
אבא אומר:
"זה כבר לא ענייני
זה כבר לא ענייני
אני נשאתי את שהיה לשאת
ועשיתי את שהיה לעשות"
וקורא בחדרו מבוקר עד ערב
את השאהנאמה,
או את ספר דברי הימים
אבא אומר לאמא:
"לעזאזל עם כל העופות ועם כל הדגים
אחרי שאמות
מה אכפת לי אם תהיה
או לא תהיה גינה
לי די בשכר הגמלאות"
אמי העבירה את כל חייה
בתפילות
בצל אימת השאול
אמי מחפשת בזנבו של כל דבר
את עקבותיו של החטא
והיא מאמינה שהגינה טומאה
מכפירת הצמחים
אמי ממלמלת תפילות כל הימים
אמא היא חוטאת מטבעה
והיא נושפת על כל הפרחים
והיא נושפת על כל הדגים
והיא נושפת על עצמה
אמי מחכה להופעת המשיח
ולמחילה שירעיף
אחי קורא לגינה בית קברות
הוא צוחק למבוכת העשבים
וסופר את גוויות הדגים
ההופכות תחת עורם החולני של המים
לפתיתים רקובים
אחי מכור לפילוסופיה
אחי מאמין שישועת הגינה
טמונה בחיסולה
הוא משתכר
ומכה באגרופיו על הדלתות והקירות
ומנסה לומר שהוא
כואב מאוד ועייף מאוד ומיואש מאוד
הוא נושא אתו את ייאושו
ברחובות ובשווקים
כמו את תעודת הזהות והיומן ומטפחת הכיס והמצית והעט
וייאושו כל כך קטן
שבכל לילה הוא אובד בבתי מרזח הומים
ואחותי שהייתה חברתם של הפרחים
וכשאמא הייתה מרביצה לה
הייתה נושאת את אשר על לבה התמים
אל חברתם השקטה והמנחמת
ומפעם לפעם הייתה מזמינה את משפחות הדגים
לפיסת שמש ומעט ממתקים
ביתה כעת בצידה האחר של העיר
בין קירות ביתה המלאכותי
עם דגיה האדומים והמלאכותיים
בחסות אהבתו של בעלה המלאכותי
תחת ענפי עצי התפוח המלאכותיים
היא שרה שירים מלאכותיים
ועושה ילדים אמיתיים
בכל פעם שהיא באה לבקר אותנו
ושולי שמלתה מזדהמים בעוניה של החצר
היא טובלת במי ורדים
בכל פעם שהיא באה לבקר אותנו
היא הרה
החצר בביתנו בודדה
החצר בביתנו בודדה
כל היום
עולים מבעד לדלת קולות קריעה
ופיצוץ
כל השכנים שלנו שותלים בגינות שלהם רימונים ורובים
במקום פרחים
כל השכנים שלנו מכסים ביריעות את בריכות השיש שלהם
וכל בריכות השיש הופכות
שלא מרצונן
למחסני גופרית סודיים
וילדי הסמטה שלנו ממלאים את ילקוטיהם
בפצצות קטנות
החצר שלנו מבולבלת
מהיום שלבי אבד לעצמו
אני פוחדת
אני פוחדת לחשוב על המיותרות של כל הידיים האלה
ועל זרותם של כל הפנים
אני בודדה כמו תלמידה
המאוהבת בשיעורי ההנדסה עד טירוף
ואני חושבת שאפשר לקחת את הגינה לבית חולים
אני חושבת…
אני חושבת…
אני חושבת…
ולב הגינה מתנפח מתחת לקרני השמש
ומוחה של הגינה מתרוקן אט אט
מזיכרונות ירוקים
פרוע' פרוחזאד (עיבוד צילום: Banafsheh Hejazi CC BY-NC-SA 2.0)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
