כשהתקשורת מוסיפה מלח ופלפל להסתה של הממשלה נגד ערבים

מאת |

רוב העיתונאים התייצבו לצד המשטרה ודיקלמו את הודעותיה בנוגע לאירועים בכפר אום אל חיראן, גם כאשר זו שינתה והפיצה גרסאות סותרות. בקלות הם מאמצים מדיניות של "נשקר עכשיו ונתקן אחר כך". רק שאחר כך אף אחד כבר לא זוכר שיש כאן בני אדם שנותרו ללא בית וללא אב

מברוכ למדינה: העיתונות מתגייסת לתעשיית ההסתה של הממשלה אחרי שעברה את מבחן מיומנות השקרים למתקדמים.

בשבוע שעבר זכינו לקבל מכלי התקשורת דיווחים ברמות נמוכות כל כך שהן מסוכנות לשכל הישר. לי ברור שחוץ ממי שנכחו בשחרית היום השחור ההוא באום אל חיראן, אף אחד מאיתנו לא יודע מה היה שם בדיוק, כך שרוב הציבור ניזון אך ורק מכלי התקשורת ומהדיווחים שלהם. וכך הלכו ונוצרו שתי תפיסות מנוגדות לגבי מה שקרה בשטח: מצד אחד אזרחים ופעילים שמחוברים למאבק בדרכים שונות, שראו פייסבוק לייב וקיבלו עדכונים ישירים מהשטח, ומצד שני מי שהיו תלויים בעיתונאים שלא נמצאים בזירה עצמה, מקבלים את הודעות דוברת המשטרה (שבעצמה בטח ישבה במשרד ולא התרוצצה במדבר), ומעתיקים את ההודעות כמעט מילה במילה למהדורות החדשות.

כך התחלנו מהבוקר לראות כותרות בסגנון "פיגוע דאעש נגד כוחות הביטחון", או "פיגוע דריסה של פעיל התנועה האסלאמית במהלך פינוי מבנים בלתי חוקיים בנגב". כן, באירועי אום אל חיראן תעשיית התקשורת הגיעה לשיא חדש של ניתוק מהשטח ואובדן דרך, כשרובם המוחץ של הכתבים התייצבו לצד הגרסאות הממלכתיות, גם אם הן לפעמים סותרות את עצמן ומחבלות אחת בשנייה. הבטן מתהפכת מהמחשבה על עובי שכבת הטיח שאותם עיתונאים יצטרכו אחר כך לגרד בידיהם.

כבר אחר הצהריים המשטרה שחררה צילומים מהאוויר, ערוכים וחתוכים, שלא תמכו בגרסתה הקודמת, והתחילו לערער את גרסת המשטרה עצמה לאירועים. אי אפשר לראות את השניות שבהן הרכב נוסע לאט, נורה מספר פעמים ורק אז מאיץ – מבלי שיעלו ספקות על הגרסה הרשמית.

> ניתוח ויזואלי מערער את גרסת המשטרה על אירועי אום אל חיראן

ירי ישירות לעבר הרכב. צילום מסך מתוך התחקיר הוויזואלי של אקטיבסטילס" ו- Forensic Architecture

המשטרה שינתה גרסאות. התקשורת המשיכה לשתף פעולה. צילום מסך מתוך התחקיר הוויזואלי של אקטיבסטילס" ו- Forensic Architecture

כך גם לגבי הסיפור של איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, שנורה עם כדורי ספוג, אבל העיתונאים מיהרו לפרסם שמדובר באבנים – למרות שבאותו זמן שעודה נפגע כלל לא היו זריקות אבנים (אחר כך, בעריכה, הוסיפו לתמונות של עודה ליד השוטרים בשעות החושך תמונות של זורקי אבנים לאור יום, שעות אחר כך, כשהוא כבר היה בבית החולים).

כך המשיכו לצאת עוד ועוד חתיכות מידע מסולף, שאמור היה להתחבר לסיפור רחב ומתוחכם שלא היה ולא נברא. זו מדיניות של "נשקר עכשיו ונתקן אחר כך", מדיניות שעבדה שנים ובטח תעבוד גם הפעם.

מנת פחד בדרך לעבודה

מה שמדאיג אותי בהתנהלות רוב כלי התקשורת זה שמעבר לדקלום דף המסרים של המשטר ואימוץ מדיניות ההסתה נגד האזרחים הערבים, עיתונאים חשובים ומרכזיים מוסיפים מעצמם מלח ופלפל כדי להעשיר ולהעצים את ההסתה.

כך למשל היה באתר וואינט, שם החליטו במערכת לשנות דיווח מהשטח של הכתב חסן שעלאן. למרות שהכתב, שהגיע לאום אל-חיראן, התעקש להביא קולות של משפחת המורה שהרסו את ביתו ונהרג או נרצח ואז הפך ל"מחבל" – עורכי האתר שינו את מילותיו כדי לצבוע את הסיפור שוב בצבעי הטרור.

> שני הרוגים בהריסת אום אל חיראן; "התנפלו בנשקים שלופים"

נעלמו לחלוטין מעיני התקשורת הממסדית. נשים מקוננות ליד ביתו ההרוס של יעקוב מוסא אבו אלקיעאן. גופתו עדיין לא שוחררה לקבורה (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

נעלמו לחלוטין מעיני התקשורת הממסדית. נשים מקוננות ליד ביתו ההרוס של יעקוב מוסא אבו אלקיעאן. גופתו עדיין לא שוחררה לקבורה (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

דבר קיצוני עוד יותר קרה ברשת ב', שם כתב הדרום אסף פוזיילוב שיקר והסית נגד עשרות אלפי משפחות בדרום. "הוכרזה שביתה כללית במגזר הערבי כולו", סיפר הכתב ופירש: "יש עשרות אלפי ילדים בדואים שלא נשלחו לבתי ספר. הם יושבים בבתים ושומעים הסתה מבני המשפחה, מהערוצים, מהטלוויזיה. הם חסרי מעש".

אם פוזיילוב היה טורח ובודק את העובדות הוא היה מגלה קודם כל שהשביתה כלל לא כללה את בתי הספר, כך שהילדים דווקא היו בלימודים, ומוריהם דיברו איתם על הריסות הבתים ומשמעות הבית ועוד תכנים שהועברו במסגרת מערכת החינוך. אבל גם אם היו יושבים בבית: מאיפה יודע הכתב מה קורה בכל משפחה ומשפחה? הרי הדימוי הזה, של משפחות שלמות שיושבות להזין את ילדיהן חסרי הישע בדברי שנאה, נועד אך ורק לתת למאזין היהודי את מנת הפחד והדמוניזציה נגד הפלסטינים מהנגב, בזמן שהוא עצמו נוהג לעבודה.

באותה תכנית עלה לשידור כתב הערוץ הראשון איציק זוארץ, שתיאר את התקיפה שעבר מידי תושבים באום אל-חיראן. עכשיו צריך לומר: אין שום מקום לפגוע באף עיתונאי, והתקיפה נגד זוארץ היא משהו שהחברה כולה צריכה להתנגד אליו. אבל צריך לומר גם זאת: זוארץ הגיע ועמד, לפי עדותו שלו ולפי עדים אחרים, ממש ליד חצר הבית ההרוס, ליד בני המשפחה האבלים של ההרוג יעקוב אבו אלקיען, ודיווח בקול על כך שאבי המשפחה הוא "מחבל" ש"דרס" את השוטר. גם המצב הרגיש לא מצדיק את ההתקפה על הכתב, אבל יש גם מקום שבו עיתונאים צריכים להזהר שלא לפגוע במשפחות שהרגע אירע להם הנורא מכל – אובדן של אב ובית.

באותה מסגרת הוסיף המנחה שגם חברי הכנסת איימן עודה ואוסמה סעדי נפצעו מאבנים שזרקו בדואים. אלא שאיימן, כאמור, נפגע מכדורי ספוג, ואוסמה סעדי אושפז בבית חולים ממכות השוטרים.

התמונה המצטיירת מכל המשדר הזה – בין הדיווח על ההורים המסיתים, הקורבנות שהם רק יהודים (השוטר שנדרס והכתב שהותקף) או ערבים שנפגעו מערבים – היא של כפר רצחני של "בדואים זומבים" שכאלה, שרק מלאים בשנאה ורוצים לפגוע בכל מי שנקרה בדרכם. הסיכוי שמי ששמע את התוכנית הזו יגיד לעצמו "אוי, איזה מסכנים, יש פה אנשים שהרסו להם את הבתים והם נותרו חסרי כל" – כמעט לא קיים.

כך העברתי את יום חמישי בבוקר, שומעת על היהודים המסכנים שסבלו באום אל-חיראן, ותקועה בנתיבי איילון עם שלטי החוצות הגזעניים של "עוד מעט נהיה הרוב". עם התחושות האלו הגעתי לאולפן "תיק תקשורת" לדבר על הסיקור התקשורתי של האירועים מול זאב קם ממקור ראשון ו-NRG, שהצהיר בלי בושה שהוא אוהד את המשטרה ואת צה"ל ולכן מביא את גרסתם בעיניים עצומות. ואם היו טעויות? נתקן אחר כך.

אז את הסיפור אפשר אולי לתקן אחר כך, אבל מה עם השנאה וההסתה? איך נתקן אותם, וכמה זמן זה ייקח?

> נתיחת אבו אלקיען מרסקת את גרסת המשטרה. ארדן צריך ללכת הביתה

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf