מריה מונטסורי: המורה הפמיניסטית שסרבה להצהיר נאמנות לשלטון

מריה מונטסורי למדה רפואה למרות שעמיתיה הגברים לא דיברו איתה. היא נאבקה למען שכר שווה לנשים עוד בסוף המאה ה-19. כשטיפלה בילדים "רפי שכל" הבינה שהאשמה אינה בילדים, אלא בדרכי ההוראה. לא פחות משיטת חינוך, היא פרצה דרך פמיניסטית ופציפיסטית. מיוחד ליום האשה

א א א

בתולדות החינוך לא תמצאו נשים מובילות רבות, פשוט משום שברוב שנות האנושות, נאסר על נשים ללמוד ולהשכיל. מריה מונטסורי היא היוצאת מהכלל. כבוד האדם, שוויון ערך האדם ושלום עולמי, הם יסודות השיטת החינוכית שהמציאה, והם שהביאו להתנגשות בין חינוך מונטסורי לבין החינוך הלאומי, הכופה משמעת והאחדה על כל התלמידים. החינוך הלאומי ניצח, ומונטסורי נותרה בשוליים, עוד בימי חייה, ועד ימינו אלה.

"רק לא מורה"

בגיל 13, שנת 1883, ביקשה מריה מונטסורי ללמוד בבית ספר תיכון טכני, ולהיות לעתיד מהנדסת. נשים באותן שנים למדו, אם בכלל, רק בבית ספר יסודי, ולכל היותר מקצועות הבית, כמו תפירה בישול וטיפול בילדים. אביה, שהכיר בחכמתה, הפציר בה להיות מורה, אך היא סרבה: "הכול, רק לא מורה!" היא התעמתה איתו, וניצחה.

עם ציוני גמר מרשימים, היא נרשמה לאוניברסיטה ברומא. הנשים הבודדות שלמדו שם, למדו מדעי הרוח, אך מריה נרשמה ללימודי מדע ורפואה, כאישה יחידה. באותן שנים, נשים לא יכלו ללכת לבדן ברחובות העיר, ולכן אביה ליווה אותה בכל יום, אל האוניברסיטה, ובחזרה הביתה. הוא גם סחב עבורה את הספרים והמחברות עד דלת הכיתה, משום שנשים וספרים היו שילוב בלתי מתקבל על הדעת, וודאי שלא בפומבי.

> מהתנועה האסלאמית ועד לאקדמיה: שנת ניצחונות לנשים הערביות בישראל

מריה מונטסורי

מריה מונטסורי

במקביל ללימודיה, ולאחריהם, היא הייתה פעילה בתנועה למען זכויות נשים. היא הרצתה בעצרות ובכנסים וקראה לנשים לעמוד על זכותן ללמוד, לעבוד, להצביע בבחירות, ולהיות חופשיות. היא הייתה בת 26 בלבד, כאשר נבחרה כנציגת איטליה בקונגרס האירופאי לזכויות נשים בברלין: "אני אאבק בכל כוחי, על מנת שעקרון השכר השווה לעבודה שווה יכובד. השכר של נשים עובדות ושל גברים עובדים יהיה זהה".

עם סיום הלימודים היא הכירה את ג'וספו מונטסנו, אחד מעמיתה לעבודה. השניים התאהבו, אולם אישה נשואה לא הייתה רשאית אז להמשיך ולעבוד. על כן הם הסכימו לנהל חיי זוגיות פתוחים מבלי להתחתן. המצב הסתבך עוד, כשמריה הרתה, וילדה בשנת 1898 את בנם המשותף, מריו. זה לא היה אפשרי לאישה להיות אמא שאינה נשואה. כיוון שסירבה להתחתן ולעזוב את עבודתה, היא נאלצה לוותר על בנה, והוא נשלח לטיפול אצל משפחה כפרית מאמצת. במהלך השנים מונטסורי ביקרה את בנה, אך הסתירה מממנו, ומפני אחרים, שהיא אימו.

מונטסנה, בן זוגה, לא עמד עוד בהבטחה ההדדית, והתחתן עם אישה אחרת. מונסטורי, נותרה פגועה, ולא התחתנה מעולם. כאשר היה מריו בן 14, הוא סיפר למריה באחד מביקוריה, שהוא יודע שהיא אימו. מונטסורי עשתה מעשה, לקחה אותו חזרה תחת חסותה, ומאז חייתה בגלוי ובגאווה כאמא, בעלת קריירה מקצועית, ורווקה.

כל ילד וילדה יכולים

בסיום לימודיה עבדה מונטסורי בבית החולים הפסיכיאטרי באוניברסיטת רומא. במוסד זה אושפזו ילדים "רפי שכל", כפי שנקראו אז ילדים לקויי למידה. הילדים הוחזקו בחדרים סגורים ומלוכלכים, משוללי זכות תנועה חופשית, וללא שום אמצעי גירוי, טיפול או הדרכה, שהיו עשויים לפתח את מוחם ולשפר את מצבם. הם הוזנחו למותם. מונטסורי הייתה מדענית, ועל כן החלה לחקור את קשיי ההתפתחות והלמידה של הילדים, ולהמציא פעילויות עם חומרים וחפצים, שיאפשרו להם להתפתח. זה היה הבסיס לשיטתה החינוכית.

מריה מונטסורי

מריה מונטסורי

מונטסורי הגישה כמה מהילדים לבחינות גמר בית ספר יסודי, מבלי לדווח על מגבלותיהם השכליות. לשמחתה, רבים מהם עברו את הבחינות בהצלחה, לעתים בציונים טובים יותר מאשר ילדים בריאים. בשלב זה התעוררה אצלה השאלה, כיצד קורה שילדים בריאים אינם מצליחים בלימודים, בעוד ילדים עם מגבלות חמורות, שקיבלו טיפול וסיוע, מצליחים בכך. התשובה הייתה ברורה: האשמה אינה בילדים, אלא בדרכי ההוראה.

על כן בשנת 1901 היא עזבה את עולם הרפואה והחלה ללמוד ולחקור חינוך. מונטסורי פתחה בית ספר באחת משכונות העוני של רומא, בשם: הבית של הילדים (casa dei bambini). היא לא המציאה תורה חינוכית חדשה. היא למדה והכירה את תורותיהם של קודמיה, על אחדים מהם כתבתי בעבר: קומניוס, רוסופסטאלוצ'י,ופרובל. האחרון, המציא את השימוש בקוביות וחפצי משחק כאמצעי הוראה ולמידה, רעיון שמונטסורי אימצה ופיתחה.

המשותף לכולם, שהם הבינו שמוח הילד מתפתח מתוך פעולה, התנסות ומשחק, ולא משום שהוא צובר בזיכרון מידע מן המוכן שהמבוגרים מביאים בפניו. מונטסורי, יותר מקודמיה, הייתה מדענית. על כן היא ערכה ניסויים בהוראה ובלמידה וצפתה בהתנהגות הילדים. כך למשל, כאשר ילדה שיחקה בחפץ כלשהו, היא ביקשה מהילדים האחרים להפריע לה: להרעיש, לנוע, להזיז חפצים וכדומה. להפתעתה, דבר לא הסית את תשומת הלב של הילדה מהמשחק.

באמצעים פשוטים אלה היא ניסחה כמה מעקרונות היסוד של שיטתה: לילדים כושר ריכוז מופלא, השקט והמשמעת הם צורך של המורה ולא של תלמידיו; ילדים אוהבים לסדר דברים, והעימות עם המבוגרים הוא על הגדרת הסדר "הנכון" ולא על עצם הפעולה; לילדים יש תחושת כבוד גבוהה, וכשפוגעים בהם או בחבריהם הם נעלבים; ילדים מעדיפים לעסוק במשימות עבודה (שיש משמעות ותוצר לפעולה) על פני משימות משחק; ילדים אוהבים סביבה נעימה ושקטה; ילדים משתוקקים לבחירה חופשית ולפעילות ספונטנית בלתי מתוכננת; ועוד.

> מדד הגזענות 2017: כל 71 שניות מתפרסם פוסט גזעני נגד ערבים

גן בשיטת מריה מונטסורי. (צילום: גרנט ארל, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

גן בשיטת מריה מונטסורי. (צילום: גרנט ארל, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

ההוראה על פי מונטסורי מתחילה בתצפית בילדים. על המבוגר לשבת ולהסתכל, לא להעיר, לא להדריך ולא להסביר. מתוך ההתבוננות יבין המורה במה הוא יכול לעזור לילד. בהמשך, תפקידו של המבוגר לספק לילדים עזרים, חפצים וחומרים, שבעזרתם יכול הילד לשכלל את יכולותיו, הכול בהתאם לשלב התפתחותו. השימוש בעזרים שהמציאה סייע לילדים ללמוד, והוכיח כי אכן כל ילד וילדה יכולים.

השלום מתחיל בחינוך

שיטת מונטסורי הייתה בשיא פריחתה, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. היא הכריזה: "עכשיו, חברי, הזמן להגביר עבודתנו. אנו עובדים למען השלום בין בני האדם, ולכן גם בעיצומם של הקרבות הבלתי אנושיים ביותר, נפנה את עניינו לראות את הצרכים של הילדים. כי רק בעתיד, טמונה התקווה של העולם".

עם סיום המלחמה, תפס מוסליני את השלטון באיטליה. תחילה הוא התלהב משיטת מונטסורי, ובמיוחד מהפוטנציאל לחיסול הבערות במדינה. אולם עד מהרה נפרדו דרכיהם. מונטסורי העניקה השכלה לילדים על מנת להגביר את דרגות החופש והבחירה שלהם, ואילו מוסליני רצה בדיוק ליהפך – לשעבדם ללאומיות אחידה. בשנת 1931 חייב מוסליני את כל המורים להצהיר על נאמנותם למפלגה. מונטסורי סרבה, ועזבה את מולדתה. בתוך חודש נסגרו כל בתי הספר של שיטת מונטסורי באיטליה.

בשנת 1933 עלה היטלר לשלטון בגרמניה, ומיד הורה לסגור את כל בתי הספר שפעלו בשיטת מונטסורי. ספריה של מונטסורי נאסרו להפצה, והיו בין אלפי הספרים שהושמדו באש, בכיכר האופרה של ברלין במאי 1933.

עוד בשנת 1931 ביקרה מונטסורי בלונדון, שם פגשה במנהיג המתאים למידותיה: מהטמה גנדי. כבוד האדם ודרך השלום היו ערכים משותפים לשניהם. גנדי התרשם במיוחד מהרעיון, כי המורה לומד את ההוראה מתוך התבוננות בילדים, וקיווה כי שיטת מונטסורי תחלץ את מיליוני העניים בהודו מבערותם. עם פרוץ מלחמת העולם, נסעה מונטסורי להודו, מתוך תקווה לסייע בהקמת מערכת חינוך חדשה למדינת הענק. אולם המלחמה השיגה אותה גם שם.

כאשר הצטרפה איטליה למלחמה לצד גרמניה, מצאו עצמם מונטסורי ובנה מריו כנתיני אויב: אזרחי איטליה על אדמת בריטניה הגדולה. מריו נכלא במחנה שבויים, ומריה הוחזקה במעצר בית. פחות משנה מאוחר יותר, לכבוד יום הולדתה ה-70, היא קיבלה מממשלת בריטניה מתנה גדולה: את החופש שלה ושל בנה.

בשנת 1946 חזרו השניים לאירופה, והתיישבו באמסטרדם. מונטסורי, ובהמשך מריו בנה, שקדו על חידוש רשת הגנים ובתי הספר. היא הייתה חדורת שליחות והאמינה כי ניתן להגיע לשלום עולמי באמצעות חינוך הילדים. בנאומה האחרון בפני קהל, בקונגרס התשיעי של מורי מונטסורי בלונדון, בגיל 81 (1951) היא אמרה:

הכבוד הגדול ביותר והכרת התודה העמוקה ביותר שאתם יכולים להעניק לי, היא בהפנותכם את תשומת הלב ממני אל הכיוון שאליו אני מצביעה: אל הילד.

> ועדת החינוך אישרה את חוק עריצות שר החינוך בנט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

המפגינים התמקמו על גבעה כמה מאות מטרים מהגדול. מהצד הפלסטיני ראו את ההפגנה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מפגינים ישראלים מול עזה: מזדהים עם צעדת השיבה

"אנחנו פה משני צידי הגדר ששנינו לא רוצים", אמרו המפגינים הישראלים, על רקע עננות עשן הצמיגים מעזה וריח הגז המדמיע. "מקווים לראות אותכם כל יום שישי", אמר להם אחד המפגינים מעזה דרך הטלפון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf