newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תאגידי האנרגיה הם אויבי האנושות

אנשים רגילים כמוני וכמוך לא אשמים בקטסטרופה האקלימית. חייבים לזהות את האחראים האמיתים לפני שיהיה מאוחר מדי: התאגידים שמרוויחים ממאות מיליארדי טונות דו-תחמוצת הפחמן שהם פולטים

מאת:

"אם הבית שלכם היה עולה באש, הייתם מנסים לכבות אותו בעזרת אקדח מים?" את המשל הזה הציבה לאחרונה בפניה שומעיה פעילה בריטית למען האקלים. הנמשלים הם משבר האקלים – הבית המשותף של כולנו שעולה באש – ופעולות צרכניות כמו הימנעות משימוש בקשיות פלסטיק, שגם אם יזכו לאימוץ נרחב לא צפויות לעצור תהליכים כמו מדבור, נסיגת קרחונים, עליית פני הים או היכחדות המונית. המשל נאה, אלא שהמצב במציאות הוא חמור אפילו יותר: בעוד הבית עולה באש, יש מי ששופכים עליו בנזין בהנאה במקום להביא מים. ופה אנחנו יוצאים מתחום המשל אל המציאות המרה: האנשים שמנהלים את תעשיית הדלקים המאובנים הם פושעים נגד האנושות בקנה מידה בלתי-נתפס, ואם לא נעצור אותם בקרוב, עתידה של האנושות יהיה עגום מאד.

הסכם פריז חסר השיניים, שנחתם ב-2016, קבע כי כדי להשיג עלייה של פחות ממעלה וחצי צלזיוס בטמפרטורה הגלובלית הממוצעת, יהיה צורך להפחית את פליטת גזי החממה בעולם ב-20% עד 2020. שנת היעד מתחילה עוד שלושה חודשים, ובמקום לרדת, הפליטות רק ממשיכות לעלות: עלייה של 1.6% ב-2017, 2.7% ב-2018, והמספרים לשנה הנוכחית צפויים להיות דומים. בהתאם, העלייה בטמפרטורה העולמית כבר מגרדת את קו המעלה וחצי, וחלון ההזדמנויות להצלת המין האנושי הולך ונסגר. מי אחראי לשימורו של מצב ה״עניינים כרגיל״ הרה-האסון הזה? זוהי שאלה שחשוב לענות עליה, לא רק כדי להטיל אשמה מוסרית ומשפטית, אלא גם כדי לשנות מסלול לפני שיהיה מאוחר.

מדינות העולם התחייבו בהסכם פאריז להפחית את הפליטות. בפעול קרה ההפך. שדה נפט בקליפורניה (צילום: קן קלוסק CC BY 2.0)

תשובה אפשרית אחת היא שמשבר האקלים הוא באשמתו של המין האנושי בכללותו. ביטויים כמו ״משבר מעשי ידי אדם״ משחקים תפקיד חשוב בוויכוח נגד המכחישים, הטוענים שאנו חווים תנודה טבעית באקלים הגלובלי. אך מחוץ להקשר זה, ביטויים כאלה עשויים לעודד מגמות מסוכנות כמו דרישות לצמצום ילודה המופנות בעיקר נגד נשות העולם השלישי וילדיהן. האנושות מתקיימת על פני הפלנטה מאות אלפי שנים, אך היא התחילה להשפיע על האקלים רק במאות האחרונות. ״טביעות הרגל״ הגיאולוגיות הראשונות של פליטות מעשי ידי אדם מופיעות בבריטניה של המהפכה התעשייתית, שתודלקה בפחם, אך הפליטות המסיביות של העשורים האחרונים מגמדות גם את השפעתה האקולוגית של המהפכה הזו: 95% מסך כל הפחמן שפלטה האנושות לאטמוספירה בתולדותיה נפלטו במאה השנים האחרונות, ומתוכן יותר מרבע נפלט בתריסר השנים האחרונות.

כולנו אשמים? לא בדיוק

אם כן, אולי רק האנושות המודרנית היא שאשמה במצב? שמא זהו אורח החיים הצרכני והבזבזני, שהתרגלנו אליו, עם הרכב הפרטי, הטיסות התכופות והתזונה המבוססת על בשר? זו כבר טענה שקרובה יותר אל האמת. מי שטוענים כי הצלת המין תהיה כרוכה בשינויים מפליגים באורח חיינו צודקים בהחלט. אלא שגם כאן ה״אנחנו״ אינו כלל האנושות, אלא החלק העשיר והשבע ביותר שלה. תושבי קטאר, בראש הסקאלה, פולטים בממוצע פי 900 יותר בשנה מהקונגולזים שבתחתיתו, ואנו הישראלים פולטים יותר מפי שלושה מהחציון העולמי. גם בתוך המדינות ישנם פערים עצומים: טביעת הרגל הפחמנית של משפחה בדואית בכפר לא-מוכר בנגב היא אפסית לצד הנזק שגורמת משפחה החיה בצמוד-קרקע ברמת השרון. כמו הקריאות לצמצום ילודה באפריקה, גם דרישות לצמצום צריכת הבשר בסין, שימוש ברכב פרטי בהודו או השלכת זבל בפזורה הבדואית הן התגלמות של צביעות בתוספת האשמת הקורבן, שכן העניים בארץ ובעולם, חסרי המשאבים הפרטיים וההגנה הציבורית, הם שסובלים יותר מכול מהשלכותיו של שינוי האקלים.

נפט או פחם או אפילו גז אפשר לארוז ולשווק. אנרגיה מתחדשת - הרבה פחות. לכן התאגידים לא מתעניינים בה. חביות נפט בהולנד (צילום: דאן פרנק CC BY-NC 2.0)

נפט או פחם או אפילו גז אפשר לארוז ולשווק. אנרגיה מתחדשת – הרבה פחות. לכן התאגידים לא מתעניינים בה. חביות נפט בהולנד (צילום: דאן פרנק CC BY-NC 2.0)

אבל גם הניתוח הזה חסר. דרך החיים המודרנית, אפילו של בעלי הפריווילגיות בינינו, אינה משהו שאנו יכולים להחליט פתאום להתנזר ממנו (אילו היינו מנסים, היינו ככל הנראה רק מחריפים את המשבר). אנו זקוקים לרכב פרטי כדי להגיע לעבודה; למזגן כדי לחיות בקיץ בתוך בתים שנבנו ללא בידוד מתאים; ולמזון, ביגוד, ומוצרי אלקטרוניקה שמיוצרים באמצעות שרשראות מסחר גלובליות ארוכות ונצלניות. אנחנו יכולים לחסוך פה ושם באנרגיה, אך אין לנו שליטה על הבזבוז העצום שאחראים עליו ארגונים גדולים, מהצבא ועד מפעלים וקניונים. יותר מכל, אין לנו כמעט שליטה על אופן ייצורה של האנרגיה שאנו צורכים: האם תבוא מדלקים מזהמים כמו פחם, נפט וגז או ממקורות מתחדשים כמו השמש והרוח.

זוהי הנקודה הכאובה והחשובה ביותר. הכלכלה הקפיטליסטית המודרנית מבוססת על דלקים מאובנים, לא משום שהם זולים יותר מאנרגיות מתחדשות – הם אינם כאלה בהכרח, ודאי לא עם ההתקדמות העצומה בטכנולוגיות המתחדשות בשנים האחרונות – אלא משום שניתן להרוויח מייצורם ומכירתם. ארגז פחם או חבית נפט הם רכוש חומרי, הניתן לאחסון, לשינוע ולמכירה כמעט ללא הגבלת זמן ומקום. לעומת זאת, שמש, רוח, ונהרות אינם ניתנים לניכוס פרטי, וקשה יותר לאחסן ולשנע את האנרגיה שלהם. צריך להשתמש בה קרוב לרגע ולמקום הייצור.  קיימות דרכים להתגבר על המגבלות האלה, למשל באמצעות ״רשת חכמה״ המערבת כמה סוגי אנרגיה מתחדשת, אך לא קל לעשות מכך רווח פרטי. זאת לא בעיה בשביל האנושות; זאת בעיה בשביל תאגידי האנרגיה.

כדי להחזיר את ההשקעה בהפקת דלקים מאובנים, חברות האנרגיה אמורות לפלוט עוד 500 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני לאוויר. אנחנו לא יכולים לעמוד בזה. שריפה בבית זיקוק בריצ'מונד בארה"ב (צילום: ניק פולרטון, CC BY-NC 2.0)

כדי להחזיר את ההשקעה בהפקת דלקים מאובנים, חברות האנרגיה אמורות לפלוט עוד 500 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני לאוויר. אנחנו לא יכולים לעמוד בזה. שריפה בבית זיקוק בריצ'מונד בארה"ב (צילום: ניק פולרטון, CC BY-NC 2.0)

רוצים להחזיר את ההשקעה

אם כן, האחראים המרכזיים למשבר שאנחנו נמצאים בו הם תאגידי האנרגיה והעומדים בראשם. כיוון שטורבינת רוח או פאנל סולארי הם רווחיים הרבה פחות מאסדת נפט או מכרה פחם, תאגידים אלה אינם ששים להשקיע באנרגיות מתחדשות. גם אילו ניתן היה איכשהו לשכנע את התאגידים לעצור כל השקעה עתידית בדלקים מאובנים, נשארת שאלת ההשקעות הקיימות. מתקני ייצור דלקים מאובנים, כמו אסדות ומכרות, הם פרויקטים יקרים עד מאד שעוברות שנים – לעתים עשרות שנים – עד שמחזירים את ההשקעה. רק בשלוש השנים האחרונות הושקע בדלקים מאובנים סכום דימיוני של כמעט שני טריליון דולר. כדי להחזיר את ההשקעה, בעלי המתקנים (כמו נובל אנרג׳י שלנו) צריכים למצות את המאגרים שהמתקנים הללו מנצלים, ועד שיעשו זאת הם ישחררו לאטמוספירה 500 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני, כמות שפשוט איננו יכולים להרשות לעצמנו.

כדי לסגור את המתקנים הללו, אפשר, כמובן, לנסות להפקיע אותם מבעליהם תמורת פיצויים ההולמים את ההשקעה. אולם פיצוי כזה יעלה למשלמי המסים ברחבי העולם סכומים אסטרונומיים וירוקן את הקופה הציבורית, דווקא בתקופה שבה מדינות יזדקקו למשאבים רבים יותר מאי פעם כדי להתמודד עם נזקי המשבר וליישם צעדים הכרחיים כמו מעבר לתחבורה ציבורית ושינוע אוכלוסיות מאוימות. הוא עלול להביא להתמרדות מוצדקת מצד אוכלוסיות עובדות ועניות, שלא יסכימו לשלם את מחיר המשבר בעוד שמי שיצרו אותו יוצאים ללא פגע. החלופה היא להפקיע ולסגור את מתקני ייצור הדלקים ללא פיצוי, או לחלופין להשית עליהם מס עונשין שיהפוך את ההפקה לבלתי-כדאית. מבחינת בעלי המתקנים, התוצאה בשני המקרים תהיה זהה: השקעתם תרד לטמיון. אך לאור העובדה המוכחת שבעלי התאגידים ידעו כבר לפני שנות דור על הנזקים שפעולתם גורמת ופעלו (וממשיכים לפעול) כדי להסתיר מהציבור את גודל חטאם,  הפסד זה יהיה מן המוצדקים ביותר, הן מוסרית והן משפטית (בהינתן חקיקה מתאימה).

כמובן, צדק ומוסר אינם מעניינים את בעלי השליטה בתאגידי הדלקים, הנמנים בין האנשים החזקים ביותר בעולם. חישבו על קובי מימון ויצחק תשובה בישראל, או על רקס טילרסון, לשעבר מנכ״ל חברת הנפט אקסון-מוביל ושר החוץ הראשון של טראמפ. הם וחבריהם הקרובים בעולם הפיננסים ובתעשיות הנשענות על דלקים מאובנים, כמו תעשיית הרכב הפרטי, יעשו הכול כדי למנוע את סגירת ברזי הרווח, גם אם – מילולית – ימות העולם. הם סבורים, בצדק או שלא, שהכסף שלהם יגן על ילדיהם ונכדיהם מנזקי המשבר; ומי מביניהם שיסבול מרגליים קרות או מנקיפות מצפון, פשוט יאבד את משרתו ויוחלף. האנשים הללו הם אויבי האנושות לא בגלל רוע ליבם יוצא הדופן, אלא בגלל התפקיד שהם מחזיקים בו, בראשה של פירמידת הון הקשורה קשר שלא ניתן להתירו  בהפקתם של דלקים מאובנים. אם אנו חפצי חיים, אנחנו חייבים לפרק את הפירמידה הזאת. כל ניסיון להתמודד עם המשבר תוך התחמקות מהמשימה הזו הוא בזבוז זמן יקר, ניסיון להציל בית בוער בעזרת אקדח מים.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג, עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת חיפה, ופעיל ב״אקדמיה לשוויון״

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf