newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מוקדם מדי לדבר על מהפכה באיראן

למרות שמנצחי מהפכת 1979 באיראן הצליחו להדיח לא רק את שלטון השאה אלא גם את שותפיהם לדרך, המהפכה עצמה עדיין לא הושלמה. השאלה אם גל המחאה הנוכחי יתפתח למהפכה כוללת תלויה בנכונות ההסלמה של הציבור כמו גם בתגובת השלטון, שנהנה בינתיים מהסיוע של טראמפ ונתניהו

מאת:

פחות משבוע ימים מאז החלו ההפגנות באיראן, השאלה המתבקשת שהכל חוזרים אליה שוב ושוב היא "אז לאן זה הולך?". האמת היא שבלתי אפשרי בשלב הזה לדעת. זה יכול להסתיים במהפכה, וזה יכול גם להיגמר גם על ידי כמה הבטחות לשינויים או גרוע מזה, על ידי דיכוי ההפגנות ביד קשה, ובעצם כל מה שנמצא על הספקטרום בין זה לזה.

הכמיהה העולמית לראות את העם האיראני מדיח את השלטון האסלאמי במהפכה נוספת היא אולי מובנת, אבל לא לגמרי ריאלית. לא רק משום שקשה לצפות מעם לחולל שתי מהפכות (למעשה שלוש, אם מחשיבים גם את המהפכה של מוצדק בתחילת שנות החמישים) בתוך כחצי מאה, אלא משום שבמובנים רבים, מהפכת 79' באיראן עדיין לא הסתיימה.

> "השלטון אדיש לגורל הציבור": שיחה עם קרובת משפחה באיראן

לצד קולות המחאה שהתקשורת המערבית אוהבת להבליט, ישנם גם קולות אותנטיים באיראן שחוששים מאוד מפני הידרדרות המצב במדינה ויציאתו מכלל שליטה. מפגינים באיראן

חשש מהתרחיש הסורי

נכון, הזרם האסלאמי המרכזי ניצח והחליף את השאה בשלטון, אבל הוא רחוק מלממש את השאיפות בשמן יצאו מיליוני איראני לרחובות בסוף שנות השבעים. החיסול השיטתי הפוליטי והפיזי של הזרמים האחרים שהיו שותפים למהפכה, ובכללם ה'תוּדֶה', המפלגה הקומוניסטית, ומוג'אהדין חלק, האסלאמיים המרקסיסטיים, לצד הדיכוי הקשה של ערכי החופש והצדק שבשמם חוללו האיראנים את המהפכה פגמו קשות בבסיס העממי שלה. המשא ומתן שמנהל העם האיראני עם השלטון איננו רק על תקציבים וגובה המשכורות, אלא על עצם דמותה ואופיה של המדינה. הוא מעולם לא הגיע לידי הכרעה ונמשך מזה 39 שנים בדמות הנשים שמאתגרות את קודי הלבוש המחמירים, הפעילים הפוליטיים שמאתגרים את גבולות חופש הביטוי תוך תשלום מחיר גבוה, לעתים במחיר חייהם, וסטודנטים וצעירים הצורכים במחתרת את התרבות המערבית הרדיקלית ביותר ומנהלים בפועל חיים כפולים הידועים היטב גם לשלטונות.

נכון, יש בגל המחאה הנוכחי אלמנטים שלא היו בגלי מחאה קודמים, כמו קריאות מפורשות להחזרת השלטון המלוכני וקריאות מוות לרוחאני ואפילו למנהיג העליון, ח'אמנהאי. גם העובדה שפרופיל המוחים הפעם הטרוגני יותר ממפגיני "הגל הירוק" ב-2009 ופרישת מוקדי ההפגנות נרחבת בהרבה מעידים על המימד העממי שיכול לאצור פוטנציאל של מהפכה. מצד שני, כבר ראינו בשנים האחרונות גלי מחאה בהיקף כזה או אחר באיראן, הגדול שבהם ב-2009, לאחר זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות. מחאות של עובדים, פנסיונרים, נשים, עיתונאים ופלחים רבים אחרים בחברה האיראנית מתקיימות כל הזמן, כעניין שבשגרה. השלטון הצליח בדרך כלל לנטרל אותם בהצלחה, על ידי דיכוי אלים מצד אחד והיענות מוגבלת לחלק מהדרישות מצד שני. יתכן בהחלט שזה גם מה שיקרה הפעם. וצריך לזכור שלצד קולות המחאה שהתקשורת המערבית אוהבת להבליט, ישנם גם קולות אותנטיים באיראן שחוששים מאוד מפני הידרדרות המצב במדינה ויציאתו מכלל שליטה. תחת ההשטאג "איראן לא תהיה סוריה" אפשר למצוא ברשתות החברתיות ביטויי דאגה כנים של איראנים שחוששים מאוד מפני ההפגנות האלה, ולא מדובר כאן רק במפגינים מטעם השלטון שיצאו ביממה האחרונה להפגין למענו.

> היום לפני 62 שנה אזקו בריטניה וארה"ב את סמל הלאומיות האיראנית

תמונתו של ד"ר מוחמד מוסדק נישאת בידי תומכיו. איראן, 1953

מדיניות היד הקשה והרטוריקה הפייסנית

הכיוון שבו תתפתח המחאה הזו תלוי הן בהלך הרוח הציבורי והן בתגובת השלטון. בחזית ההפגנות אמנם כבר ניתן לראות הסלמה מסויימת – הצתת מבנים ממשלתיים ודיווחים על תקיפות אלימות של כוחות הביטחון ואפילו ניסיון השתלטות על מבנים של המשטרה, ואתמול רץ בטוויטר סרטון שבו מפגינים זורקים רימוני יד לעבר כוחות הביטחון. מצד שני, קריאות לשביתה כוללת ומרי אזרחי בצורת סירוב לשלם חשבונות מים וחשמל, אליהן הצטרפה גם כלת פרס נובל לשלום, עורכת הדין שירין עבאדי, עדיין לא נענות באופן המוני, ועושה רושם שהמחאה טרם הגיעה לשלב של שבירת כלים כוללת. כאמור, אנחנו רק שבוע אל תוך ההפגנות. הכל עוד יכול לקרות.

תגובת השלטון, מנגד, מתאפיינת בדואליות צפויה: רטוריקה פייסנית בדיבור והפגנת יד קשה מול המוחים בפועל. הנשיא רוחאני התייחס בשני נאומים שונים להפגנות והדגיש את זכות העם למחות ואף הסכים כי יש לא מעט צדק בטענות המפגינים. המנהיג העליון והאיש החזק במדינה, עלי חאמנהאי, התייחס אתמול בפעם הראשונה להפגנות, אותן כינה "מזימה של אויבי איראן להפיל את השלטון בכסף". למאזין המערבי הדברים האלה יכולים להישמע כקונספירציה הזויה שנועדה להסיט ממנו את האש ולהמעיט בחשיבות ההפגנות. אצל המאזין האיראני, לעומת זאת, הם מעוררים אסוציאציות לאחד הזיכרונות הלאומיים הטראומתיים ביותר של איראן בעת החדשה: "מבצע אייג'קס", במסגרתו בריטניה וארה"ב יזמו ומימנו בשנת 1953 הפיכה שהורידה מהשלטון את מוחמד מוסדק, שביקש להלאים את הנפט האיראני ולהפקיע אותו משליטת הבריטים וליישם את הישיגי המהפכה החוקתית במדינה. העולם אולי כבר שכח, אבל האיראנים לא. האפשרות שהמערב יפעל לחולל מהפכה שתשרת את צרכיו באיראן לא נשמעת להרבה איראנים רעיון כל כך הזוי.

> צפו: ראש הממשלה בנימין נתניהו מברך את העם הפלסטיני ש"מסכן הכל למען החופש"

הודעת תמיכה בשירות השלטון האסלאמי באיראן

בהקשר הזה, הודעות התמיכה של הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו נפלו כפרי בשל לידיו של ח'אמנהאי שלא יכול היה לבקש מתנה משובחת מזו לביסוס תיאוריית ההתערבות הזרה שלו. זה לא שהתמיכה הבינלאומית במפגינים האיראנים היא חסרת משמעות, אלא שדוקא תמיכתם של שני אלה – טראמפ ונתניהו – שנתפסים בעיני האיראנים לא כאויבי המשטר אלא כאויבי העם האיראני עצמו, היא הדבר האחרון שלו הם זקוקים. העובדה ששני המנהיגים האלה עומדים בחוד החנית של הדרישה להחזיר ולהחמיר את הסנקציות הכלכליות על איראן, אותן סנקציות שהורידו את הכלכלה ואת העם האיראני על ברכיים, הופכת את תמיכתם במחאה ברחובות איראן לנלעגת במיוחד, שלא לומר צינית ונבזית. המרוויח היחיד מהם הוא השלטון האיראני עצמו. אם כבר בקונספירציות עסקינן, לא יהיה מופרך להניח שזאת היתה מטרתן מלכתחילה.

> עהד תמימי ניצחה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf