אום אל חיראן, והמשפט האומלל של גלעד ארדן

מאת |

למרות שחלפו שבועיים, המשפט של גלעד ארדן על איימן עודה בבוקר יום ההרס באום אל חיראן - לא נותן לי מנוח. לידיעת השר לביטחון פנים: הממשל הצבאי כבר לא כאן

לכתוב עכשיו על אום אל-חיראן זה קצת חדשות של אתמול. אבל זמן התגובה שלי בשבועות האחרונות הפך לאיטי במיוחד, בעיקר בגלל האבהות החדשה. למרות שחשבתי שהתכוננתי אליה, היא נפלה עלי לפני כמעט חודשיים די במפתיע.

בכל מקרה, היה משהו במשפט שאמר ארדן באירועי אום אל-חיראן שלא נתן לי מנוח. משהו מעבר לשקרים ולהטעיות ולזחיחות של האיש, וגם משהו מעבר לתגובה הגזענית האנטי-ערבית שהפכה להיות הלחם והחמאה של רוב רובן של מפלגות הכנסת, כאילו הייתה שנאה פבלובית של ערבים רף מינימום לכניסה לבית המחוקקים.

> למען התקווה: חייבים לצאת לרחובות במוצ"ש כמו שמזמן לא יצאנו

"הוא לא משם". איימן עודה, פצוע מירי המשטרה באום אל חיראן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

"הוא לא משם". איימן עודה, פצוע מירי המשטרה באום אל חיראן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

אך בכל פעם שהתכוונתי להתיישב ולכתוב על ארדן והמשפט ההוא שאמר, קרה משהו. לא יודע להסביר. הימים בבית הופכים להיות מאוד אינטנסיביים עם רך נולד, ובעבודה יש מספיק רגשות אשם על זה שאתה לא בבית, ולכתוב מאמר לשיחה מקומית נראה כמו לוקסוס. כל זה הוא קדימון, מעין התנצלות, למאמר שהיה צריך להיכתב לפני יותר משבועיים.

"הוא לא משם": ארדן וחלום הממשל הצבאי 

על כל פנים, בדרכי לירושלים, באחד מאינספור הראיונות שנתן ארדן באותו בוקר נורא, לקראת הרס בתי האזרחים השקופים באמת של ישראל, במסגרת בליל הדברים שמותר להגיד רק על ערבים – כולל פיגוע, הסתה, איסלאמיסטים, דאעש – ותוך מסע הדה-לגיטימציה שמנהלת ממשלת ישראל נגד הרשימה המשותפת, שכלל במקרה זה הכפשות נגד ראש הרשימה וחבריה שהעזו להגיע לאום אל-חיראן, לפתע אמר ארדן, אולי נפלט לו, משהו על זה שהוא לא מבין בכלל מה איימן עודה עשה באום אל-ח'יראן. הוא הוסיף משהו בסגנון "הוא בכלל לא משם".

המשפט ההוא, נשבע לכם, לא נתן לי מנוח. "הוא לא משם", אמר ארדן, רומז לכך שאיימן עודה הוא תושב חיפה, ולפיכך מוטב לו כנראה שיתעסק בעניינים המוניציפליים של הערבים שם, אולי מקסימום מותר לו להביע עמדה על משהו שקרה בקרית-ים. "הוא בכלל לא משם", אמר ארדן, משל כל הגעתו של עודה לאום אל-חיראן הייתה להתערב בעניינים לא לו, ואם הוא כבר הגיע, אזי היה זה למטרות פרובוקציה בלבד. אולי מובלע בזה שבשביל ארדן, כנראה בגלל שעודה לא בדואי, הוא לא אמור להיות שם.

"הוא לא משם" אמר ארדן, ובעצם הזכיר לנו, אם היינו צריכים תזכורת, שבקרב רבים מישראל – אם הממשלה אכן מייצגת נאמנה את העם – הממשל הצבאי חי וקיים. כי בשנות ה-50 היו צריכים תושבים ערבים של ישראל שרצו לנסוע מהגליל לנגב ללכת למשרד המושל הצבאי ולבקש היתר. הם היו יכולים לקבל היתר למטרות עבודה, חלקם קיבלו היתר למטרות סחר, חלקם היו צריכים לשתף פעולה כדי לקבל היתר, וחלקם – שהיו פעילים פוליטית – סומנו על ידי הממשל הצבאי ולא קיבלו היתרים.

איימן עודה, בשנת 2017, לא צריך לבקש או לקבל היתר כדי לנסוע מחיפה לאום אל-חיראן. הוא לא חי תחת ממשל צבאי, לפחות כך טוענת ישראל. הוא אזרח המדינה, ולא רק שהוא יכול להגיע לאום אל-חיראן כשישראל הרשמית מבקשת להמשיך את צעדי הממשל הצבאי משנות ה-50 ולפנות בפעם השלישית את תושבי הכפר למיקום חדש, אם הוא לא ייסע לשם אין לו זכות קיום פוליטית. ארדן אמר ש"הוא לא משם" אבל הוא כנראה לא הפנים עדיין שהשנה היא שנת 2017: בבחירות האחרונות שהתקיימו בישראל, לכנסת ה-20, הצביעו תושבי חורה, לשם מבקשת ישראל לגרש את תושבי אום אל-חיראן, כמעט פה אחד לרשימה המשותפת. 91% מתושבי המקום בחרו באיימן עודה וברשימתו – 2,794 קולות כשרים לעומת 23 שקיבלה שם תנועתו של ארדן, הליכוד.

זאת ועוד, לרשימה המשותפת הצביעו כמעט 87% מהבוחרים הערבים בישראל. זה אומר שארדן וחבריו צריכים להפנים: בכל אירוע שיעסוק בחייהם, ובפגיעה בחייהם, של אזרחי ישראל הערבים – בגליל ובמשולש, בנגב ובשפלה, בצפון ובדרום – לא רק שיש אפשרות שנציגי הרשימה המשותפת יהיו שם, אלא שהם חייבים להיות שם, למען המצביעים שלהם, למען האוכלוסייה הערבית בישראל, ולמען שברי הדמוקרטיה במקום הלא-דמוקרטי הזה.

> המשטרה והשר ארדן שוב משקרים על אירועי אום אל חיראן? מי היה מאמין

המציאות שהשר גלעד ארדן מסרב להפנים (צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש90)

המציאות שהשר גלעד ארדן מסרב להפנים (צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש90)

עבור ארדן, אני מניח, החלוקה היא אחרת. יש בדואים ויש דרוזים ויש צ'רקסים, יש נוצרים, ויש מוסלמים רעים ומוסלמים טובים, ויש כאלו שמשרתים בצבא ויש כאלו שלא. אין סיבה ואין מקום להיכנס עכשיו לדיונים אקדמיים על זהות מובנית וזהות פרימורדיאלית, וממתי עם הוא עם וממתי ישראל היא ישראל או פלסטין היא פלסטין. אבל דבר אחד ברור: בעוד ארדן מחלק את הארץ לרוב יהודי ולבני מיעוטים – ולפי ארדן כנראה המיעוט שבאזור חיפה לא אמור להיות ערב למיעוט שבאיזור הנגב – המציאות היא אחרת לחלוטין.

הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל מהווים את המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. מיעוט, ביחיד, לא בני מיעוטים ברבים. והסיבה לזה, או אחת הסיבות לזה, היא הגזענות של ישראל כלפיהם. למרות שיש זרמים ותנועות וקבוצות עם מאפיינים שונים בישראל, אחד הדברים ש"מאחדים" את הערבים אזרחי ישראל הוא היחס המפלה לו הם זוכים. זו אותה הגזענות שהוזכרה בדו"ח ועדת אור הממשלתית, ולפיה היחס המפלה כלפי הדרוזי, הבדואי, המוסלמי, הנוצרי, הצ'רקסי היא אותה הגזענות, אותה השנאה, שקיימת מאז 1948 בכל תחומי החיים.

את המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל מנהיג היום איימן עודה. והוא וחבריו חייבים להסתובב בארץ, לרוחבה ולאורכה, כל אימת שחרב הפינוי, הגירוש, ההסתה, הדמוניזציה, האפליה, ההרס, השנאה כלפי בני ובנות המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל תמשיך לרחף מעל ראשם. "הוא לא משם", ממשיך כנראה ארדן למלמל, חולם על ימים אחרים, על בני מיעוטים, על משטר היתרים, על הפרד ומשול. המציאות צריכה כבר הייתה לטפוח לו, ולחבר מרעיו בממשלה, על הפנים.

 

> מצאו את ההבדלים: פינוי יהודי עמונה לעומת פינוי בדואים

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני בדרך כלל מספר את סיפור חיי דרך השפה הערבית. למדתי ערבית בכל המסגרות הישראליות הרשמיות וה"רגילות": בית ספר, חטיבה, תיכון, בגרות ואז בין היתר בצבא. וכך, בגיל 22 הייתי אמנם אחרי 10 שנות "ערבית", אבל לא יכולתי להגיד מילה, ולא הכרתי בעצם אף פלסטיני באמת.

נפתחתי לעולם והשתניתי מכל הבחינות בזכות הערבית האחרת, החיה והנושמת, שנחשפתי אליה מאז: בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, בבית ספר חסן עראפה ביפו, ברופאים לזכויות אדם, בלימודי תואר שני במחלקה למזרח תיכון בלונדון, ובדוקטורט בקיימברידג' עם מנחה פלסטיני.

הערבית הזו לקחה אותי למסע שעודנו נמשך: אל עבר ההיסטוריה של לימודי הערבית בארץ, אל קשר אחר שהתקיים בין יהודים לבין ערבית, ובין יהודים לבין ערבים, אל עבר המציאות הפלסטינית והחיים של אלו החיים בצל אפליה מכאן ותחת כיבוש משם, וגם אל הפוטנציאל הטמון בערבית. במילים אחרות, התחלתי להבין איך אפשר – דרך השפה הערבית –  לחשוב כאן על מציאות אחרת.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf