newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההיסטוריה הכוזבת של הלוחית בבניין הסאראיה ביפו

שלט ביפו מספר שבניין הסראיאה שימש "מפקדה לפורעים הערבים" ולצבא העיראקי, עד שפוצץ ע"י הלח"י. האמת שונה לגמרי: המקום שימש לשירותים חברתיים ביפו וההרוגים היו אזרחים. שיעור בחשדנות אזרחית

מאת:

הולך אדם בתל אביב, פונה דרומה בטיילת ומגיע לכיכר השעון ביפו. הוא מחפש אטרקציה ומביט מזרחה ורואה דבר מוזר: ארבעה עמודים יווניים ענקיים ומאחריהם אין כלום. מה זה הדבר הזה, תוהה אדם בינו לבין עצמו, והוא ניגש קרוב ורואה שלט קטן המציין שפעם עמדה כאן "הסאראיה" ומימין רואה הבנאדם לוחית מתכת מכובדת ועליה טקסט:

"מבנה זה היה ארמון הממשל התורכי ושימש מפקדה לפורעים הערבים, כמו גם המטה הראשי של יחידות צבא המשלוח העיראקי שפלש לארץ ישראל לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל. ביום 4.1.1948 (כ"ב טבת תש"ח) פוצץ הבניין על יושביו בידי שני "מסתערבים" לוחמי לח"י: אלישע איבזוב (שמואל), ורחמים חכמוב (ריגולטו). השניים הציבו משאית ממולכדת עמוסה בארגזי תפוזים שמתחת להם החביאו חומר נפץ".

השלט הצמוד לבניין הסאראיה. מבליט את שמות מבצעי הפיצוץ (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה, CC BY_SA 4.0)

השלט הצמוד לבניין הסאראיה. מבליט את שמות מבצעי הפיצוץ (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה, CC BY_SA 4.0)

הטקסט נחווה אצל המבקר התם כעוד פיסת היסטוריה, ולפיכך הוא מרגיש מועשר, אבל המבקר התם טועה: חלק מהטקסט כוזב לגמרי וחלקו מסתיר יותר משהוא מגלה. למעשה הטקסט הזה הוא יצירה קטנה שתוכננה היטב כדי לתרום לאמונה של הקורא בנרטיב הלאומי. התבוננות בו כיצירה חושפת את התחבולות שהכותב והמעצב גייסו לצורכיהם וזה מעניין וגם מחכים. הנה אנחנו מתחילים.

טקסט מעוטר בסמלים מכובדים המעניקים לו לכאורה סמכותיות ותוקף. בראשה של הלוחית חרות סמלה העדכני-הצבעוני של תל אביב ולצידו גם שם העיר בשתי שפות. מתחתיו, לכל רוחב הלוחית, חרותות באותיות גדולות המילים "עיריית תל אביב – יפו" ומתחתן חרות הסמל הוותיק של תל אביב, מגדלור המאיר לים, ושוב מונכחת שם העירייה. פריט גרפי מיוחד, מעין חומת-מבצר, שכלול מאז ומתמיד בסמל הוותיק של העיר, שוכפל וגם הוגדל וממסגר את הלוחית מלמעלה. הגודש הזה כמובן אינו מקרי: הוא נוצק כאן כדי לכונן בתודעה של הקורא אמון כלפי הטקסט שאו-טו-טו יגיע. המבקר התם נוטה לחשוב שאם עיריית תל אביב לוקחת אחריות לכל מה שכתוב בטקסט, אז אלו מן הסתם דברי אמת.

הבחורים המצוינים מהלח"י

משנכנס המבקר לטקסט עצמו, הוא פוגש מייד צימוד בין הביטוי "מבנה זה היה ארמון הממשל התורכי" לביטוי "ושימש מפקדה לפורעים הערבים, כמו גם המטה הראשי של יחידות צבא המשלוח העיראקי". בין שהדבר נעשה מדעת ובין שלא מדעת, זהו צימוד-מנגיד שמשדר לקורא סתירה לכאורה בין הדר אימפריאלי תורכי להרסנות זדונית ערבית. אם נתרגם את המסר למלים, הן יישמעו פחות או יותר כך: התורכים, מעצביה של אימפריה עתירת תרבות, ידעו לבנות ארמון שיזווג בין יופי לניהול יעיל. לעומתם, יורשיהם הערבים לא השכילו לעשות בארמון המפואר שימוש נבון וברשעותם נתנו אותו לשימושם של ה"פורעים" ולמושב מטהו של צבא פולש שבא ממרחקים. אם הצימוד-המנגיד מצליח לעשות את המצופה ממנו, הוא מספיג אצל תודעת המבקרים אידיאה מעורפלת, ולפיה רבים מהערבים היפואים היו בעלי טבע עוין ואופי נקלה, ולכן חובה היתה להישמר מהם ולעקוב אחרי מזימותיהם.

הוקם בסוף המאה ה-19, שימש את המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית יפו. בנין הסאראיה בתחילת המאה העשרים (צילום: ויקימדיה)

הוקם בסוף המאה ה-19, שימש את המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית יפו. בנין הסאראיה בתחילת המאה העשרים (צילום: ויקימדיה)

איזכורן, בנשימה אחת, של שתי מפקדות צבאיות ערביות שהתמקמו לכאורה בסוף שנת 1947 בבניין הסאראיה, אחת "פורעת" והשנייה צבאית-סדירה, יוצר גם הוא צימוד, אלא שהפעם זהו צימוד מעצים, שבכוחו לעורר בראשו של הקורא התם הרהור: "שתי מפקדות כאלה במרחק קצר מתל- אביב? ….לא יאומן… הארמון אשר עמד פה היה בעצם פצצה מתקתקת… מאורת-צפעונים!". כעת, כמו מאליה מפציעה בלב האדם המחשבה שפעולה מונעת היתה הכרח בעת הרחוקה ההיא.

לכן אין הקורא מופתע כשהוא יורד שורה למטה וקורא כי "ביום 4.1.1948… פוצץ הבניין על יושביו". מרופד במסרים ששודרו לו קודם לכן, פיצוץ הבניין נחווה אצלו כמעשה שהתחייב מעצם הרצון להגן על החיים. לאנונימיות של הביטוי "יושביו" יש עם זאת תכלית ספציפית: היא משדרת לקורא, שהזהות והמספר של מי שנפגעו לא חשובים כלל במקרה הזה, ואין סיבה להתעניין בהם. ממי שקם להורגך, אתה לא מבקש תעודת זהות: עליך להשכים ולהורגו. הרשעים האלה, רומז הטקסט, לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה. הם האשמים במותם. האנונימיות שבה אנחנו מותירים אותם היום היא התוספת הראויה לעונש האכזר והצודק שהבאנו עליהם פעם.

מי "עשה את העבודה"? הטקסט מביא את שמותיהם של שני לוחמי הלח"י ה"מסתערבים" באותיות גדולות פי שתיים משאר האותיות בטקסט. זוהי תחבולה גרפית שקופה: הגדלה של אותיות מסמנת הוקרה. באמצעותה מביא המעצב הגרפי את המבקר להאמין שאיבזוב וחכמוב היו שני בחורים מצוינים, שראויים מאיתנו לתודה וליקר על תחבולנותם ואומץ ליבם. הקורא התם מגיע לשורה האחרונה בטקסט רגוע ומפויס ובינו לבין עצמו הוא מהרהר את ההרהור, שיוצרי הטקסט ומעצביו חתרו אליו: "בעצם זה סיפור מוכר. שוב קמו עלינו גויים רשעים ונדברו להחריבנו, שוב התחכמנו להם והרסנום, והנה שוב ההוכחה שבמלחמה נגד אויבינו צריך לדעת מתי יש להקדים ולהחטיף להם מכה".

אחרי שסיים לקרוא את הלוחית, הקורא התם מרגיש שהוא למד דבר מה. כשהוא עשיר יותר בידע ומחוזק בלב, הוא ממשיך בטיולו אל שוק הפישפשים, והלוחית שננטשה לרגע ממתינה בסבלנות לביקורו המסוקרן של הקורא הבא. אוי לקורא התם. הוא לא יודע עד כמה שיקרו לו והסתירו מפניו. כדי להתקרב אל הסיפור האמיתי צריך, דבר ראשון, להפריך שלושה כזבים בוטים שנחרתו על הלוחית או הוכמנו בה.

ילקוט הכזבים

הנה הכזב הראשון: לא נכון שהסאראיה לא שימשה את ערביי יפו למטרות קהילתיות מועילות. בדיוק להיפך. עיריית יפו, שקיבלה את הבניין לשימושה בסוף שנות השלושים של המאה שעברה, הושיבה בו את מחלקת השירותים החברתיים העירונית. בסאראיה הגישו ארוחות לילדים יפואים עניים, הפעילו חוגי למידה וחילקו סעד חומרי לסוגיו למשפחות עניות, לנכים וגם למשפחות התושבים היפואים, שנפצעו ונהרגו במהלך העימותים האלימים בין הערבים ליהודים שפרצו בשלהי שנת 1947. עד לפיצוצה, התרוצצו במסדרונות הסאראיה בימי חול הרבה ילדים והרבה מבוגרים נזקקים. כשבועיים וחצי לפני הפיצוץ הוקצו מספר חדרים בסאראיה גם למשרדי "הוועדה הלאומית", ועדת חירום שהוקמה מקרב פעילי הציבור ביפו לצורך התמודדות עם ערעור סדרי החיים בעיר ולצורך שיפור ההגנה עליה.

שרידי הסאראיה היום (צילום: אבישי טייכנר, ויקימדיה CC BY-SA 2,5)

שרידי הסאראיה היום (צילום: אבישי טייכנר, ויקימדיה CC BY-SA 2,5)

הנה הכזב השני: לא נכון שהסאראיה שימשה ערב פיצוצה מפקדה ל"פורעים ערבים". ככל שמלמד המחקר ההיסטורי הישראלי והערבי עד היום, לא היתה כלל מפקדה כזו. הסקירה בספר תולדות ה"הגנה" על העימותים שפרצו בין ערבים ליהודים במרחב של תל אביב ויפו לא מציינת מפקדה כזו וגם היסטוריונים ישראלים וערבים מאוחרים יותר לא מצאו עדות לקיומה. ההיפך הוא הנכון: ההתארגנות הקהילתית ביפו באותם שבועות היתה בעיקרה הגנתית. מוקפים מכל העברים בישובים יהודיים, חשו היפואים במצור והם ידעו היטב שהאתגר הדחוף הוא לנסות להתגונן מפני הכוחות היהודיים המאיימים עליהם, לא לתקוף אותם.

והנה הכזב השלישי: לא נכון שערב הפיצוץ ישב בסאראיה "המטה הראשי של יחידות חיל המשלוח העיראקי". לא היה ולא נברא. בחודש ינואר 1948 לא היה חיל משלוח עיראקי בפלשתינה המנדטורית. ספר תולדות ה"הגנה" מוסר לנו שעיראק הודיעה על משלוח צבאה לפלסטין ביום 21 באפריל 1948 ויחידותיו הראשונות של חיל המשלוח הגיעו סמוך לנהר הירדן בתחילת חודש מאי 1948, כלומר ארבעה חודשים אחרי פיצוץ הסאראיה.

הסיפור האמיתי

מה היה אם כן? מה הסיפור האמיתי?

מה שהיה הוא שהחל מסוף נובמבר 1947 החלה אדמת הארץ לרעוד. לאחר שעצרת האו"ם החליטה לקבל את ההצעה בדבר חלוקת הארץ לשתי מדינות והוועד הערבי העליון דחה מכל וכל את רעיון החלוקה, פרצו התנגשויות אלימות בין ערבים ליהודים. ערבים תקפו יהודים, יהודים תקפו ערבים, ושני הצדדים לא בחלו באמצעים כדי לערער את ביטחון יריביהם. שתי הקהילות הלאומיות חשו מאוימות יותר ויותר.

יפו, העיר הערבית הגדולה בארץ, שהיתה נתונה בצבת כיתור יהודי כמעט מלא בין תל אביב שבצפון ובין חולון ובת-ים שבדרום, התדרדרה למצב עגום: צמצום בפעילות הכלכלית, מחסור במוצרים, אבטלה ועזיבת תושבים גוברת. כמות הנשק והתחמושת שעמדה לרשות היפואים היתה קטנה ולא היו ביפו לוחמים מאורגנים מאומנים לקרב. נשק מועט נמצא בידי קבוצת לוחמים מקומית קטנה, שאותה, לדברי ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, הנהיג חסן חסונה, סוחר ירקות יפואי. אולם, הכוחות היהודים שעמדו מול יפו היו גדולים וחזקים מהם לאין ערוך: היסטוריון ה"הגנה" מוסר שבקווי החזית השונים מול יפו שמרו יומם ולילה כ-4,500 לוחמים יהודים.

התנגשויות אלימות במרחב היפואי-תל-אביבי פרצו מיד אחרי החלטת האו"ם: יריות הוחלפו בין אנשי ה"הגנה" לבין ערבים יפואים, תושבים ערבים ויהודים החלו בורחים מאזורי הגבול שבין תל אביב ליפו, ופרחחים ערבים ויהודים הציתו בתים באיזור הנטוש. הגם שתושבי יפו והנהגתם העירונית דבקו באוריינטציה הגנתית, היו ביפו תושבים ערבים שנקטו יוזמות התקפיות זדוניות: צלפים שהחלו לירות מגגותיהם של בתים גבוהים לעבר שכונות דרום תל אביב הפילו מדי פעם חללים ושיתקו את התחבורה בכמה רחובות. בתל אביב נבנו קירות מגן.

חומר הנפץ הוסתר במשאית עם תפוזים. 28 איש נהרגו בפיצוץ, 160 נפצעו, כולם אזרחים. בניין הסאראיה אחרי הפיצוץ בינואר 1948 (צילום: ויקימדיה)

חומר הנפץ הוסתר במשאית עם תפוזים. 28 איש נהרגו בפיצוץ, 160 נפצעו, כולם אזרחים. בניין הסאראיה אחרי הפיצוץ בינואר 1948 (צילום: ויקימדיה)

יפו היתה סמל לאומי פלסטיני. האצ"ל והלח"י ביקשו לערער את החיים ביפו כדי להתניע גל של עזיבה לפני מימוש תוכנית החלוקה, הכל לטובת "הדמוגרפיה". מאחר שקל היה לחדור לעיר ולזרוע בה הרס, הפיתוי היה גדול והם מיהרו למלאכה. ב-13 בדצמבר 1947 הניחו לוחמי האצ"ל פצצה ליד בית הקפה הערבי "ונציה" בשדרות המלך ג'ורג' (כיום: שדרות ירושלים): שישה ערבים נהרגו ועשרות נפצעו. שבוע אחרי כן נחתו כעשרה לוחמי אצ"ל לבושי בגדי דייגים ערבים בסירות בחוף שמתחת לבניין המשטרה, התפזרו בין בתי הקפה, הטילו רימונים וזרקו שלוש פצצות על אחד מהם. שוטרים ושומרים ערבים שנכנסו עמם לקרב הניסו אותם. בליל הסילבסטר 1947 הראה הלח"י את כוחו ופוצץ את פסי הרכבת המובילים ליפו ויום אחרי כן שוב תקף האצ"ל: לבושים במדי הצבא הבריטי ורכובים על ג'יפ עברו לוחמיו מחסום שהוקם בשכונת הגבול מנשיה, הגיעו לטבורה של יפו ופתחו באש חזקה מכלי נשק אוטומטיים על ערבים שהתקהלו במקום. דוד ניב, ההיסטוריון של האצ"ל, טען שבהתקפה זו נקטלו עשרות תושבים. נראה שהפריז במספר הנפגעים. מכל מקום, שלושה ימים אחרי כן פוצץ הלח"י את בניין הסאראיה וגרם לאבידות קשות ומתועדות היטב בקרב תושבי העיר.

הפיצוץ בסאראיה היה אדיר: האגף הצפוני של הבניין קרס, בניינים סמוכים נפגעו ושברי אבנים התעופפו ופגעו בעוברי האורח. 160 אנשים נפצעו בפיצוץ, רובם המכריע צעירים. העיתונות הערבית ציינה את שמותיהם וגילאיהם ותיארה את פציעותיהם. בין הפצועים היו ארבעת עובדי המטבח, שבו הוכנו הארוחות לבני הנוער מיעוטי-היכולת, שבעה ילדים וגם קונים שביקרו בחנויות שבסביבה. עשרים ושמונה אנשים נהרגו בפיצוץ: עשרים וחמישה גברים, בחורה אחת ושני ילדים. בין ההרוגים לא כיכבו "פורעים" ולא חיילים ולא מפקדיהם ואף לא אחד מחברי "הוועדה הלאומית". כולם היו אזרחים.

רבים מההרוגים היו אנשים בשנות העשרים לחייהם שעבדו במחלקה העירונית לשירותים חברתיים שהזכרנו קודם. הם נהרגו בזמן העבודה. היו להם שמות והיו להם פנים. ביניהם היו הכדורגלן הידוע זכי אל-דרהלי, שהיה שחקן נבחרת פלסטין בכדורגל ועבד לפרנסתו כעובד סוציאלי בעירייה, סעיד שניר שעבד בשירות המבחן לנוער ובא לבקר באותו יום את עובדי הסאראיה, יוסף מוחמד אל-קנה, שעבד במחלקה והיה מקורב לתנועת האחים המוסלמים ביפו, נמר אסמעאיל אל-מדהון, שעבד במחלקה והיה חבר קונגרס הפועלים הערבים השמאלני, וגם ע'אלב אל-דג'אני, בן 28, בוגר האוניברסיטה האמריקאית בביירות שעליו נכתב בעיתון כי לצד עבודתו במחלקה היה בזמנו החופשי גם פעיל בהגנה על יפו והביא אוכל ותחמושת ללוחמים וגם תרופות לבתי החולים בהם שכבו פצועים. תחת ההריסות נקברה העובדת הצעירה סועאד אל-זין. שתיים מחברותיה נפצעו. המזל הגדול היה שבאותו יום ראשון לא הסתובבו ילדים בסאראיה: לו היו שם, היה האסון נורא הרבה יותר. יום הפיצוץ היה קר מאוד וגשם חזק ירד. מזג האויר הקשה על פינוי ההריסות: חילוץ הגוויות נמשך כיומיים.

הנה אם כן תמצית סיפור המעשה: לא מאורת צפעונים ולא פצצה מתקתקת. לא איום חמור ולא הצלה פלאית. שום דבר להתפאר בו. קטל בזוי של אזרחים. במבחן התוצאה, הלח"י הצליח: פיצוץ הסאראיה פגע קשות במורל של תושבי יפו ומגיניה, החיים האזרחיים ביפו התערערו ומשפחות נוספות הצטרפו אל זרם העוזבים. אוי להצלחה כזו. ממנה ומהצלחות דומות לה התאבכה אל שמי ארצנו רוח הרפאים הכבדה של הנכבה שרודפת אותנו כבר שבעים שנה.

לוחיות וטקסטים דומים לאלה שתיארנו כאן ממוסמרים לקירות ולאנדרטאות בכל רחבי הארץ. השפעתם על קוראיהם רעה. הם מייצרים ומנציחים כזבים שמנכרים את בני הארץ זה מזה. הם מטפחים צדקנות עיוורת. הם משתקים את היכולת לאמפטיה ולצער ולחרטה ולפיוס שפניו פונות אל העתיד. איך להיזהר מהם? הנה עצה: כשאתם עומדים מול לוחיות מכובדות וקוראים את הכתוב בהן והמסר המוכמן בטקסט מזכיר לכם משהו שכבר קראתם והוא גולש לכם ללוע בקלות רבה מדי, תיזהרו. במצבים כאלה כדאי לעטות על הפנים הבעה אגנוסטית: לא כופר. לא מאמין. חושד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf