"איך זה הגיוני להרוג 200 איש כדי לחלץ ארבעה אנשים?"

זה התחיל בלי שום אזהרה. "מטוסים הפציצו. טנקים ירו. רחפנים ירו. אנשים רצו וצרחו. זה הרגיש כמו יום הדין, כאילו שאנחנו חיים את הרגעים האחרונים בחיינו".

כך תיאר עיתונאי פלסטיני את מה שקרה בערך ב-11 בבוקר ביום שבת, 8 ביוני, במחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז רצועת עזה. ההפצצה האווירית, תיאר העיתונאי שהעדיף להישאר בעילום שם, לוותה בכניסה של עשרות אנשי צבא וכוחות משטרה מיוחדים שיצאו ממשאיות סיוע. "לא הצלחנו להבין מה קורה", אמר העיתונאי.

בהמשך התבהר לפלסטינים שהתבצעה במקום פעולה צבאית רחבה לחילוץ של ארבעה ישראלים – נועה ארגמני, שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר – שחמאס חטף מפסטיבל נובה לפני כמעט שמונה חודשים. במסגרת הפעולה נגרם הרס רב במחנה נוסייראת, לפחות 274 פלסטינים נהרגו וכמעט 700 נפצעו.

"עוצמת ההפצצות הרגישה כמו רעידת אדמה", אמר אינס א-לוח, בן 45 מהעיר עזה שמצא מקלט במחנה. "חשבתי שחיי יסתיימו שם. צעקתי על ילדי לא להתרחק ממני, כדי שנוכל למות ביחד. במשך יותר משעה, עברנו אימה של הפצצות והפגזות בלתי פוסקות".

אחמד אל-מג'דלאווי, בן 40 ששוהה במחנה נוסייראת עם משפחתו מאז תחילת המלחמה, מספר שקול הפיצוצים והצרחות בשוק הכניסו אותו למצב של פניקה. "המוח שלי הפסיק לעבוד, ורצתי לבדוק מה שלום משפחתי", הוא אמר למגזין 972+. "בזמן שרצתי, ראיתי את המתים ואת הפצועים שוכבים על הרצפה, ואת השורדים מתחננים לעזרה".

"הגעתי הביתה ומצאתי את ילדי ואת משפחתי צורחים מפחד", המשיך אל-מג'דלאווי. "ניסינו למצוא מסתור, אבל המצב הפך יותר ויותר אלים. (צבא) הכיבוש הוליך שולל את המחנה. בימים שלפני המבצע, המצב היה שקט ורגוע, ולא שמענו את קול מטוסי הסיור. ואז הגיעה ההתקפה באכזריות גדולה. כל אדם במחנה איבד מישהו ממשפחתו".

"הבכי של האימהות והילדים היה כל כך עוצמתי"

בזמן שמאות פצועים פלסטינים התחילו להגיע לבית החולים שוהדא אל-אקצא בדיר אל-בלח הסמוכה, הצבא הישראלי התקשר לצוות בית החולים, הורה לו להתפנות ואיים להפציץ את בית החולים. הצוות העביר את האזהרות למי שהצליח, אבל רוב מי ששהו במקום היו נואשים מכדי לזוז. בסופו של דבר לא התבצעה התקפה על בית החולים, ונראה שהאיום נועד לזרוע עוד כאוס ובלבול בזמן המבצע הצבאי הישראלי.

 "כל הצלמים והעיתונאים בחרו להישאר (בבית החולים)", מספר העיתונאי. "כשהמשכנו לסקר את האירועים בתוך בית החולים – שהמשיך לקבל אינספור פצועים – עשינו את העבודה שלנו. לא היה אכפת לנו מהוראת הפינוי, מכיוון שמה שחווינו היה הרבה יותר גרוע מכל מחשבה או תחושה אחרות. הבכי של האימהות והילדים היה כל כך עוצמתי".

חליל אל-דג'ראן, דובר בית החולים שוהדא אל-אקצא, אמר למגזין 972+ שרוב הפצועים שהגיעו באותו יום היו נשים וילדים. אך לדבריו, בגלל ההתקפות הבלתי פוסקות של הצבא הישראלי במרכז עזה בשבועות קודמים, בית החולים לא היה מסוגל להתמודד עם כמות גדולה כל כך של פצועים.

"טיפלנו בפצועים על הרצפה במסדרונות ובחוץ באוהלים, מכיוון שאין בבית החולים מיטות פנויות כדי לקבל אותם", אמר אל-דג'ראן. "הם הגיעו באמבולנסים, במכוניות אזרחיות ובעגלות רתומות לבעלי חיים". המצב היה כל כך חמור, עד שבית החולים נאלץ לשלוח פצועים לבית החולים ליולדות אל-עודה, שהיה קרוב יותר לאזור הטבח בנוסייראת, אף שהמקום אינו ערוך לטפל באנשים עם פציעות חמורות.

המשאבים המידלדלים בבית החולים אל אקצא הגבילו עוד את יכולתו לקבל פצועים. לדברי אל-דג'ראן, "הגיעו לעזה כמה משלחות רפואיות עם אספקה שיכולה לסייע למטופלים שלנו, אבל הצבא הישראלי החרים את האספקה ומונע מהם להיכנס לעזה. הוא מעכב כניסה של דלק וציוד רפואי לבתי החולים, ומונע מהפצועים לקבל טיפול מציל חיים מחוץ לרצועה".

הפעולה בנוסייראת היתה הפעם השנייה מאז 7 באוקטובר שבה הצבא הישראלי חילץ חטופים בחיים. גם הפעם הראשונה, ב-12 בפברואר, שבה חולצו החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר, גבתה מחיר דמים כבד מאוד מהפלסטינים, ולפחות 74 אנשים נהרגו בפעולה במחנה פליטים ברפיח שנועדה ליצור "הסחה".

א-לוח עדיין מנסה להתמודד עם מה שחווה. "איך זה הגיוני להרוג יותר מ-200 איש כדי לחלץ ארבעה? אנחנו דם זול בעולם צבוע, שלא מבין את המשמעות של אנושיות, לא מדבר על מאות ההרוגים והפצועים, לא מזדעזע וזועם לנוכח הטבח הזה".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס