שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

המסע לארה"ב: בין ייאוש לתקווה

מאת |

בין פגישות לפרזנטציות בשליחות הכפר שלי לארה"ב, עצרתי כדי להשתתף בחגיגת יום ההולדת ה-103 של העיתונאי היהודי זל לוריא, שנולד יחד עם הצהרת בלפור. בעודנו מדברים על ייאוש ומחפשים מנהיגות התפרסמו הידיעות על הרצח של אחלאם עבאס-זיאדאת בידי בעלה. היא כבר לא תחלום יותר

עשרה ימים אינטנסיביים עברו עליי בין שדות תעופה בתי מלון, פרזנטציות ומפגשים, ובמעבר תכוף מעברית לערבית לאנגלית ובחזרה לערבית. ביום האחרון של המסע שלי לארה"ב, בשליחות הכפר שלי וואחת אל סלאם-נווה שלום, איבדתי כבר את תחושת הזמן. הרגשתי שאני מוצפת מהאמריקאים הרגישים, נפגעי טראומת טראמפ, שממש חרדים לעתידם ומרגישים בעיקר חסרי אונים, ואיכשהו מצאתי את עצמי בוכה בתא השרותים של בית אבות מפואר בפלורידה.

כשהייתי בדרכי לצאת לפגישה עם העיתונאי הוותיק זל לוריא, עצרה אותי אישה קשישה ומטופחת להפליא. היא חייכה אלי ואמרה "סליחה שאני מעכבת אותך חמודה, אבל ראיתי אותך מסתובבת ובכל פעם שראיתי את הפנים שלך חשבתי שהבת שלי באה לבקר. אותו גובה, אותו שיער, אותן פנים מחייכות… אבל את לא הבת שלי…"

"אני לא הבת שלך, אבל אני באתי לבקר", עמדתי בחיוך שבור ולב מרוסק מול הסבתא הזאת שניסתה להחזיק בהבעת פנים אחת מאכזבת וכואבת את פיסות האנושיות שלה. שם בשירותים היא בכתה ואני גם. ועמדנו אחת ליד השנייה מול המראה, שתי נשים, אני בשנות הארבעים והיא בשנות השמונים שרצות סתם חיבוק חם, אל מול אכזריות העולם.

> גם המאבק באלימות נגד נשים נעלם בלהבות

בדרך לביקור באמריקה מוכת טראומת טראמפ (אילוסטרציה: משה שי/פלאש90)

בדרך לביקור באמריקה מוכת טראומת טראמפ (אילוסטרציה: משה שי/פלאש90)

כשיצאתי, המלווה שלי לא הבין למה אני בוכה. "וולקאם טו אמריקה", הוא אמר, "ככה זה פה". "זורקים בסוף את ההורים בבית אבות? זו אמריקה שלך?", תמהתי. הוא הסביר לי שלא ממש זורקים, שהקשישים עצמם משלמים על שהותם במקום, שבסך הכל נחמד פה, ושהילדים בדרך כלל מתפזרים ברחבי ארה"ב, וש"קשה להם להחזיק את ההורים, את יודעת".

כל צוות המטפלים, אבל כולו, היה ממוצא אפריקאי. שחור יעני. המלווה המנומס הסתכל עלי ובלי שאגיד שום דבר אמר "זה לא מה שאת חושבת! הם רוצים לעבוד פה". כן בטח, הם רוצים מתוך בחירה חופשית, ממש. בדיוק כמו שלא תמצאו כמעט מטפלים יהודים בבתי האבות בישראל. רוב המטפלים הם ערבים או מהגרי עבודה, ואין ספק שזה רק כי הערבים והזרים ממש רוצים בכך. מהר מאוד המלווה שלי הודה שאין לו סיכוי לנצח אותי בוויכוח בנקודה הזאת, לא כי אני וכחנית טובה יותר ממנו, אלא כי אני צודקת.

ישראל תקועה באמצע

זל לוריא היה אחד התורמים הראשונים של הכפר וואחת אל סלאם נווה שלום ושל בית הספר הדו לאומי דו לשוני שלנו. לכבוד יום ההולדת ה-103 שלו החליט הוועד המנהל של ארגון ידידי הכפר בארה״ב לערוך את הוועידה השנתית לכבודו בבית האבות בו הוא מבלה את חייו. הוא בודד, אבל מוחו חושב ועובד.

האיש הזה נולד למשפחה יהודית בניו יורק ב-1913, עברו עליו שתי מלחמות עולם, משברים כלכליים גדולים, הנכבה של העם הפלסטיני, הקמת ישראל, הסכמי שלום למיניהם, ועוד ועוד מלחמות. ב-1935 הוא ייסד את "פלסטין פוסט" שהפך לימים ל"ג׳רוסלם פוסט", כדי לתת לקול היהודי הליברלי הדמוקרטי במה, והוא מאוכזב מהכיוון הפוליטי אליו התפתח העיתון כיום. לאחרונה הוא איבד כמעט לגמרי את חוש הראייה שלו, הוא כבר בקושי שומע, ומדבר לאט ובקושי רב. בכל יום העוזרת שלו מקריאה לו את כל החדשות וטורי הדעות, ואפילו, כך שמחתי לגלות, את המאמרים שמתפרסמים באתר האח של שיחה מקומית באנגלית, 972+.

הוא התרגש מאד כשהבין שהוא יושב עם מישהי שיכולה לכתוב למחרת טור על השיחה. "אני לא יכול לכתוב עוד, את תכתבי עכשיו", הוא אמר לי. הוא באמת מכור לזה, חשבתי לעצמי ותוך כדי נסיתי להסביר לו את הרעיון של אנשים שכותבים ומפרסמים מאמרים בלי תגמול כספי. לא נראה לי שהוא הבין את הקונספט.

> על האש הזו שהציתו ערבים אף אחד לא מדבר

אני וזל לוריא מחפשים תקווה. פלורידה, דצמבר 2016.

אני והעיתונאי הוותיק זל לוריא מחפשים תקווה. פלורידה, דצמבר 2016.

בארוחת הערב החגיגית בסוף היום, ישבו חברי הוועד המנהל סביב השולחן וחלקו איתי סיפורים ואנקדוטות מחייו של אדם שלא הכרתי קודם. במהלך המסע הזה היו לי אינספור ויכוחים סוערים סביב הציונות כתנועה המבוססת על גזענות, שנוגדת את ערכי הדמוקרטיה שהאמריקאים סוגדים להם. במשך ימים ארוכים גייסתי את כל האנגלית הבינונית שלי לטובת דיונים ארוכים על הסיפור שלי, ההיסטוריה והסיפור של העם הפלסטיני, מחנות הפליטים, עזה, שותפות גורל ומשבר השמאל השבור. ופתאום, אחרי שתקפתי את הציונות מכל זווית אפשרית, מצאתי את עצמי חוגגת יומולדת לאיש ציוני עד לשד עצמותיו, ואני לא כועסת עליו כמו שציפיתי, ועוד מתבדחת באנגלית על העובדה שהוא נולד יחד עם הצהרת בלפור הארורה.

אחד הנוכחים סיפר שפעם שאל את לוריא לעצה "איך אתה חושב שאפשר להחזיר את התקווה לשלום?" ולוריא ענה "חמוד, אני בן 95! אני לא צריך תקווה, אתם כן". במהלך המפגש ישב זל ביני לבין חברתי. מצד אחד שמע את סיפורה של צעירה פלסטינית, שנולדה בתימן לאבא שהוא ממנהיגי החזית העממית בעזה, שגורש מקהיר על ידי עבד אל נאצר וחזר לעזה בעידן סאדאת, ושאחיה היו ממבילי האינתפאדה הראשונה. מצידו השני ישבתי אני, פלסטינית ממשפחת פליטים מכפר סג'רה מהצפון, שמנסה להיאבק למען נשים ערביות ושותפות גורל, בתוך המדינה שהוא אהב כל כך, ושלא ממש מיטיבה עם העם שלי. העיתונאי הוותיק האזין כמו ילד קטן שנפעם מסיפורים מרתקים ורק רוצה לשמוע עוד ועוד, והסקרנות העזה שלו לא מחזיקה מעמד .ואז הוא סיכם: "אז יש לי פה מימיני את רצועת עזה, ומשמאלי את סמאח כמו הגדה המערבית ואני כמו ישראל תקוע באמצע!". "תיזהר מהמטאפורות שלך סבא", עניתי לו, "אנחנו שתי נשים צעירות דעתניות וחזקות ואתה איש קשיש בן 103 תקוע באמצע, אתה לא יודע איך זה ייגמר". כל החדר התגלגל מצחוק.

כל החלומות

בתום האירוע זל הזמין אותי להיפגש ביום למחרת, לפני הטיסה שלי לניו יורק, לארוחת צהריים. הוא רצה לשמוע מה דעתי הכנה על היהודים הדמוקרטים בארה"ב. התייצבתי כמובן. מה כבר יכול להיות? הרי טראמפ זכה, ואני יכולה לרדת על יהודי אמריקה כמה שאני רוצה. כשנפגשנו הוא רצה לשמוע את סיפור החיים שלי, על המשפחה שלי וההיסטוריה שלה, על הכפר שלנו סג'רה שממנו גורשנו, על ההורים והסבתות והילדים והכל. סיפרתי לו שסבתא שלי נקברה בטורעאן אבל נעטפה בתוך אדמה ואבנים מהכפר שלנו לפי צוואתה.

הוא ניסה להסביר לי מה היהודים בארה"ב חושבים על ישראל ופלסטין, והצביע על הבתים המפוארים מסביב לאגם המקסים מולנו: "כולם יהודים פה, אבל לא אכפת להם כבר מהמזרח התיכון", הוא הכריז. "הם התייאשו כבר?", שאלתי. "זה לא עניין של תקווה וייאוש. לא היה להם עניין מלכתחילה. לרוב היהודים פה לא ממש אכפת ממה שקורה שם אצלכם. אלו שהיו תמיד מעורבים פשוט הפכו היום למעורבים יותר וקיצוניים יותר, זה הכל". ומה יהיה עם ביבי, ואיפה נמצא מנהיגות שתחליף אותו שאלתי. "תמצאו לכם ביבי אחר. תיצרו מנהיגות, משני הצדדים. זה לא כל כך קשה כמו שאת חושבת, אנשים רוצים להיות מונהגים ולא לכולם יש דעה". נפרדתי מזל לוריא, איחלתי לו עוד מסיבות יומולדת והזכרתי לו שכשמברכים עד מאה ועשרים לא ממש מתכוונים לזה.

חזרתי למלון ארזתי את המזוודות ויצאתי לכיוון התפוח הגדול, כשהדי הידיעות על הרצח המזעזע של אחלאם עבאס-זיאדאת, בידי בעלה שביים את חטיפתה מגיעים אלי, מפתיעים בעוצמתם, למרות שידעתי מראש על הפרסום הצפוי.

הפצתי בעמוד הפייסבוק שלי את הסרטון (שלעיל) ובו אמא של אחלאם שמתארת שנה אחת בחייה של הצעירה בת ה-21, שנה של נשואים אכזריים לגבר אלים ומתעלל וכושל בחייו. אחלאם (חלומות) הותקפה לפני כמה שנים, כשהייתה בת 15, בידי אחד הדודים שלה ששפך עליה מי חומצה. חיים של נערה אחת הכילו זוועות ודיכוי של כפר שלם. חיים של משפחה ענייה, אמא חד הורית, ניצול, איומים, כוחניות, שליטה גברית ואלימות כלפי נשים מוחלשות. וכל זה אל מול הכישלון המערכתי החוזר בטיפול ועזרה במקרים כאלה מצד רשויות החוק והרווחה ומערכת הצדק.

בצד אחד של העולם תם באכזריות מסע הייסורים של אשה צעירה ואיתו הגיע גם קץ כל החלומות, בזמן שקשיש יהודי עדיין חולם על עתיד אחר אי שם בפלורידה. עוד מעט הטלטלה בין שני העולמות תסתיים ואנחת חזרה למציאות המוכרת והקשה שלי.

> הנרצחת הסודית מהנגב שקברה את עצמה

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf