אז המחאה נכשלה או הצליחה?

את המחאה החברתית מכרו מראש, אבל היו לה רגעים של נצחונות והתעלות נפש. חמש שנים אחרי, הדבר העיקרי שנראה שזנחנו הוא הרעיון לשנות מהיסוד את מבני הכוח בחברה. אבל יש ממי ללמוד איך עושים את זה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: איה שושן

כבר חמש שנים שהמחאה החברתית רודפת אותי. בכל פעם שאני חושבת שתפסתי אותה בשתי ידיי היא מתפוגגת ומתארגנת מחדש בפינה אחרת, כמו אניגמה חמקמקה. אני מתנהגת כמו אדם פוסט-טראומטי, חוזרת שוב ושוב ל"זירת הפשע", מנסה להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, מי היה שם ולמה. מנסה לשחזר, לנתח, להציף ולחפור מתחת לשכבות.

הרבה אנשים עברו הלאה, עסוקים במאבקים חדשים, בקריירה או בחיים הפרטיים. אבל אני כבר חמש שנים חוזרת לזירה, פיזית וסימבולית. נוסעת הלוך ושוב מכיכר פוארטה דל סול במדריד לשדרות רוטשילד בתל אביב, משוחחת עם יושבי אוהלים לשעבר מגרנדה שבדרום ועד דונוסטיה שבחבל הבאסקים, ממאהל ואדי נסנאס שבחיפה ועד מאהל שדרות. אני אוגרת מאות שעות של הקלטות במחשב, אוספת נקודות מבט וסיפורים, מחפשת רמזים שיעזרו לי סופסוף להבין את המחאה, לדעת אותה, לתפוס אותה בשתי הידיים. ושוב היא חומקת.

לכן כל כך קשה לי לקרוא את הכותרות הגרנדיוזיות והנחרצות איתן נהוג לעטר את הכתבות שיוצאות מדיי פעם לפעם בנושא – "המחאה הצליחה כי נוחי דנקנר הורשע", "המחאה נכשלה כי מחיר הדיור ממשיך לעלות", "הממשלה הרגה את המחאה". כמה רדידות, כמה השטחה, כמה מחיקה של המורכבות שהתפרצה בכל עוצמתה בקיץ ההוא. קול פנימי שבי מתחנן: "קצת צניעות, רבותיי, קצת צניעות".

> אדם יושב בכלא חודש אחרי תאריך השחרור שלו

הפגנה לצדק חברתי, אוגוסט 2011 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

שמאל יהודי-ערבי, למען דיור וצדק חברתי. קיץ 2011 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

מה בכל זאת למדתי מהמחקר החמקמק הזה?

למדתי למשל שמכרו אותנו מראש. שבזמן שאלפי אנשים ישבו מזיעים במאהלים, התאחדות הסטודנטים ניהלה פגישה דיסקרטית עם מנכ״לים של תאגידים שביקשו לוודא שהמחאה לא תפגע בהם, כמה מחברי "הנהגת" המחאה ופעילים מרכזיים קיבלו משכורות עבור פעילותם, חברי כנסת (אחד במיוחד) בחשו מאחורי הקלעים, ועדות המומחים השתמשו בשירותיו של משרד יחסי ציבור מהוקצע וחלקלק ואחד מאתרי המחאה המרכזיים היה על סף הפיכה לסטארט-אפ עסקי.

למדתי גם שחשיבה צבאית והיררכית חלחלה כל כך עמוק לתוך הורידים של רבים מאיתנו, שהיא השתלטה על מרחבים שלמים במחאה. פעיל מרכזי ברוטשילד דימה את הסיטואציה לקרב בלבנון שבו יורים עליו ואין לו זמן להתייעץ עם אף אחד, ופעיל אחר שעסק בקישור בין מאהלים ברחבי הארץ דיבר על כך שהיה צורך "להכפיף את המאהלים למרותה של דפני". מישהו בולט נוסף סיפר על הרצון הלא מסופק "לביים" את המחאה, כאילו היתה אוסף של ניצבים, צלמים ומפיקים שחיכו להגשים את החזון האומנותי של אדם אחד.

אבל זה לא כל הסיפור. שום דבר הוא לא כל הסיפור.

למדתי על הרגעים האמיצים של החיבור בין מאהל התקוה ומאהל יפו, שבמהלכם הוחלט להיאבק יחד על הזכות לדיור ציבורי ולהשאיר בצד, בניגוד להטפות הצפויות משמאל, נושאים רגישים יותר, כמו למשל הכיבוש. אבל גם איך בניגוד לכל מיני מצקצקים מימין שרצים לספור דגלי ישראל בכל הפגנה, היו אלה משפחות מזרחיות וערביות קשות יום מהתקווה ומיפו שהחליטו לוותר על נשיאת דגלי לאום, כדי להרים צעדה משותפת, שהיתה מהמרגשות ביותר במחאה.

גיליתי נשים וגברים שהרגישו מחוץ למשחק, שחשו שזו לא המחאה שלהם, אבל במקום להרים ידיים ולחזור הביתה החליטו בכל זאת לקפוץ למים, לתקוע יתד, להשמיע קול זעקה ולהיות "עצם בגרון" של המחאה. כך נולדו למשל אוהל 48 הפלסטיני ומחאת הנחמדים (יוצאי אתיופיה) ברוטשילד, מאהל ואדי נסנאס בחיפה והמאהל בשדרות.

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שהדברים האלה באמת קרו ושזה לא היה חלום נידף ברוח.

פעם דיברנו על שינוי יסודי של מבני הכוח. המחאה החברתית, תל אביב, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פעם דיברנו על שינוי יסודי של מבני הכוח. המחאה החברתית, תל אביב, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ביבי הוא לא הבעיה

אין משהו שמעייף אותי יותר מהשאלה האם המחאה הצליחה או לא. ובתור מי שעושה דוקטורט על המחאה, שואלים אותי את זה הרבה. התשובה שלי בדרך כלל היא: תלוי את מי שואלים. אנשים הגיעו למחאה עם מטרות שונות ומגוונות, חלקם הגיעו בכלל בלי לדעת מה המטרה, וחלקם שינו את דעתם בדרך. המחאה היתה דבר דינמי, חי, נושם. להעביר עליה גזר דין אחד נחרץ זה בדיוק לחטוא בהשטחה, זה להרוג את הנשמה של המחאה.

ובכל זאת, כבר חמש שנים שאני כואבת את המחאה. אני כואבת אותה לא כי ביבי מצייר פצצה מסרט מצויר באו״ם או כי כחלון מקצץ במס חברות. אני כואבת אותה כי אני שוב ושוב נוכחת איך מבני הכוח שנגדם היא (או לפחות קבוצה בתוכה) יצאה, אותם מבנים שמאפשרים מלכתחילה את קיומן של תופעות כמו ביבי וכחלון, לא רק שלא נחלשו, אלא מבססים את עצמם מיום ליום ומקבלים עוד לגיטימציה ציבורית.

אולי כבר שכחנו, אבל היתה במחאה החברתית גם שאיפה לאתגר את מבני הייצוג והכוח, היתה טענה שבחירות פעם בארבע שנים זה לא מספיק, היה רצון להגביר מעורבות של הציבור בקבלת החלטות, היתה כפירה בתקשורת הממוסדת וחיפוש אחר דרכי תקשורת עצמאיות ואמינות יותר, היתה כמיהה לפוליטיקה אחרת, פוליטיקה אותנטית ומייצגת יותר, פוליטיקה של כנות ואמת ולא של שקרים וספינים.

אבל היום, שני המנכסים הגדולים של המחאה, לפיד וכחלון, עומדים בראש שתי המפלגות הכי פחות דמוקרטיות בכנסת. אפילו פריימריז אין להם. שניהם ממוקמים הרחק בעשירון העליון ומחוברים לצינור ההון כמו עגל לעטיני אמו. ושניהם, כמו ביבי, סתיו שפיר ואיציק שמולי, רוכבים על גלי ההצלחה בתקשורת המסחרית והפכו אמני הספין והפוליטיקה הצינית. אז מה הפלא שלפיד מקצץ בקצבאות ילדים וכחלון מפחית מס חברות? איך אפשר להאמין ששתי דמויות הריאליטי האלה באמת ידאגו לאינטרסים של בוחריהם? הבעיה היא לא בהם. הבעיה היא בנו.

> ברצלונה: המפלגה שצמחה מהמחאה מובילה מרד ערים באיחוד האירופי

פוארטה דל סול, מדריד, אביב 2011 (Pablo G Villaraco CC BY-NC-SA 2.0)

המחאה שצמחה לתוך מפלגות שמשנות את הפוליטיקה. פוארטה דל סול, מדריד, אביב 2011 (Pablo G Villaraco CC BY-NC-SA 2.0)

בספרד, שאותה אני גם חוקרת, קמו התארגנויות עירוניות ללא פוליטיקאים ותיקים או אנשי תקשורת, שמצליחות לשלב בין אג׳נדה של זכויות אדם וצדק חברתי, דמוקרטיה שיתופית ופוליטיקה אותנטית. הן מושלות היום בשש ערים ובמספר רב של כפרים ועיירות. ברמה הארצית הנסיון הספרדי יותר שנוי במחלוקת. פודמוס מציגה אג׳נדה של צמצום פערים וחיזוק השירותים הציבוריים, אבל היא הולכת ומתרחקת מהאידיאל הדמוקרטי של המחאה הספרדית, ועושה שימוש תדיר בפוליטיקה צינית של רייטינג ותדמית. עדיין, היא ממומנת על ידי מיקרו-הלוואות מהציבור, מגבילה את שכר נבחריה ואוסרת עליהם להשתתף במנגנון הדלת המסתובבת. אולי כל זה יכשל, אבל לפחות יש שם ניסיון להוכיח שהם לא כמו המפלגות הישנות.

התקשורת גם היא היתה ונותרה בוגדנית. לפני כמה ימים פעילת מחאה לשעבר נתנה לי דיסק ועליו שידור של נאום שנשאה באחת העצרות הגדולות בתל אביב. היה לי ברור שזה אחד מרגעי השיא שלה במחאה, אבל היא מעולם לא פתחה אותו. כשהגעתי למחשב עם כונן דיסקים הורדתי את הקובץ וצפיתי. לבי התכווץ. אין שם אף לא דקה אחת מהנאום שלה. על רקע צילום שכוללים שניות אחדות שלה על הבמה, הולבש פסקול מהאולפן שבו הפרשנים מסבירים את המחאה. יש שם דיון על מיסים, ראיון עם גלעד ארדן ועוד כהנה וכהנה, אבל הנאום שלה לא שודר, כאילו לא היה. במקום לדאוג לאמצעי שידור עצמאיים שלנו, הפקרנו את הסיפור למישהו אחר שיספר אותו במקומנו, וזה מה שיצא.

אז נכון, אני נהנית לראות את שלומי פריזט ויוג׳ין קנדל, חברי ועדת טרכטנברג, אומרים היום שהם מבינים שהיה צריך לדרוש להחליף את המנגנון כולו, ושהציבור צריך להמשיך לצעוק על הממשלה באופן תמידי. יופי באמת, עכשיו נזכרתם. איפה הייתם כשאמרו שאנחנו ילדים מפונקים שאוהבים למחות ולא מציעים פתרונות? ש"לשנות את השיטה" זו סיסמא אוטופית ולא מחוברת למציאות? כשדרשו שנצהיר כמה מיליונים אנחנו דורשים להעביר מסעיף אחד בתקציב לאחר, כאילו שזה מה שיפתור את הבעיות?

בשונה מרבים מאלו שהיו איתי ברוטשילד, אני לא מייחלת ל"שובה של המחאה" ולא חושבת שההמונים יחזרו לאוהלים. אני יודעת שמה שאיפשר והפך את המחאה לכל כך עוצמתית, הוא שהיא היתה משהו אחר, משהו חדש. זה לא שלא היו מחאות ומאהלים קודם בישראל, אבל לא היה משהו בדיוק *כזה*. לכן ברור לי שאם תהיה שוב "מחאה", היא לא תיראה אותו דבר. היא תהיה חייבת להמציא את עצמה מחדש. אני רק לא בטוחה שזה יקרה עוד בדורנו.

איה שושן היא דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון. היא השתתפה במחאת האוהלים במדריד והיתה פעילה במאהל רוטשילד. כעת היא חוקרת תנועות מחאה בישראל ובספרד. היא מתגוררת בשכונת שפירא בתל אביב.

> שנתיים לצוק איתן: סיפורי המשפחות שנמחקו בעזה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

תלמידים בבית הספר סאלם בשכם משתתפים בקמפיין הסולידריות עם מעאד' עמארנה (נאסר שתייה / פלאש 90)

ממיטתו בביה"ח, הצלם שאיבד עין מירי מג"ב הפך לסמל

מעאד' עמארנה, שאיבד את עינו אחרי שנורה בזמן שסיקר הפגנה ליד חברון, מאושפז מאז יום שישי האחרון בירושלים. אשתו טרם קיבלה אישור לבקרו, אך עמיתיו הפלסטינים נמצאים ליד מיטתו מסביב לשעון. למרות שנפגע מירי חי, עד כה לא הגיע איש לגבות ממנו עדות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf