"אבל הבונד לא מת!" – פרידה מהחבר יצחק לודן

מאת |

הדבר היחיד שאני זוכר מפגישתי עם לודן הוא שנזף בי "איך אתה עושה עבודה על הבונד בלי לדעת יידיש?!". הייתי בן 12. מאז מלווה אותי דמותו של האיש ששרד את המלחמה ואיבד את משפחתו בשואה, והקדיש את חייו בישראל לשמירת מורשת הבונד ולשפה היידית שכל כך אהב. השבוע הלך לעולמו

ביום שני האחרון פורסמה מודעת אבל בעיתון הארץ:

אהובנו

יצחק לודן ז"ל.

אוהב אדם ומאמין באדם, נפרד מאיתנו

והוא מלא חיוניות

את חייו הקדיש לזכר קורבנות השואה ותרבות האידיש

את תכניותיו שלא השלים – הפקיד בידנו

יצחק תרם את גופו למדע

[פרטים על השבעה].

[פרטים על מפגש לזכרו שיתקיים "במרכז ברית העבודה" ברחוב קלישר בת"א]

מודעות אבל הן תמיד קצרות, תמציתיות, חסרות. לא משנה מה כתוב בהן, המסר זהה: הנה שני משפטים על אדם שבשביל לספר את סיפור חייו לא יספקו ספרים שלמים. כל מודעת אבל מכילה לא רק את מעט המילים שמופיעות בה אלא גם את אינספור המילים שנשארו בחוץ, אבל במקרה הזה מילה אחת צועקת בהיעדרה יותר מכולן, התנועה שלה הקדיש את חייו עד יומו האחרון: הבונד.

זה לא יכול להיות, מלמלתי לעצמי. הרי מי שרואה את מודעת האבל הזאת לא יודע ש"ברית העבודה" זה בכלל "ארבעטער רינג אין ישראל", מועדון הבונד בתל-אביב. איך אפשר לספר עליו בלי להזכיר את הבונד? ואז פתאום הבנתי: נכון, יצחק לודן מת, אבל מספיק לפגוש אותו אפילו פעם אחד בלבד בשביל לדמיין אותו מוסיף ואומר: "אבל הבונד לא מת". אני יודע זאת בוודאות כי אני פגשתי אותו רק פעם אחת, והידיעה על מותו החזירה אותי לאותה פגישה, לפני עשרים שנה, הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שמישהו צעק עלי שאני לא יודע יידיש.

> שוויון אזרחי ולאומי: הדמיון בין בל"ד לחד"ש גדול משנדמה

בשורה התחתונה הרעיונות של הבונד היו חשובים לו יותר מאשר השפה אותה אהב כל כך. יצחק לודן (צילום: ערן טורבינר)

הבונד חי בתל-אביב

הייתי בן 12. במסגרת שיעור היסטוריה בביית הספר היסודי שלי היינו צריכים לכתוב עבודה על נושא שקשור ליהודים. לא רציתי לכתוב על יהודים, רציתי לכתוב על קומוניזם. אבא המליץ לי לכתוב על הבונד, וזו כנראה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליהם. זו הייתה השנה הראשונה שלמדתי היסטוריה בבית הספר כי שנה לפני כן, 1997, ביטלו לנו את לימודי ההיסטוריה לטובת שיעור "100 שנות ציונות". למיטב זכרוני, המורה בשיעור זה לא הזכירה ולו במילה שבאותה שנה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, קבוצת פועלים יהודים בווילנה התכנסו והקימו את "אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד אין רוסלאנד, ליטע און פוילן" (ברית הפועלים היהודית הכללית ברוסיה, פולין וליטא, או בקיצור: "הברית"). תנועה יהודית, סוציאליסטית, לאומית ופרולטרית, יידישיסטית וחילונית. בשיעור על הציונות אין מקום לבונד, שתי התנועות שקמו באותה שנה פתחו מיד במלחמה אידיאולוגית ופוליטית על דעת הקהל היהודית ועל אופי הלאומיות היהודית.

והנה, בעודי קורא לראשונה ומתאהב במהפכנים היהודים שרעיונותיהם סחפו מאות אלפי פועלים יהודים, אני פותח עיתון ונתקל במקרה במכתב למערכת שכתוב בו משהו מוזר. אני כנראה לא זוכר מה באמת היה כתוב בו, אבל אני כמעט יכול לדמיין את עצמי מחזיק עיתון שבו כתוב בקצרה:

"בעיתון שלכם כתבתם שהבונד מת, אבל יש לו סניף בת"א.

יצחק לודן, גבעתיים".

הכותב, יצחק לודן, נולד בוורשה בשנת 1922. הוא נולד וגדל למשפחה של חמישה ילדים, שלושה אחים ושתי אחיות. אמו הייתה עקרת בית ואביו עבד כצבע עצמאי עם שניים-שלושה עוזרים. "באותה תקופה זה היה נחשב משפחה זעיר בורגנית, אבל היינו עניים" סיפר בראיונות לערן טורבינר, יוצר הסרט הבונדאים (2012) על תנועת הבונד בישראל. "ההורים עשו הכול כדי שלנו הילדים יהיה 'חינוך טוב'. אני ואחי למדנו ביידיש, בבת הספר ציש"א של פועלי ציון שמאל והבונד. שם, ובתנועת הנוער של הבונד 'סקיף' התחלתי להתקרב לאידיאולוגיה הסוציאליסטית".

בגיל 15 יצחק ברח מוורשה לברית המועצות וכך שרד את המלחמה, אבל גם שם תלאותיו לא תמו: לאחר שנתיים של מעצר ועבודת פרך בידי הסובייטים, הוא נדד כפליט ושרד מחלה קשה. כאשר חזר לפולין בשנת 1946 הוא גילה שכל משפחתו נספתה בשואה, פרט לאחיו יוסף. בשנת 1948 יצחק, שלא רצה להישאר בפולין תחת שלטון סובייטי, עזב את וורשה יחד עם אחיו. למרות שהיו לו אשרות למדינות אחרות הם החליטו להגיע לישראל. בתחילת שנות החמישים החל לעבוד כעיתונאי בעיתון היידיש לעצטע נייעס (חדשות אחרונות), שם עבד עד היציאה לפנסיה בשנת 1991.

שני האחים המשיכו בפעילות יידישסטית שמאלית עם הגיעם לארץ. יוסף לודן (נפטר בשנת 2002) השתלב בהקמת התנועה האנרכיסטית דוברת היידיש, ויצחק התחבר לסניף הבונד הקטן שהוקם בישראל לאחר חורבן הבונד בשואה, אותו סניף שיצחק זעם על כך שלא הוזכר בעיתון שנים מאוחר יותר. בדצמבר 1971 נפטר יששכר ארטוסקי, העורך הראשון של עיתון התנועה לעבנס פראגן (שאלות החיים), ויצחק החל לכהן כעורך העיתון עד לסגירתו בשנת 2014. כיום העיתון כולו סרוק ונגיש באינטרנט.

אם הייתי יודע יידיש, אולי הייתי אומר "מענטש"

והעיתון הזה הוא הסיבה שיצחק צעק עלי. נרגש כולי מהגילוי שיש סניף פעיל של הבונד, בעזרת אבי, הצלחתי ליצור קשר עם אותו יצחק לודן שהזמין אותי לביתו. וכך אני, ילד בן 12, הגעתי לביתו של אדם שכבר אז היה בן 250 לפחות, כך הייתי משוכנע. "אתה עושה עבודה על הבונד?" שאל אותי. "הנה העיתון שלנו!". "אבל אני לא יודע ידיש…", אמרתי מבוייש. "איך אתה עושה עבודה על הבונד בלי לדעת יידיש?!" נזף בי, ובעודי מנסה לגמגם תשובה שמכילה את המילים "לא יודע", ו"אני ילד" ו"עבודה לבי"ס" ו"סליחה", הוא החל לפשפש בניירותיו בשביל למצוא את מעט החומרים בעברית שיש לו.

מהמפגש הזה אני זוכר רק את הנזיפה הזאת ואת המאמר על נייר מצהיב שאיתו יצאתי מהפגישה, "האם הבונד הוכרע?" מאת יצחק לודן. את המשפט שאמרתי לאבי ביציאה מהפגישה אני זוכר היטב: "איזה איש!!". אם הייתי יודע יידיש, כפי שדרש ממני, אולי הייתי אומר "מענטש".

מאז דרכנו הצטלבו עוד מספר זעום של פעמים, אבל מעולם לא זכיתי באמת לשבת ולדבר איתו שוב. את פגישתנו הוא כנראה לא זכר, אבל אני כן. יידיש אני עדיין לא יודע, לצערי, והיחיד שנוזף בי על כך היום הוא אני עצמי. יצחק עצמו, כך העידו בפני מכריו, כבר לא נזף באנשים שלא ידעו יידיש. בשנת 2007 יצחק השתתף בהפגנה לציון 40 שנה לכיבוש. בסרטון קצר מאותה הפגנה ערן טורבינר שאל אותו "מה יישאר בעוד עשר שנים מהמורשת של הבונד בישראל?", יצחק חייך וענה "הרוח". בשורה התחתונה הרעיונות של הבונד היו חשובים לו יותר מאשר השפה אותה אהב כל כך. "יש הרבה בונדאים", המשיך, "הרבה בני נוער שחושבים כמונו והם לא יודעים שהם בונדאים. הם יודעים שהכיבוש הוא מזיק לא רק לפלסטינאים אלא מזיק גם לנו. אין מקום אחר לדעות האלה מלבד האידיאולוגיה של הבונד. אנחנו בעד שוויון לכל העמים, לכל הקבוצות, לכל העדות ולכל השפות".

120 שנה אחרי הקמת הבונד באותה עליית גג בווילנה, עשרים שנה לאחר פגישתנו, עשר שנים לאחר אותה הפגנה, שבועיים לאחר יום הולדתו ה-95, שמעתי בצער רב על מותו. וכך מצאתי את עצמי מול אותה מודעת אבל, נזכר בפגישה היחידה עם החבר יצחק ששלח מכתב למערכת בכל פעם שמישהו העז לומר שהבונד מת, וחיוך עצוב עלה על פני: כן, במודעה הזו לא כתובה המילה "בונד" כי מקומו של הבונד לא במודעות אבל, אלא בחייהם של כל אלה שמאמינים שחירות העם היהודי תתאפשר רק עם שחרור האנושות כולה מהקפיטליזם, הלאומנות והגזענות.

החבר יצחק לודן השאיר אחריו אשה ושתי בנות. מפגש לזכרו יתקיים ביום ו' ה- 10.11.17, בשעה 11.00, במרכז בית העבודה, רחוב קלישר 48, תל אביב. אני מבקש להודות מעומק לבי לערן טורבינר על תרומתו לכתבה זו ועל מפעל חייו להנצחת, שימור והמשכיות מורשת הבונד והשמאל בישראל.

> למה אני מבכה את פידל קסטרו

יצחק לודן (צילום: ערן טורבינר)

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מאז הילדות אני מסתובב הרבה סביב מילים. אני חושב בעברית וקורא עברית, וכאשר שמעתי על "שיחה מקומית" החלטתי לראשונה לכתוב באופן סדיר. אכתוב מירושלים ועל ירושלים, העיר שמארחת אותי בשנים האחרונות ולאחרונה אני מעז לקרוא לה בית. בנוסף, הערוץ ישקף את עבודתי בחינוך פורמלי ובלתי-פורמלי ואת האקטיביזם החינוכי והאנטי-מיליטריסטי שאני לוקח בו חלק.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf