איך ליברמן הפך למושיע של האליטות האשכנזיות הוותיקות

המזרחיות מסוגלת להכיל ערביות ויהדות, דת וחילון, מודרנה ומסורת. יש לה יכולת להכיל את כלל הישראלים. החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי מייצג את האלטרנטיבה הזו, ולכן הם הותקפו על ידי האליטות הישנות. ליברמן נחלץ לעזרתן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כשהוכרז על בחירות חדשות בסוף מאי, הציפיה מהסבב השני בספטמבר הייתה נמוכה. מקסימום שינוי של שניים-שלושה מנדטים לפה או לשם. אבל, באופן מפתיע, למרות שהסקרים אכן מנבאים שינויים קטנים בין הגושים, בחודשים האחרונים התחוללה דרמה של ממש בתוך מה שנקרא "גוש השמאל-מרכז".

בעקבות התוצאות של הבחירות באפריל, חיפשו מפלגות שונות, שהיו בסכנת היעלמות, להתחבר לכוחות גדולים יותר: כחלון חבר לליכוד, הימין החדש התחבר לאיחוד מפלגות הימין, בל"ד-רע"מ וחד"ש-תע"ל הקימו מחדש את הרשימה המשותפת, מפלגת העבודה התחברה לגשר, שלא עברה את אחוז החסימה, ומרצ התחברה לאהוד ברק, שלא הצליח להתברג לפני כן לאיחוד של מפלגות וקבוצות המרכז בכחול לבן. החיבורים האלה, שנולדו מתוך צורך הישרדות, יצרו מתחים בתוך הגושים, יותר מאשר תזוזות בין הגושים. אתמקד כאן במה שהתחולל בתוך "מחנה השמאל", הניסיונות של העבודה-גשר לשבור את הדיכוטומיה שמאל-ימין, והניסיון השמרני של המחנה הדמוקרטי וכחול-לבן לבלום אותו.

למרות הפערים הגדולים, החיבור בין ברק למרצ נחשב ללגיטימי ואידיאולוגי. ניצן הורוביץ, סתיו שפיר ואהוד ברק מכריזים על הקמת המחנה הדמוקרטי (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

למרות הפערים הגדולים, החיבור בין ברק למרצ נחשב ללגיטימי ואידיאולוגי. ניצן הורוביץ, סתיו שפיר ואהוד ברק מכריזים על הקמת המחנה הדמוקרטי (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

לאחר התמוטטותו של תהליך אוסלו, פרסם הסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג ספרון קטן בעברית תחת הכותרת "קץ שלטון האחוס"לים". הספר ביקש להסביר את נפילתה של האליטה, ששלטה בציונות במשך 40 שנה, קיבלה שתי הזדמנויות לתקן את דרכה בשנות ה-90, ונכשלה. קימרלינג שם את הדגש על חוסר יכולתה של הישראליוּת האשכנזית החילונית להכיל את הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, ועל התפרקות החברה לשבע תת-תרבויות, בלי שנוצרה מסגרת רב תרבותיות שתכיל אותן.

שלטון האחוס"לים התפרק והישראליות התפצלה לקבוצות

המושג אחוס"ל מגדיר את מאפייני האליטה השלטת שבנתה את המדינה, ולקוח מההגדרה למתיישבים הראשונים שהקימו את ארצות הברית. הם הפכו לאליטה שלטת פוליטית, כלכלית ותרבותית, שהצליחה לשמור על כוחה במשך מאות שנים, עד לצמיחת אליטות חדשות של יהודים, קתולים, שחורים ומהגרים רבים שהחלו לאתגר אותה. אליטת המייסדים הייתה לבנה, אנגלו-סקסית ופרוטסטנטית (WASP) והיא שמרה על גיבושה וסגירותה החברתית.

אליטת המייסדים של המוסדות הציונים ומדינת ישראל אופיינה על ידי קימרלינג כאשכנזים, ותיקים, חילונים, סוציאליסטיים ולאומיים (אחוס"ל). קבוצה זאת המציאה את הזהות הקולקטיבית הישראלית בדמותה ובצלמה – אירופאית, חילונית ומודרנית. הם הקימו מפלגת שלטון, שלטו בכלכלה, ותרבותם הייתה דומיננטית. כל שאר הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית הוכפפו לאליטה של תנועת העבודה, גם אם הוגדרו כ"אחר" שאיננו יכול להיות ישראלי שווה. כך עם הערבים, וכך במידה מסוימת גם החרדים, שאינם משרתים בצבא, המוסד המרכזי שמעצב את הישראליות. עולים ממדינות ערב נדרשו לעבור "כור היתוך", כלומר לנטוש את תרבותם הערבית, ומוקמו בפריפריה הגאוגרפית, כלכלית וחברתית בחלל שהשאירו הפליטים הפלסטינים. הציונות הדתית הוכללה בפרויקט הציוני לא רק בזכות היותה מערבית, אלא בעיקר משום שהקימה תנועת התיישבות משלה וקיבלה את הדומיננטיות המוסרית של תנועת העבודה הציונית. כל זה התהפך ב-1977.

19 המנדטים שקיבלה ש"ס ב-1999 נתפסו כביטוי להתפרקות הישראליות. אריה דרעי והרב עובדיה יוסף במערכת הבחירות ב-1999 (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

19 המנדטים שקיבלה ש"ס ב-1999 נתפסו כביטוי להתפרקות הישראליות. אריה דרעי והרב עובדיה יוסף במערכת הבחירות ב-1999 (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

בארה"ב חברת המתיישבים יצרה הבחנה לא רק מול האוכלוסייה הילידית שנושלה מאדמתה, אלא גם מול קבוצות המהגרים, שהצטרפו מאוחר יותר לפרויקט ההתיישבות כקבוצות מוכפפות. בישראל כינונה של הישראליות היה מורכב יותר, משתי סיבות עיקריות: 1. הלגיטימציה לזכות היהודים על הארץ והפריבילגיות שלהם היא דתית, אך האליטה חילונית, 2. חלק עיקרי של המהגרים באו ממדינות ערב, שאליטת המייסדים האירופאית היתה בקונפליקט איתן. התרבות החילונית-מערבית של האליטה הזו מאופיינת בהתנשאות כלפי הערבים המוגדרים כאויב, כלפי המזרח כולו, וכלפי הדת והמסורת.

לפי קימרלינג, הישראליות התפרקה לשבע קהילות הנאבקות ביניהן אך לא מסוגלות לפתח סובלנות אחת לשנייה: אשכנזים חילונים, דתיים לאומיים, חרדים אשכנזים, מזרחים, יוצאי ברה"מ לשעבר, ערבים ואתיופים. שלושה תהליכים עיקריים הביאו לשקיעת הדומיננטיות החילונית-מערבית על הישראליות: א. צמיחת הציונות הדתית משיחית החל מ-1967 ככוח מתיישב המחליף את תפקידה ההיסטורי של תנועת העבודה כתנועת התיישבות, ומעמידה אסטרטגיה חלופית המכוננת חברת מתיישבים סביב אתוס דתי-משיחי. ב. העלייה הגדולה מברה"מ בתחילת שנות ה-90', שהתקבלה ללא כור היתוך, ושברה את העיקרון שעולים חדשים חייבים לנטוש את תרבותם המקורית. ג. הניסיון של יהודים יוצאי מדינות ערב להיכנס לפוליטיקה באופן לגיטימי, שהתחיל ב-1984 והגיע לשיאו עם 17 המנדטים של ש"ס בבחירות 1999.

השבטיות מגייסת אנשים על יסוד שנאה לשבט האחר

שנות ה-90' הביאו לשיא את ההתפרקות של הישראליות. ממשלת נתניהו הראשונה, בין 1996 ל-1999, הייתה ניסיון לבנות ברית בין כמה קהילות שנדחקו לשוליים על ידי תנועת העבודה, ושאין להן מכנה משותף: מזרחים (חרדים בש"ס ודתיים ומסורתיים בליכוד), דתיים לאומיים, חרדים אשכנזים והעולים דוברי הרוסית. הניסיון הזה הסתיים בפיצוץ גדול, בעיקר בין המפלגה הרוסית, ישראל בעליה, לבין ש"ס החרדית. אכן קשה למצוא שתי קבוצות יותר מנוגדות מאלה: העולים דוברי הרוסית הם חילונים, צרכני אוכל לא כשר, בחלקם אף לא יהודים, אך דורשים לקבל זכויות שוות לשאר היהודים מתוקף חוק השבות. מערכת הבחירות ב-1999 הייתה עימות סביב השליטה במשרד הפנים, שיאפשר לעולים לקבל מעמד אזרחי שווה (הסיסמה: "ש"ס קונטרול, נייט, נאש קונטרול, דא"). בפעם הראשונה נוהלה תעמולת בחירות ברוסית.

ההתפרקות של הזהות הקולקטיבית בשנות ה-90' התפרשה לרוב כ"קץ האידאולוגיה" הציונית, המפלגות שצמחו נתפסו כ"סקטוריאליות", ואילו המפלגות הלאומיות, ה"אידאולוגיות", הלכו ונחלשו. ואכן, הליכוד והעבודה יחד קבלו 45 מנדטים ב-1999, לעומת 76 מנדטים ב-1992, ו-95 מנדטים בבחירות 1981. באותה שנה, 1981, שבה ניצח בגין עם 48 מנדטים את פרס בראשות המערך עם  47 מנדטים, נוצרה לראשונה ההבניה הדיכוטומית השבטית של שמאל-ימין.

בגין ב-1981 קיבע את השבטים ימין-שמאל, רבין ניסה לפרק את השבטיות הזו. מנחם בגין ויצחק רבין יחד בכנסת (צילום משה לילנר / לע"מ)

בגין ב-1981 קיבע את השבטים ימין-שמאל, רבין ניסה לפרק את השבטיות הזו. מנחם בגין ויצחק רבין יחד בכנסת (צילום משה מילנר / לע"מ)

השבטיות מאפשרת למפלגות לגייס תומכים על בסיס רגש שייכות ל"אנשים כמונו", לצד שנאה ופחד מהשבט האחר. אנשי שמאל שנאו את בגין, ואנשי ימין שנאו את פרס. השבטיות מאד מועילה למפלגות כי היא מאפשרת להן להתחמק מכל דיון פוליטי ענייני, כי הרי ה"הם ואנחנו" עומד במרכז, וכל הנושאים מטואטאים הצידה. כל מה שכלול במושג שמאל (אשכנזים, חילונים, מעמד בינוני משכיל) ובמושג ימין (דת ומסורת, מזרחים, מעמדות נמוכים מעוטי השכלה) אינם נושאים לדיון ציבורי ענייני.

לזהויות של שמאל וימין יש דימוי עצמי מיתולוגי שאיננו מתיישב עם המדיניות של המפלגות המגייסות אותם. לשמאל יש דימוי של אנשי שלום, למרות שמפא"י ושותפותיה הן אלה שמיסדו את הכיבוש אחרי 1967 והתחילו את מפעל ההתנחלות בשטחים (מטעמי "ביטחון"). גם כך לימין יש דימוי כוחני של דבקות בארץ ישראל, למרות שבגין הוא זה שעשה שלום עם מצרים, ולא רק נסוג מכל סיני ופירק את כל ההתנחלויות שם, אלא גם הכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, והסכים להקמת אוטונומיה בגדה המערבית ורצועת עזה למשך חמש שנים (ההסכם לא מומש אז, אבל היה לבסיס ההצעות של רבין לערפאת ב-1993).

מותר היה להקים מפלגה רוסית, מפלגות דתיות וחרדיות, לאליטה האשכנזית היו מספר מפלגות, וגם לאזרחים הערבים. למזרחים אין, כי זה לא לגיטימי, זה "שד עדתי"

לעומת קימרלינג, אני סבור שמרכיב יסודי בהתפרקות הזהות הישראלית המשותפת היה תהליך אוסלו. השותפות המרכזית של הישראליות הייתה סביב האויב המשותף והשירות בצבא. הפחד והאיבה כלפי האויב הפלסטיני היו הדבק של החברה הישראלית היהודית, שהוציאה את הערבי מתוכה. ברגע שערפאת לחץ את ידו של רבין, הישראליות המשותפת התחילה להתפרק, ואתה גם שתי הזהויות השבטיות המרכיבות אותה, ה"שמאל-ימין".

בספרי "שלום מדומיין שיח מלחמה" אני מראה שכבר בבחירות לרשויות המקומיות ב-1993 ולהסתדרות ב-1994 הדיכוטומיה שמאל-ימין נחלשה מאד, והחלו להופיע זהויות סקטוריאליות וקואליציות פוליטיות שלא היו קיימות קודם. בהסתדרות, מרצ וש"ס רצו יחד עם חיים רמון ועמיר פרץ נגד העבודה, אבל הממשלה התפרקה דווקא על רקע עימות בין מרצ לש"ס על רקע חילוני-חרדי. למרות חידוש השבטיות שמאל-ימין לאחר רצח רבין, המתחים בין הסקטורים השונים לא נעלמו, אלא דווקא הלכו והתעצמו עד 1999. דוד לוי פרש אז מהממשלה על רקע ביקורת על המדיניות הכלכלית של נתניהו, הקים את גשר והצטרף לברק, ואילו שר הביטחון איציק מרדכי פרש ויחד עם הרמטכ"ל הפורש, אמנון ליפקין שחק, הקימו את מפלגת המרכז.

למנהיגים מזרחים אסור לחבור אחד לשני

שאלת הייצוג המזרחי עלתה בעוצמה רבה בבחירות 1999. לא רק העלייה של ש"ס מ-10 ל-17 מנדטים, על רקע משפטו של דרעי ותחושות הרדיפה, אלא גם הבולטות של כמה מנהיגים מזרחים עצמאים: מרדכי ולוי שפרשו מהליכוד, שלמה בן עמי שהתמודד מול ברק בפריימריז בעבודה, ועמיר פרץ שהקים מפלגה עם ראשי ועדי העובדים שתמכו בו בהסתדרות. אבל התופעה הבולטת היתה שאף מנהיג מזרחי לא חבר לשני. כל אחד מהם התחבר עם מסגרות שהקימו אשכנזים. המזרחיות התגלתה כזהות סקטוריאלית היחידה שנחשבה בלתי לגיטימית. מותר היה להקים מפלגה רוסית, מפלגות דתיות וחרדיות, לאליטה האשכנזית היו מספר מפלגות, וגם לאזרחים הערבים. למזרחים אין, כי זה לא לגיטימי, זה "שד עדתי". רק אם הם דתיים או חרדים – מותר להם. לכן ש"ס התגנבה לפוליטיקה דרך החלון של החרדיות. זה היה נחשב ללגיטימי, אבל הדבר סימן אותם כנחותים, ודחף אוכלוסייה מזרחית ענייה לעבר התחרדות.

עד היום, היה ברור למנהיגים מזרחים שאסור להם לחבור אחד לשני. עמיר פרץ ואורלי לוי שברו את זה. פרץ ולוי באירוע קמפיין בתל אביב (מרים אלסטר / פלאש 90)

עד היום, היה ברור למנהיגים מזרחים שאסור להם לחבור אחד לשני. עמיר פרץ ואורלי לוי שברו את זה. פרץ ולוי באירוע קמפיין בתל אביב (מרים אלסטר / פלאש 90)

כל מנהיג מזרחי עצמאי יודע שאם יחבור לעוד מזרחי הדבר יגרום להתקפה כה חריפה שהם לא יוכלו להתאושש ממנה. לכן הם נזהרו מזה כמו מאש. עובדה זאת התחדדה מאד בסבב ב' של בחירות 2019. מצד אחד, החיבור של מרצ לאהוד ברק, שיש ביניהם פערים עצומים, נחשב לגיטימי ואידיאולוגי, ומצד שני החיבור של פרץ ללוי אבקסיס, שעמדותיהם דומות מאד, הפך למוקד התקפות בלתי נלאות. המהלך של פרץ היה התגרות גדולה מדי בזהות העדתית של שבט השמאל. אמנם הסוסים ברחו מהאורווה בסבב א', כאשר רוב מצביעי העבודה בראשות גבאי עזבו לכחול לבן (העבודה ירדה מ-24 מנדטים לששה). אבל לפרץ היה אסור לשקם מפלגה של ששה מנדטים על ידי פנייה למצביעי הפריפריה. כשניסה לשבור את השיח השבטי של שמאל-ימין, מיד הוטל החשד שהוא הולך לחבור לנתניהו.

אין שום הגיון פוליטי אלא שבטי להתקפות על החיבור בין העבודה לגשר. בהעדר דיון פוליטי כלשהו, הגיוס השבטי הפך למכשיר העיקרי לגייס את מחנה "רק לא ביבי". דווקא סבב ב' בבחירות חידד מאד את הזיהוי של השמאל עם האליטות האחוס"ליות שפתחתי אתה את המאמר. אמנם הן כבר לא סוציאליסטיות, אלא קפיטליסטיות ברובן, אבל נותרו אותה אליטה ותיקה אשכנזית, חילונית, ולאומית (אחו"לים?). הנוסחה שלהם לישראליות חסרה את היכולת להכיל אחרים, לבנות זהות משותפת לכלל החברה, ולייצר אסטרטגיה פוליטית למדינת ישראל. מאז כישלון ממשלת ברק והאינתיפאדה השנייה, מה שמאחד את היהודים הוא האויב הפלסטיני, ומהלכים חד צדדיים שנועדו להדק את בו.

העדר שיח פוליטי מסביר את שימור הגיוס השבטי שמאל-ימין, גם על ידי נתניהו וגם על ידי מתנגדיו. המזרחיות הופכת לאיום כי היא יכולה להוות זהות קולקטיבית מכילה יותר מהישראליות החילונית של השמאל והלאומנות של הימין. היא אף עלולה לשבור את הדיכוטומיה השבטית שמאל-ימין. המזרחיות מסוגלת להכיל ערביות ויהדות, דת וחילון, מודרנה ומסורת, לכן הופכת לאלטרנטיבה זהותית מכילה של כלל הישראלים. זה בדיוק הפוטנציאל של מנהיגות מזרחית הפונה לכלל האזרחים. לכן היא נמצאת תחת התקפה.

מאז האינתיפאדה השנייה והתבססותה המחודשת של הישראליות השלילית על יסוד האיבה לפלסטינים, הלכה וצמחה המזרחיות מכיוון תרבותי ולא מפלגתי. התרבות המזרחית, שהפכה פופולרית גם בקרב אשכנזים, מכילה יהודים וערבים, דתיים, חרדים וחילונים. זאת אלטרנטיבה לאיבה למזרח ולדת שייצגה התרבות האחוס"לית. זאת אלטרנטיבה לא רק למען המזרחים בלבד, אלא למען החברה הישראלית כולה, אכולת האיבה הפנימית ושלילת האחר. שקיעת התרבות הישראליות האירופאית-חילונית, ושקיעת האליטות שבנו ונבנו ממנה, יכולות להסביר את המתקפה על המנהיגות של פרץ ולוי-אבקסיס.

ליברמן בתפקיד גלגל ההצלה

ליברמן הפך בהקשר זה לגלגל הצלה, שבא לחלץ את האליטות האשכנזיות החילוניות הוותיקות ממצוקתן. הוא הפך עצמו לשחקן שובר שוויון בין הגושים השבטיים שמאל-ימין. לכן ההתלהבות ממנו בשבט השמאל כמושיע של ממש. הגדרתו כ"שמאל" על ידי ביבי או חלק מגוש השמאל-מרכז בתקשורת ובסקרים, מצביעה על ההבניה השבטית של השיח הפוליטי.

ליברמן הבין שמה שיכול לעזור לו להתקבל על ידי שבט השמאל הוא השנאה לחרדים. ליברמן בעצרת בחירות (צילום: פלאש 90)

ליברמן הבין שמה שיכול לעזור לו להתקבל על ידי שבט השמאל הוא השנאה לחרדים. ליברמן בעצרת בחירות (צילום: פלאש 90)

הקול הרוסי היה מכריע בשבירת השבטיות בבחירות 1992 ו-1999, אבל עם חידוש האיבה הישראלית-פלסטינית הוא התייצב לגמרי לצד הליכוד. ליברמן נתן ביטוי לעמדה הזאת, והוא הראשון שהפך את השנאה לערבים לאמצעי מרכזי לגיוס קולות בבחירות 2009 עם הסיסמאות "רק ליברמן מבין ערבית" ו"בלי נאמנות, אין אזרחות". בזכות השנאה וההסתה הוא הגיע לשיא כוחו, 14 מנדטים. אבל מאז ביבי משתמש בשנאת הערבים בצורה טובה מליברמן, וליברמן נאלץ למצוא שנאה חדשה לגיוס קולות. האיבה לחרדים, המאפיינת את שבט השמאל, אמורה להביא לו יותר מנדטים מהחמישה שקיבל באפריל. הדרישה של ליברמן להקים ממשלת אחדות חילונית נועדה להפוך את הקול הרוסי לשותף של האליטות האשכנזיות החילוניות הוותיקות. זה מה שמכונן את המרכז בשיח השבטי: איבה לחרדים (כמו השמאל) וגם לערבים (כמו הימין). השבטיות איננה עמדה פוליטית, אלא גיוס על בסיס איבה. אם ליברמן יצליח לחבר את האליטות האשכנזיות החילוניות הוותיקות גם לליכוד תיווצר קואליציה חזקה מאד – שמרנית, קפיטליסטית, הנותנת לגיטימציה מחודשת לשליטת ישראל על הפלסטינים. התנאי הוא שהליכוד והמפלגות ימינה ממנו לא יקבלו 61 מנדטים.

אבל יש אלטרנטיבה לקואליציה החילונית של ליברמן, אם כי לא סביר שהאליטות האחוס"ליות יילכו לקראתה. הכוונה לקואליציית רבין, שהיוותה חיבור בין האליטות הוותיקות לבין הקבוצות העניות והמוכפפות שהיא יצרה – מזרחים, חרדים וערבים. מאז שרבין העז, ונרצח על כך, אין מנהיגות אמיצה מספיק כדי לקחת את הסיכון לחולל שינוי מעמיק ולעשות פעולה של תיקון ממשי. זאת לא שאלה מתמטית של מספר המנדטים בכנסת, אלא שאלה של רצון פוליטי. עמיר פרץ הציע את האלטרנטיבה הזאת בצורה מפורשת, אבל הושתק. הכלת האחרים נתפסה כמהלך שלא מגייס קולות. אולי אחרי הבחירות, האליטות האלה ישקלו זאת מחדש.

פרופ לב גרינברג הוא חוקר הפוליטיקה הישראלית, בין ספריו "ההסתדרות מעל הכל" "זיכרון במחלוקת: מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה", ו"שלום מדומיין, שיח מלחמה, משבר המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל, 1992-2006"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ישראל מציגה שוד אדמות פלסטיניות כגן לאומי ומקום בילוי. צעיר מתרחץ במעיין עין חניה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

עין חניה: מעיין של כפר פלסטיני הפך לפינת נופש לתושבי ירושלים

אתמול זה קרה: מעיין עין חניה, ששימש במשך דורות את הכפר ולאג'ה, הופקע אתמול סופית מתושביו והפך לפארק לרווחת תושבי ירושלים. התושבים הפלסטינים יצטרכו להביט עליו מרחוק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf