איך מסבירים לילדה בת 9 שעומדים לגרש את חברתה הטובה ביותר?

קלואי לא היתה אצלנו בבית אף פעם. ההורים מפחדים לתת לה להסתובב בחוץ, שלא תיתפס על ידי משטרת ההגירה. השבוע יצאו חבריה לכיתה להפגין למענה ולמען יתר חבריהם. עמדתי לצדם והקשבתי להם בעיניים דומעות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

חופש גדול עכשיו, ובמקום מחשבות על חופש, שמחה, טיולים וכיף אני מלאת דאגה, כעס ותחושת חוסר אונים.

החופש הזה הוא פחד גדול לחברים ולחברות של הבת שלי מבית הספר בלפור בתל אביב, ילדים של עובדים ועובדות מהפיליפינים המאויימים כעת בגירוש ופוחדים לאבד את הבית, החברים, את בית הספר ואת המדינה בה נולדו ובשפתה הם מדברים.

ילדים מפגינים נגד גירושם בגן מאיר (אורן זיו)

איזו מן מדינה אנחנו רוצים להיות אם אנו יוצרים חוקים המונעים מאלה המטפלים בהורינו את הזכות הבסיסית לחיות חיי משפחה? ילדים מפגינים נגד גירושם בגן מאיר (אורן זיו)

השבוע, אמילי שלי, בת 9, הכינה ביחד עם חברי כתתה ג2 שלטים להפגנה נגד הגירוש. לא נתנו הנחיה לילדים מה לכתוב בשלטים. הם כתבו לבד את מה שרצו להגיד – ובכל השלטים הלב מופיע שוב ושוב.

"אל תגרשו את החברים שלנו הם חלק מה💜 שלנו"

"ישראל היא ה💛 שלנו"

"אני ישראלי אל תגרשו אותי"

איך מסבירים לילדה בת 9 שיושבת שנתיים ליד קלואי, חברתה הטובה ביותר, שאולי קלואי ומשפחתה יגורשו מכאן לאחר 16 שנה? אני עוד לא מצאתי לכך שום הסבר.

אמילי שלי לא מפסיקה לבכות ולדאוג, היא מלאת חרדות. כמו חבריה, בגיל כה צעיר היא נדרשת לשאלות, מצוקות וקשיים שגם מבוגרים עומדים מולם חסרי אונים.

ההורים של קלואי הסכימו להביא אותה לשעה אחת ליום ההולדת של אמילי. קלואי אף פעם לא היתה אצלנו כי אי אפשר; ההורים מפחדים לתת לילדים להסתובב מחוץ לבית, שלא יתפסו על ידי משטרת ההגירה. הבנות יכולות להיות חברות רק בבית הספר. כמה הן שמחו להיפגש ולו לשעה אחת בלבד ביום ההולדת.

אני כותבת את השורות האלו ולא מאמינה שאני כותבת ב2019 מתל אביב. ההרגשה שלי היא שאנחנו חיים במחתרת או בעולם בו צריך להילחם שוב על הזכויות הבסיסיות ביותר.

ילדים ואמהותיהם מפגינים נגד הגירוש במשרדי הממשלה בת"א (אורן זיו)

עומדת בהפגנה ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה, במקום מילים זולגות הדמעות. ילדים ואמהותיהם מפגינים נגד הגירוש במשרדי הממשלה בת"א (אורן זיו)

עוד הפגנה ביום שלישי, הפעם הלכתי לבד. הרגשתי שזה נהיה קשה מידי לאמילי. אני עומדת בהפגנה ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה, במקום מילים זולגות הדמעות. המראות קשים לי מידי.

אני רואה את ההורים שמגיעים אחרי עבודה כה קשה עם שקיות פלסטיק שבהן קצת אוכל ומים לילדים, שלטים שהכינו בבית ומדבקות "לא לגרוש". האנשים הכי חלשים בחברה שעושים מה שאף ישראלי לא מוכן לעשות – טיפול בזקנים ובנכים תמורת שכר זעום, משפחות שלמות שגרות בדירת חדר וחצי או שניים במחירים מופקעים, עובדים חסרי זכויות שעל גבם חברות כוח אדם מפוארות עושות אלפי דולרים לראש ועסקנים פוליטיים מוכרים אותם בשוק הבשר.

אני רואה אותם ואני רואה גם את האהבה לילדים, את הדאגה, את ההשקעה בטיפוח הילדים; גם אם יש כל כך מעט, זה ניכר בלבוש ובמראה.

הילדים יודעים שהם נלחמים על העתיד שלהם. הם לא מפסיקים לרגע לקרוא לדרעי ולביבי שיפתחו את הלב. כן, הם משתמשים במילה הזו, בתחינה, כי הם יודעים אצל מי הכוח. המחשבה על הפערים בין ביבי ודרעי לילדים שאני רואה כאן, מתאמצים בשיא החום לקרוא יותר חזק, לבקש יותר חזק, המחשבה הזו מעוררת בי כעס ויאוש. הפער הבלתי נתפס בין הבריכה בוילה בקיסריה, מכונית הפאר, האדנות השליטה, לבין העוני, הדלות והרגשת התלות המייאשת הזו.

איזו מין מדינה אנחנו רוצים להיות אם אנו יוצרים חוקים המונעים מאלה המטפלים בהורינו את הזכות הבסיסית לחיות חיי משפחה? אם אנחנו לא רוצים לטפל בחולים ובזקנים, האם לא מובן לנו שיש לכך מחיר? האם לא מובן שהמחיר הזה גם לא נורא כל כך?

אנו זקוקים להם, ומגיע להם התמורה שניתן לילדים שלהם הזדמנות לגדול כאן ולהיות אזרחים תורמים לחברה.

אני שוב מסתכלת על הילדה, בת 11 לכל היותר, שלא מפסיקה להתחנן, לשיר, לקרוא במגפון. היא לא התעייפה. היא מבקשת מכולם לצעוק בקול חזק יותר – "אני ילד ישראלי, אל תגרשו אותי".

עוד מעט אחזור הביתה ואמילי תשאל אותי שוב אם הצלחנו. היא תשאל אותי אם הצלחנו להשאיר את קלואי בארץ ואם גם בכתה ד' היא תשב לידה. אני רוצה לתת לה תשובה שכל הילדים וההורים יישארו אתנו. אני כל כך רוצה לומר לה את זה.

סיגל נשר היא אם לתלמידה בבית ספר בלפור בתל-אביב.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אין ילד בשכונה בלי טראומה מהחודשיים האחרונים". ילד בעיסאוויה (יובל אברהם)

ביום משחקים ביהודים נגד ערבים, בלילה באים החיילים. קיץ בעיסאוויה

ילדי עיסאוויה מבלים את חופשת הקיץ שלהם בתוך שכונה שהפכה לזירת מלחמה. בין רימוני ההלם והגז הם רואים את האבות והאחים שלהם נעצרים ומושפלים יום יום. "אין ילד בשכונה בלי טראומה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf