העיתונאי שתמך באוסלו איבד תקווה לשלום עם הציונים

נאסר לחאם, מבכירי העיתונאים הפלסטינים, תמך שנים באבו מאזן בתהליך השלום. לאחרונה הוא שינה כיוון. אסור לפלסטינים לדבר על שלום, הוא אומר בראיון ל"שיחה מקומית" , אסור להם גם ללכת למאבק מזוין. "נחכה אלף שנה. הישראלים יובסו ויסתלקו. מה הזריזות?"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

קשה למצוא עיתונאי פלסטיני שמכיר את ישראל ואת הישראלים יותר מנאסר לחאם. את העברית שרכש בזמן שישב בכלא הוא ניצל כדי להפוך לפרשן הכי בולט לענייני ישראל בתקשורת הפלסטינית, עם תוכנית טלוויזיה יומית פופולארית שבה הוא סוקר ומתרגם כבר שנים ארוכות עבור הקהל הפלסטיני את מה שנאמר בתקשורת בישראל. במשך שנים הוא שימש מקור יומיומי לעיתונאים ישראלים רבים, אירח אותם במשרד שלו בבית לחם ואפילו בביתו, שוחח אתם בטלפון. רבים מהם נעזרים גם בידיעות השוטפות שמפרסמת סוכנות "מען", שהוא העורך הראשי שלה. אתר החדשות הפלסטיני פופולארי ומעודכן, לפחות לגבי מה שקורה בגדה המערבית.

אני מכיר את לחאם יותר מ-15 שנה. למרות שהימים היו הימים המדממים של האינתיפאדה השנייה, הקהילה הבינלאומית עדיין האמינה אז שאם עיתונאים פלסטינים וישראלים רק ייפגשו זה עם זה, הם יגיעו להבנה ויפרוץ שלום, ולכן ארגנה מפגשים כאלה, בקפריסין, בתורכיה, בירדן ובמקומות אחרים. במקרים רבים, המפגשים האלה העמיקו את התהום בין הצדדים במקום לגשר עליה. אבל לחאם ואני התחברנו. נשארנו בקשר – לפעמים הדוק יותר ולפעמים רופף למדי – במשך כל השנים.

הביטוי "איש של שלום" קצת מאולץ לטעמי, אבל לחאם לאורך כל השנים תמך במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים והאמין שהסכם שלום הוא אפשרי. הוא היה מקורב מאוד למחמוד עבאס (אבו מאזן) והצדיק את הכיוון שעבאס נקט מרגע שהחליף את יאסר ערפאת בראשות אש"ף והרשות הפלסטינית: להשיג מדינה עצמאית פלסטינית בגבולות 1967 דרך משא ומתן, לא דרך מאבק מזוין. לחאם מספר שאבו מאזן נהג לקרוא לו "הבן שלי".

נאסר לחאם עם אבו מאזן. "הוא קרא לי הבן שלי'" (צילום: סוכנות מען)

נאסר לחאם עם אבו מאזן. "הוא קרא לי הבן שלי'" (צילום: סוכנות מען)

"אין לנו צבאות, אין לנו נשק, ואין אמצעים ואין אפשרות. לכן אנחנו צריכים להשיב לשנאה בשתיקה, באדישות. נשחרר את פלסטין בשקט"

בשנים האחרונות, לחאם שינה כיוון. כמו פלסטינים רבים, הוא איבד את האמון שהדרך שאבו מאזן התווה – דרך המשא ומתן והתהליך המדיני – תצליח להביא הישג כלשהו מהישראלים. הקש ששבר את גב הגמל, כמו אצל אבו מאזן עצמו, היתה ההחלטה של הנשיא טרמאפ להעביר את השגרירות לירושלים. זמן קצר אחרי ההכרזה, לחאם כתב מאמר שכותרתו "המסע של היהודים הסתיים", המסע שלהם לפלסטין הכוונה. במאמר אחר כתב שעם היהודים אפשר לדון עכשיו רק על עזיבתם.

לפני קצת יותר משבוע נפטר אביו של לחאם. את המנחמים לחאם ומשפחתו קיבלו באולם קטן המשמש לאירועים מהסוג הזה במחנה הפליטים דהיישה, שם לחאם נולד וגדל. אחרי שעברתי ולחצתי את ידי הגברים, לחאם בא והתיישב לידי. "אבא שלי היה בן 90, מבוגר ממדינת ישראל בעשרים שנה", הוא סיפר לי. "הוא היה בן עשרים בזמן הנכבה, וכל החיים שלו הוא חיכה לחזור לכפר שלו, לבית עיתאב (לא רחוק מבית שמש של היום – מ.ר.). חיכה ב-1949, חיכה ב-1956, חיכה ב-1967, חיכה באוסלו. אמרו לו שהוא יחזור. כשאני עברתי מדהיישה לבית לחם ב-2006, הוא אמר לי: למה אתה מזדרז, נחכה."

אבא שלי צדק, ערפאת טעה

בשבוע שעבר נסעתי לבית לחם לשוחח עם לחאם, לנסות להבין את המהפך הזה, דווקא משום שברור שלחאם הוא לא הפלסטיני היחיד שעבר אותו. קשה להגיד שיצאתי מעודד. אף שנדמה לי שחלק לא מבוטל מהדברים שלחאם אמר לי נועדו לצורך הפרובוקציה, ברור שהם משקפים משהו עמוק. הם משקפים שיכנוע הולך וגובר בקרב הפלסטינים שאין שום סיכוי לשלום עם ישראל כי ישראל פשוט אינה רוצה שלום, היא רוצה להמשיך לכבוש, רוצה להמשיך להרוג, ולכן הפתרון היחיד הוא שהציונות תיעלם והציונים יעזבו את פלסטין. לא באלימות, אבל יעזבו.

כשנפגשנו לפני 15 שנה, היתה לך תקווה שיש פתרון לסכסוך. למה חשבת אז שיש פתרון?

כי יאסר ערפאת שכנע אותנו, שיכנע את העם הפלסטיני, שיש לו פתרון, ויש בישראל דה-גול. עכשיו גילינו שטעינו. אנחנו לא צריכים להתנצל בפני אף אחד. ישראל צריכה להתנצל. הכיבוש צריך להתנצל. הכיבוש צריך להתנצל על כל יהודי שנהרג ועל כל ערבי שנהרג. הכיבוש צריך להתנצל בפני הערבים והיהודים. לפני 15 שנה היה הרבה דם, אבל היתה פחות שנאה. היום השנאה היא בכל בית. השנאה הפכה לחיית פרא שמסתובבת ברחובות. השנאה הזו זקוקה למאה שנה כדי שתיעלם. בכל חיי לא חזיתי בשנאה ברמה הזו. החוקים של הכנסת, הגזענות, הפאשיזם, הנאציזם, הברבריות. התנועה הציונית היא התנועה הכי גרועה בהיסטוריה לזריעת שנאה בין העמים. ואין תקווה לשלום אתה. אין אפשרות לשלום.

באוסלו הרי לא היתה שיבת פליטים. מה אמרת אז לאבא שלך?

אבי רצה לחזור לכפר שלו ליד רמלה. כשהוא שמע שערפאת הסכים לפיוס עם ישראל, הוא אמר לי: ערפאת אומלל, ואני חשבתי שאבא שלי אומלל וערפאת מנהיג גדול. בינתיים שניהם כבר נפטרו ועכשיו התברר לי שאבי היה מנהיג גדול ואבו עאמר היה אומלל כי הישראלים הרגו אותו. הפחדים של אבא שלי היו במקומם. עם הציונים אי אפשר לעשות שלום אלא בעל כורחם. אנחנו לא מסוגלים להילחם בהם, לא רוצים להרוג אותם. אין לנו צבאות, אין לנו נשק, ואין אמצעים ואין אפשרות. לכן אנחנו צריכים להשיב לשנאה בשתיקה, באדישות. נשחרר את פלסטין בשקט.

מה זאת אומרת, 'נשחרר את פלסטין בשקט'?

כל הפוליטיקאים, מימי ג'מאל עבד אל-נאצר, אמרו שצריך לחפש פתרון לסכסוך. בא קיסינג'ר ובאו כל מנהיגי העולם ושאלו את הערבים: "מה הפתרון שלכם?". ועד היום הישראלים חושבים שנדרש מהפלסטינים להציע פתרון לסכסוך. אני אומר לך שאין לנו פתרון. אני מרמלה ואני רוצה לחזור לרמלה. אין פתרון אחר. אין פתרון ברמאללה, אין פתרון בשום עיר אחרת, ושם מדינה ערבית לא יכולה לתת שום פתרון אחר. ואם יש בעיה ליהודים ולישראלים, שיפתרו את הבעיה שלהם בעצמם. טראמפ יחד עם ניקי היילי הם האחראים על הרס למאה השנים הבאות. תנו להם לפתור את הבעיות שלכם.

אז איך נמצא פתרון לסכסוך? נחכה אלף שנה. הישראלים יובסו ויסתלקו. מה הזריזות? למה הערבים מזדרזים? אתה זוכר מה אמר חאפז אל-אסד לאהוד ברק וקלינטון בז'נבה? אמרו לו: אם לא תעשה ככה וככה, לא יהיה פתרון. הוא אמר להם: נחכה עוד מאה שנה. וגם אני אומר לך: נחכה עוד מאה שנה. איפה הבעיה? אין שום פתרון מלבד זה שניקח את פלסטין ונחיה בכל פלסטין. ממטולה ונקורה (ראש הנקרה – מ.ר.) ועד אילת. הפתרון הוא שנחכה. לא ליזום יוזמות מדיניות. ההנהגה הפלסטינית טועה. אבו מאזן טועה בכך שהוא מחפש פתרון. בצרפת, באיטליה, בגרמניה, באמריקה. למה הוא מחפש פתרון? שהישראלים יחפשו פתרון.

טראמפ ועבאס בפגישתם בוושיגנטון. "טראמפ אחראי להרס, שהוא יפתור את הבעיות שלכם" (צילום: פלאש90)

טראמפ ועבאס בפגישתם בוושיגנטון. "טראמפ אחראי להרס, שהוא יפתור את הבעיות שלכם" (צילום: פלאש90)

שהישראלים יחפשו פתרון?

זו בעיה של הציונים, שיחפשו פתרון.

לפלסטינים אין בעיות?

לא, לא. אין לי בעיה. אני לוחם, יש לי אורך רוח, אני נצמד (צאמד, מהמלה צומוד – מ.ר.) לארץ הכבושה. כבוד לי להיות כאן, כבוד לי להיות אסיר, כבוד לי להיות שהיד, כבוד לאנשי עזה על כך שהם במצור. בושה גדולה לכל ישראלי על כך שהוא ישראלי. אבו מאזן מבוגר, ואני מאחל לו בריאות טובה, אבל אחרי שהוא יילך, אני לא חושב שתמצאו אף פלסטיני שידבר אתכם על פתרון. לא סאעב עריקאת ולא מאג'ד פרג' (ראש שירותי הביטחון – מ.ר.) ולא ג'יבריל רג'וב. אף אחד לא יעז להגיד: יש לי פתרון. הפתרון הוא שהכיבוש יסתיים.

אתה לא נותן תקווה לעם שלך.

העם יחכה.

אתה אומר: מסע היהודים הסתיים פה. זה אומר שאין פה מקום לאף יהודי?

לא נוח לכם פה. אתם יכולים לגור באמריקה. האמריקאים מאוד אוהבים את היהודים. אם התנועה הציונית תחליט לעבור לאמריקה, ההנהגה הפלסטינית תיסע לשדה התעופה בלוד ותנופף להם לשלום. היהודים ייסעו ואחר כך יחזרו לכאן כתיירים, בלי ויזה. למה שיישארו ויילחמו ויהרגו?

יש כאן ששה מיליון יהודים. זו מציאות.

קרה בהיסטוריה שעמים זזו. הטטרים, הכורדים. זה קרה. הציונות גירשה ששה מיליון פלסטינים (הכוונה למספר הפליטים היום – מ.ר.). זה קורה. אני חושב שהמקום הכי מתאים ליהודים הוא אמריקה. מה אתם מחפשים במזרח המוסלמי והמפגר?

החיים יחד בלתי אפשריים?

אין אפשרות.

ואם ישראל תפסיק את הכיבוש?

מאוחר מדי, מאוחר מדי.

בדרום אפריקה מצאו פתרון

לכם אין דה קלרק, ולנו אין נלסון מנדלה.

ואם יקומו דה קלרק או מנדלה כאלה?

יש סיכוי של אחד למאה. אם מרוואן ברגותי יהיה חופשי ואני אשב אתו ברמאללה ואשתה קפה והוא יגיד לי שיש אפשרות (לשלום – מ.ר.), אני אקשיב ואאמין. אם זה לא יקרה, אני לא מאמין לאף אחד. לא להנהגה ברמאללה ולא להנהגה בעזה. לא רוצה לשמוע אותם.

אבו מאזן יותר קיצוני ממני

למרות הביקורת שלו על אבו מאזן, האם ייתכן שלחאם בעצם משמיע את מה שאבו מאזן רוצה להגיד ולא יכול? ייתכן. "אבו מאזן יותר קיצוני ממני", אומר לחאם. ככה לחאם מפרש את ה"יחרב ביתך" שאמר אבו מאזן לטראמפ, את התואר "בן כלב" שהיא העניק לשגריר פרידמן ובמיוחד את הנאום שנשא אבו מאזן בישיבה האחרונה של הוועד המרכזי של אש"ף, שבו תיאר את הציונות כפרויקט קולוניאלי אירופי ואת היהודים כמי שנרדפו בגלל שעסקו בריבית. "כשאבו מאזן אומר שאנחנו היינו כאן לפני אברהם אבינו, לזה הוא מתכוון בדיוק", אומר לחאם.

יש לך הרבה חברים ישראלים. מה אתה אומר להם?

איבדתי שלושה רבעים מהם. כל מי שתומך בכיבוש, הוא לא חבר שלי. החבר שלי הוא מי שנגד הכיבוש. נלחם למען הצדק ולמען הילדים, ולמען האנושיות. רוב מי שהיו החברים שלי תומכים בכיבוש. אני רואה מה הם כותבים, מה הם אומרים. כל מי שמתרץ ירי של עשרות כדורים על ילד בן שתיים עשרה הוא לא חבר שלי ואני לא רוצה שיהיה חבר שלי, אפילו אם הוא ערבי ומוסלמי.

העם הפלסטיני הוא עם פוליטי מאוד. אתה מציע לו לוותר על החשיבה הפוליטית.

העם הפלסטיני הוא עם חכם, משכיל, שילם מחיר גבוה מאוד בחיים שלו, בבתי הכלא. הוא עם לא אלים. כועס, אבל לא אלים. אני כועס, אבל לא אלים. הכיבוש אלים ולא כועס, הציוני אלים ולא כועס. כשסלאם פיאד הקים ממשלה ב-2007, הוא ביקש מישראל רשימה עם שמות המבוקשים. נתנו לו רשימה עם 480 מבוקשים, 280 בגדה ו-200 בעזה. זה אומר ש-500 איש עשו את כל האינתיפאדה השנייה. אלה נתונים של השב"כ הישראלי. זה אחוז זעיר מהעם הפלסטיני, פחות ממאית אחוז. לכן אני אומר לך שהעם הפלסטיני כועס, אבל לא אלים. הוא חכם. הוא הבין טוב מאוד שאין פתרון צבאי, ואין פתרון מדיני, ואין פתרון כלכלי ואין פתרון היסטורי. איזו הבנה יכולה להיות אי-פעם ביני ובין איתמר בן גביר, ביני לאורי אריאל? איזו מחשבה משותפת על המשמעות של החיים, המשמעות של ההיסטוריה, המשמעות של הדת, המשמעות של הפוליטיקה?

אבל לא כולם בישראל הם איתמר בן גביר

לא רואה אותם. (את המשפט הזה לחאם ענה בעברית, כל הראיון היה בערבית, מ.ר.)

מה האחריות של הפלסטינים?

אין אחריות. למשפחה שלך באירופה היתה אחריות לעליית הנאציזם?

השאלה היא מה האחריות של הפלסטינים לניהול חייהם, לפוליטיקה שלהם?

אני אעשה מאמץ בתקשורת שאף ערבי לא יגיש הצעה. אילו היתה הנהגה פלסטינית ישרה, היא היתה מתנצלת בפני העם הפלסטיני על אוסלו ועל השלום הרמאי הזה ועל האשליה הזו, שגרם לנו לאבד שלושים שנה מחיינו. אבל אני לא חושב שיש מנהיג פלסטיני, בפתח או בחמאס או בשמאל או במפלגה כלשהי שיש לו האומץ להתנצל בפני העם הפלסטיני. ההנהגה הפלסטינית צריכה להתנצל על השלום עם ישראל, צריכה להתחרט, כי עכשיו עומדים בפנינו דורות חדשים. כל שנה 43,800 סטודנטים וסטודנטיות פלסטינים מסיימים את האוניברסיטאות בפלסטין. הממשלה מעסיקה 1200 מתוכם. כל השאר מובטלים ויושבים ברחובות. 70 אחוז מהפלסטינים מתחת לגיל 45, אבל בהנהגה הפלסטינית אין אף אחד מתחת לגיל 45. חברה צעירה, משכילה, מלומדת ומדוכאת."

לפני שאני יוצא מהמשרד של לחאם, אני פוגש בשולחן הקבלה בנציגה של הדור הזה. הבחורה שיושבת שם, צעירה עם כיסוי ראש, לא פגשה מעולם יהודי. היא נולדה בכוויית, הגיעה לגדה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, אבל מעולם לא דיברה עם יהודי שאינו חייל. אני נבוך קצת, וגם היא. "אתה רואה מה עשתה הגדר", אומר לי לחאם, "לא מכירים. זה האסון הכי גדול. אתה נוסע מכאן לתל אביב, אני נשאר כאן. קשה להיות פלסטיני."

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf