אופנת האונס: למה שגבר יחשוב שזה בסדר ללבוש חולצה כזאת?

מאת |

בשבועות האחרונים נשים ברחבי העולם שיתפו את מגוון האופנים בהם הן הוטרדו או הותקפו מינית. לתרבות האונס המשתקפת מהעדויות הללו פנים רבות. למשל להיתקל בחולצה הזו על שפת הים בהרצליה

עולם התקשורת והרשתות החברתיות כמרקחה מאז פרץ לעולם קמפיין MeToo# (גם אני) במהלכו מיליוני נשים, וגם גברים, ברחבי העולם שיתפו בתקיפות והטרדות מיניות שחוו. אבל במרחק לא רב מחוץ לבועה הזאת, הנורמלי נראה אחרת לחלוטין. בחורים צעירים ושגרתיים למראה יכולים להסתובב להם בחופשיות עם חולצה שמצהירה שבעליה מוכן לתקיפה מינית או לכל הפחות לסקס אגרסיבי.

מה את אמורה לעשות, אם בכלל, כשאת יושבת בים להנאתך, ופתאום מתרומם מכיסאו בחור צעיר שעל גב חולצתו סמל של יחידה צבאית כלשהי והכיתוב "בואי לשיחים – אני יודע מה לעשות"?

> בשבחי הטהרנות

בחור מדגים את אופנת האונס הצבאית על שפת הים בהרצליה (יעל מרום)

מדגמן את אופנת האונס הצבאית על שפת הים בהרצליה (יעל מרום)

ישבנו אתמול בבית קפה על שפת הים בהרצליה. רגליים משכשכות בחול, דרורים מלקטים חתיכות של צ'יפס מהשולחנות, ריח ים מעורב בהמולה נעימה של משפחות, מבוגרים, צעירים, זוגות, יחידים. שבת רגילה שבה השמש יצאה למרות שהחזאים התריעו מפני גשם. בשולחן לפנינו ישבה חבורה של צעירים. כשאחד מהם החל להיפרד מחבריו, הבחנו בהדפס שעל גב החולצה שהוא לבש. היינו צריכות לבדוק פעמיים, ואפילו צילמנו כדי שנוכל לראות מקרוב, שמה שחשבנו אכן כתוב על החולצה.

בעודנו מנסות לעכל את מה שרואות עינינו, הבחור כבר חלף בקלילות ועזב את החוף. לא הצלחנו לקלוט את שם היחידה שבה מדובר. אבל זה לא באמת משנה. כי לאן שלא תלכי, המרחב הציבורי מלא בעוינות כלפי נשים, בניסיונות של גברים להוכיח את כוחם ואונם על חשבונן של נשים. תרבות האונס בכל מקום. באופנה, בקולנוע, בצבא, בעבודה, ביבשה וגם בים. מצב בו את כאישה אמורה להתכווץ במרחב הציבורי הוא הנורמלי.

בחור יקר, זה לא אתה. אבל זה כן אתה. כי אתה ואתם חלק מחברה שמקדשת גבריות וכוחנות, שמנצלת נשים מוחלשות, שמתייחסת לנשים כאל חפצים שצריכים לטפל ולספק, שבה מוחקים תמונות של נשים ממודעות, שבה משלמים לנשים משכורות נמוכות יותר, שבה כמעט כל אישה עברה תקיפה או הטרדה מינית, חברה שבה עדיין נראה לך הגיוני ללבוש חולצה כזאת או להדפיס אחת. חברה בה גברים בכלל לא חושבים לרגע איך אמורות להרגיש החברות שלהם, אחיות שלהם, ידידות שלהם, אמהות שלהם, וגם נשים שאתם לא מכירים – כאשר אנחנו צריכות להיות חשופות לאמירות בוטות בפנים שלנו ואפילו על חולצות, לאן שאנחנו לא הולכות. או שאולי אתם יודעים בדיוק איך זה גורם לנו להרגיש, אבל פשוט לא סופרים אותנו. ואני כבר לא יודעת מה יותר דפוק. כך או כך – זה לא מצחיק אותנו. אין שום דבר מרגש בין השיחים, רק הבטחה לאלימות וניצול. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה להגיד לעולם? זה מה שאתה מאחל לנשים סביבך?

אבל אתמול, אחרי ששקלנו לרגע אם לנסות לפנות, להגיד משהו בזמן אמת – הנחנו שנצא כבדות, מקשישות ומעיקות. באופן כללי – פמינאציות. אז החלטנו שלא, וחזרנו לאכול את הצ'יפס שלנו. בשקט.

> איפה היה השמאל בזמן מאבק הנכים?

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה במאבקים לחופש, שוויון וזכויות אדם ואשה בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים. רכזת המדיה והפעילות ציבורית (בישראל) של ארגון התקשורת Just Vision , ועורכת שותפה של האתר שאתם קוראים בו ממש עכשיו.

לפני שהצטרפתי ל-Just Vision עבדתי כדוברת של ארגון רופאים לזכויות אדם-ישראל. בין הקמפיינים התקשורתיים שהובלתי במסגרת התפקיד: המאבק לשחרורם של העצורים המנהליים הפלסטינים שובתי הרעב בתחילת שנת 2012, הקמפיין לחשיפת מחנות העינויים בסיני בהם נכלאים פליטים למטרות כופר, ועוד. לאחר מכן שמשתי כאשת התקשורת של קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" לצמצום תפוצת נשק קל במרחב הציבורי בישראל.

בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי כתראפיסטית בגישה התנהגותית לילדים ואנשים עם קשיים בתחום התקשורת והלמידה. מהמטופלות והמטופלים שלי למדתי שהדרך הטובה ביותר להעביר מסר היא תמיד זו הפשוטה, הכנה והישירה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf