אינני בוגד ואינני גיבור. אני מתנגד לכיבוש

ישראל הפכה את הכיבוש לאמנות: איך נכשיר הרס של קהילה שלמה, איך נטייח מוות של עוד פלסטיני. אבל התרגילים האלה לא הופכים את הכיבוש לחוקי, ובוודאי שאינם עושים את מי שמתנגד לו לבוגד. דבריו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד בעצרת הביטחון של האו"ם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

תודה, כבוד הנשיא,

תודה, חברות וחברי מועצת הביטחון,

קשה ואולי אף בלתי אפשרי לבטא את עוצמת ההשפלה, הזעם והכאב שהם מנת חלקו של עם שזכויות האדם נשללות ממנו זה יותר מחמישים שנה. כאן, באולם זה, קשה להביא לידי ביטוי את המשמעות המוחשית, בשר ודם, של החיים החשופים שנאלצים הפלסטינים לשאת תחת הכיבוש. אולם, הקושי האמיתי אינו זה, אלא זה הטמון בהתמודדות עם מציאות בלתי נסבלת זו מדי יום ביומו, בניסיון לחיות, לגדל משפחה ולפתח קהילה תחת תנאים אלה.

חלפו שנתיים מאז היה לי הכבוד לנאום בפני המועצה. שנתיים נוספות של כיבוש – שנתיים שבהן נמשכה השגרה שהתקבעה ב-49 שנותיו הראשונות. מאז דיברתי בפניכם, כוחות הביטחון הישראליים הרגו 317 פלסטינים, ופלסטינים הרגו 13 ישראלים. ישראל הרסה 294 בתים של פלסטינים וכוחות הביטחון המשיכו לעצור אנשים, בהם קטינים, באופן יומיומי; מתנחלים השחיתו ועקרו אלפי עצי זית וגפנים; חיילים המשיכו להיכנס כדבר שבשגרה לבתים פלסטיניים, לעתים באישון לילה, כשהם מעירים ילדים, רושמים את שמותיהם ומצלמים אותם; פלסטינים איבדו אין ספור שעות בהמתנה במחסומים ללא שום הסבר. כך ממשיכה שגרת הכיבוש באין מפריע.

מציאות זו מתוארת פעמים רבות כ"סטטוס קוו", אולם היא רחוקה מלהיות סטאטית. מדובר בתהליך מחושב היטב של קריעתו לגזרים של עם שלם, פיצול אדמותיו, ושיבוש חייו: ניתוק רצועת עזה מהגדה המערבית, פיצול הגדה למובלעות קטנות, ובידוד מזרח ירושלים משאר הגדה באמצעות חומות. כל שנותר הוא פירורים מבודדים, קלים לדיכוי: משפחה המיועדת ל"פינוי" בשכונת סילוואן במזרח ירושלים; קהילות כמו הכפר עוריף שמדרום לשכם, שתושביו מנסים להיאחז כנגד כל הסיכויים באדמותיהם החקלאיות ולעבדן נוכח זרועה הארוכה של המדינה, בדמות אלימות מתנחלים משולחת רסן; או שטחי A בגדה, אותם נוח לתאר כנתונים ל"שליטה פלסטינית מלאה", אך המורכבים בפועל מבנטוסטנים גדולים שהתנחלויות חדשות או מתרחבות סוגרות עליהם לאיטן מכל עבר.

חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, בדיון מועצת הביטחון של האו"ם לפני שנתיים

"לחץ וגינויים בינלאומיים הם הדבר היחיד שעובד". חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, בדיון מועצת הביטחון של האו"ם לפני שנתיים

דבר מכל אלה אינו מקרי. הכול הינו פרי מדיניות מתוכננת. לראיה, שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה: התנהלותה של ישראל אל מול גל המחאות ברצועת עזה, ותכניותיה עבור קהילת הרועים של ח'אן אל-אחמר. קהילה זו, המונה כ-200 בני אדם, שוכנת קילומטרים ספורים ממזרח לירושלים, באזור שבו ישראל מנסה כבר שנים למזער את הנוכחות הפלסטינית ולהרחיב התנחלויות.

ישראל מתכננת להחריב את הקהילה עד היסוד, בתואנה שכל המבנים בה נבנו "בניגוד לחוק". הממשלה טוענת גם כי הציעה לתושבים, בנדיבותה, לעבור לאתר חלופי, ואף הגדילה לעשות והתחייבה לשאת בהוצאות. לטענת המדינה, מדובר במהלך לגיטימי לכל דבר, הרי בג"ץ נתן לכך גושפנקא חוקית.

אולם אלה הם טיעוני סרק שנרקחו על-ידי עורכי דין נלהבים לשרת, תוך שהם נשענים על משענת קנה רצוץ של התפלפלויות חלולות, שבינן לבין צדק אין ולא כלום. ראשית, אין עוררין על כך שבתי התושבים נבנו ללא אישור הרשויות הישראליות. אך הדבר אינו נובע מנטייה טבעית של פלסטינים לעבריינות, כפי שיש הטוענים בישראל, אלא מחוסר ברירה. לפלסטינים אין כמעט שום אפשרות לקבל היתר בנייה מהרשויות הישראליות, שכן משטר התכנון שכוננה ישראל בגדה המערבית נועד לשרת מתנחלים ולנשל פלסטינים. בנוסף, הממשלה התעלמה בהודעתה מכך ששני האתרים החלופיים שהציעה בנדיבותה לקהילה רחוקים מלענות על תנאי סף בסיסיים: אחד נמצא ליד מטמנת אשפה והשני ליד מתקן טיהור שפכים, ומעבר לכך – העברת הקהילה ממקומה תפגע ביכולתה להתפרנס.

לבסוף, בפסיקתו התעלם בג"ץ לגמרי מהמציאות של משטר התכנון הישראלי בגדה. לכן העובדה שבית המשפט אישר את החלטת הממשלה לא הופכת את ההריסה לצודקת ואפילו לא לחוקית. היא רק הופכת את השופטים לשותפים לדבר עבירה, בכך שאישרו לבצע את פשע המלחמה של העברה בכפייה של תושבים מוגנים בשטח כבוש.

חותמת כשרות למצור על עזה

רצועת עזה, על כמעט שני מיליון תושביה, הפכה לכלא ענק תחת כיפת השמיים. מזה חצי שנה מוחים האסירים על המצור שהטילה עליהם ישראל לפני יותר מעשור, שהביא לקריסה כלכלית, לנסיקת שיעורי האבטלה, לזיהום מקורות המים ולצמצום אספקת החשמל – ובסופו של דבר, לייאוש עמוק. מאז ה-30 במארס נפצעו יותר מ-5,000 פלסטינים מירי של כוחות הביטחון, ויותר מ-170 נהרגו – בהם לפחות 31 קטינים. הצעירים בהם היו ילדים קטנים: מג'די א-סטרי, יאסר אבו א-נג'א ונאסר מוסבח היו בני 11 בלבד במותם.

כמו במקרה של ח'אן אל-אחמר, גם כאן קבע בג"ץ שהמדיניות שמיישמת ישראל ברצועת עזה היא "חוקית" בשלל סוגיות: החל מאישור של היבטים שונים של המצור ועד לחותמת הכשרות שניתנה לאחרונה להוראות הפתיחה באש המתירות לצלפים להמשיך לצלוף ממרחק במפגינים בתוך הרצועה.

הבעיה היחידה עם כל זה היא העדר בדל של חוקיות או מוסריות. אולם ככל שהקהילה הבינלאומית תאפשר לתהליך שיטתי ועיקש זה להימשך מבלי שתקים קול צעקה או תנקוט צעדים מעשיים, ישראל תוכל להמשיך לקיים את הסתירה שבדיכוי מיליוני איש בה בעת שהיא ממשיכה להיחשב ל"דמוקרטיה".

אנחנו מתנגדים לכיבוש, כי המציאות כיום נוגדת את כל מה שצודק ונכון, מציאות העומדת בסתירה מוחלטת לחיים בחופש ובכבוד עבור כל 13 מיליון האנשים – ישראלים ופלסטינים – החיים בין הירדן לים. וזהו העתיד אליו אנו שואפים

ניתן לסכם את דפוס הפעולה של הכיבוש כדלהלן: מוסדות ישראליים שבהם אין לפלסטינים כל ייצוג מעבירים ביניהם פיסות נייר במורד פס אי-ייצור מתואם היטב. כיצד נכשיר הריסה של קהילה שלמה? כיצד נטייח עוד הרג של פלסטיני? כיצד נשתלט על עוד חלקת אדמה? הניסיון שנצבר במהלך יובל של כיבוש הפך את תפקודה של מכונה משומנת-היטב זו לאמנות. בשלב זה, אנחנו כבר מומחים ביצירת מצג שווא של חוקיות, שעד כה הצליח למנוע מאיתנו את הצורך להתמודד עם השלכות ממשיות בזירה הבינלאומית.

בניגוד לטענת ישראל, לצעדים אלה אין כל קשר לביטחון. אולם הם בהחלט משפיעים על אותו עניין מופשט המכונה "תהליך השלום". אם נביט נכוחה במרכיבים של תהליך זה, נגלה שהתוצאה הסופית, שאמורה להיות נתונה לכאורה למשא ומתן, מוכתבת הלכה למעשה על-ידי מהלכים חד-צדדיים של ישראל. חברי מועצת הביטחון, הדבר היחיד שעובר כאן "תהליך" הוא פלסטין עצמה.

שיקלו את האנלוגיות ההיסטוריות הבאות: בדרום ארצות הברית, דיכוי הצבעה היה אבן היסוד בתקופת חוקי ג'ים קרואו. אנחנו הגדלנו לעשות ומחקנו את אפשרות ההצבעה כליל, שהרי כל עוד הפלסטינים שחיים תחת כיבוש בשטחים אינם אזרחים, הם אינם יכולים להצביע ואינם זוכים לכל ייצוג במוסדות הישראליים שמנהלים את חייהם. לחילופין, בואו נבחן את מנגנוני התכנון המפלים ואת מערכות החוק הנפרדות בשטחים, המזכירים את האפרטהייד המערכתי (grand apartheid) בדרום אפריקה. אמנם, שתי ההשוואות אינן מדויקות לחלוטין – אבל הרי ההיסטוריה אינה מציעה דיוק מושלם, אלא מצפן מוסרי. מצפן, המורה על דחיית הדיכוי של הפלסטינים בידי ישראל באותה נחישות בלתי מעורערת שבה דחה מצפונה של האנושות עוולות אדירות אלה.

ילדים מול בולדוזר בח'אן אל אחמר. (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

ילדים מול בולדוזר בח'אן אל אחמר. הרס הכפר הוא לא עניין ישראלי פנימי (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אולם נראה שישראל מנווטת על פי מצפן אחר, ובאותה העת מסירה כל מכשול אשר עלול לעמוד בדרכה. כך, מאמצים מתמשכים להגביל את צעדיהם של ארגונים לזכויות האדם בחקיקה הולכים יד ביד עם ההשוואה השגרתית של ההתנגדות לכיבוש לבגידה. הצהרותיה של ממשלת ישראל לפני התכנסות מועצת הביטחון היום מהוות עוד ביטוי מצער של רוח תקופה זו. לכן, אני אומר מעל במה זו לראש הממשלה בנימין נתניהו: לעולם לא תצליח להשתיק אותנו – ולא את מאות אלפי הישראלים שדוחים מכל וכל הווה שמבוסס על אדנות ועל דיכוי, ואשר תומכים בעתיד שמבוסס על שוויון, חופש וזכויות אדם.

הפלסטינים הם הגיבורים האמיתיים

אינני בוגד ואינני גיבור. הגיבורים האמיתיים הם הפלסטינים אשר נושאים בנטל הכיבוש באומץ ובנחישות; שמתעוררים באמצע הלילה למצוא חיילים פושטים על בתיהם; שיודעים שאם ייהרג בן משפחה, אין כמעט סיכוי שמישהו ייתן על כך את הדין; ושנאחזים באדמתם בידיעה שהבולדוזרים יגיעו במוקדם או במאוחר.

אני אחד מצוות של כ-40 ישראלים ופלסטינים מחויבים. אנחנו לא עוסקים בשאלה כמה מדינות צריך כדי להגיע ל"פיתרון". אנחנו מתמקדים במימושן של זכויות האדם. לכן, אנחנו מתנגדים לכיבוש, כי המציאות כיום נוגדת את כל מה שצודק ונכון, מציאות העומדת בסתירה מוחלטת לחיים בחופש ובכבוד עבור כל 13 מיליון האנשים – ישראלים ופלסטינים – החיים בין הירדן לים. וזהו העתיד אליו אנו שואפים.

גם אם חזון זה נראה כעת רחוק מאוד, ואף הולך ומתרחק אל קו האופק, ביכולתנו להפכו למציאות. מעשים בלתי-מתפשרים מצד הקהילה הבינלאומית יכולים להשיג זאת. זוהי האפשרות הריאלית הלא-אלימה היחידה. על העולם להבהיר לישראל כי הוא לא ימשיך לעמוד מנגד ושהוא יפעל נגד ריסוקו המתמשך של העם הפלסטיני.

מערך הכללים של הסדר הבינלאומי לא יגן על עצמו. ושבירת פלסטין לחתיכות מזיקה הן לפלסטינים והן לישראלים, כמו גם למשפט הבינלאומי ולערכים שעליהם הוא נועד לשמור. זהו תפקידה של מועצת הביטחון של האו"ם – של המשלחות שלכם, היושבות באולם זה – להגן בדיוק על כל אלה. הסיכונים גבוהים. על מועצת הביטחון לפעול. למעשה, המועצה כבר החליטה כך, גם אם באופן מוגבל ביותר. אולם, זו עובדה מתועדת היטב שלמזכ"ל האו"ם היו מעט מאד עדכונים לדווח אודותיהם למועצה, בנוגע ליישומו של סעיף 5 בהחלטה מספר 2334.

רגע לפני סיום, אני רוצה לחזור לח'אן אל-אחמר. הצורך לפעול שם הוא בוער ומיידי.

ישראל בוחנת את נחישותה של הקהילה הבינלאומית כדי לראות עד כמה תוכל למתוח את הגבול, ובאיזו מהירות תוכל להתקדם. מה שעלול להתרחש בכל יום בח'אן אל-אחמר יקבע את גורלן של קהילות פלסטיניות בכל רחבי הגדה המערבית. נכון לעכשיו, ישראל ממשיכה בהכנות לביצוע ההריסה. הצהרות רמות דרג מרחבי העולם לא הביאו לשינוי כלשהו – אפילו לא ההצהרה המשותפת שפרסמו חמש החברות האירופאיות הנוכחיות במועצה ב-20 בספטמבר, יחד עם איטליה – שהיתה חברה בעבר ועם בלגיה וגרמניה – שיהיו חברות בעתיד. אני מודה לכם מקרב לב ובהערכה עמוקה על הצהרות אלה. לולא מאמציכם, אני בספק אם ח'אן אל-אחמר הייתה עדיין עומדת על תילה. אולם ישראל השיבה לקריאתכם, בכך שהמשיכה בהכנות להריסה. רק לפני ימים ספורים שר הביטחון הגדיר מעשים שאינם אלא העברה בכפייה כ"העברת קבוצת קטנה של אנשים ברדיוס של קילומטרים ספורים". הוא קרא לכם לחדול מ"התערבות בוטה" בתכניותיה של ישראל, כאילו שהעברתה בכפייה של קהילת ח'אן אל-אחמר, צעד אסטרטגי כחלק מתכניתה של ישראל לפירור הגדה, יכולה להיחשב לעניין פנים ישראלי גרידא.

חברות וחברי מועצת הביטחון: אמרתם את דברכם, וקיבלתם את תשובתה של ישראל. כעת הגיעה העת למעשים.

תודה רבה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf