אלבום הזכרונות של השמאל הרדיקלי: איפה היינו ולאן, בעצם, הגענו?

הודעה אקראית מג'ימייל שלחה אותי למסע בזמן לאורך ההיסטוריה האקטיביסטית, שלי ושל השמאל הרדיקלי, בעשור האחרון. בסוף הנפילה במאורת הארנב גיליתי שהרבה מאוד השתנה, והשתנה בעצם מעט מאוד. אבל לפחות הפסיקו לשלוח לי עצומות לשחרור גלעד שליט

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מעין דק

ההרפתקה של קריאת מיילים מהעשור האחרון לא התחילה בכוונה.

ג'ימייל שלח לי התראה שהגעתי לשימוש ב-99 אחוז מחלל האחסון (מי בכלל ידעה שזה אפשרי?), ושאני יכולה או להתמסר למסע מחיקת מיילים, או לשלם. החלטתי לעשות את המעשה הנבון, או המטופש, ולצלול עמוק לנבכי נשמתי בעשור האחרון: העליות, המורדות, השמחה, העצב, וכן – גם הטיוטות והתכנונים במהלך המתקפות על עזה, הקריאות של ארגונים, מפלגות ופעילות כמו להגיע להפגנה, לחסום את הריסת הבית, להצטרף לישיבת הכנה לפעולת מחאה.

אני פעילה פוליטית כבר המון שנים. בערך מגיל 13. בשנים האלה עברתי מסלול ארוך של פעילות אקטיביסטית ושל תהליכים פוליטיים. בשנים האחרונות אני עובדת כרכזת שותפה בקואליציית נשים לשלום והשנים האלה הן בוודאי חלק מכריע ממי שאני היום, ומתיבת הדוא"ל שלי.

בעשור האחרון אני נמצאת על די הרבה רשימות מיילים ותכתובות פנימיות של התארגנויות שונות. היו שנים בהן קראתי את המיילים, והמעגלים האקטיביסטיים של השמאל הרדיקלי חלפו לי בג'ימייל, בלי שבכלל אקח בהם חלק פעיל בצורה מאורגנת. היו גם הרבה שנים בהן לקחתי חלק בהמון מפגשים, יוזמות, פעולות, הפגנות, תכנונים – וזה עדיין כך. כל אלה ביחד הציבו אותי, יחד עם פעילי מפלגות, אנרכיסטיות ונשות ארגונים רבות, במעין צומת מידע של חלק עצום מהתארגנויות השמאל הרדיקלי יותר והרדיקלי פחות. כל זה גם העמיס על האינבוקס שלי וככה בעצם הגעתי לעבור על עשור של פעילות.

במראה שג'ימייל הציב בפני נשקפה לעברי הדבשת של עצמי, וכמו הדבשות של כולנו – היא לא חיננית במיוחד והיא רק גדלה עם השנים. אז החלטתי לתהות עליה קצת.

> איומים על חייו של פעיל שמאל בעקבות הסתה של הימין הקיצוני

אותם שלטים, אותם מסרים, אותן מילים. הפגנה נגד עופרת יצוקה (אקטיבסטילס)

אותם שלטים, אותם מסרים, אותן מילים. הפגנה נגד עופרת יצוקה (אקטיבסטילס)

עדיין שואלות איפה מרצ

במהלך הנפילה במורד מאורת הארנב גיליתי שבאופן עוד יותר קיצוני ממה שחשבתי, ההזמנות להפגנות שלנו נראות אותו דבר. לא בערך. לא במובן של עקביות בקו הפוליטי, לא אותם מסרים נגד הכיבוש. אותן מילים. לפעמים אנחנו מחליפות את סדר המשפטים בטקסטים. למעט חריגים מקפיצי אדרנלין, אנחנו גם עושות בדיוק את אותם הדברים, בקול ענות חלושה.

קיבלתי גם תזכורת על התופעה החביבה של הובלת התארגנות חדשה לכאורה, על ידי אותם אנשים, בשפה כמעט זהה ועם שמות שונים. אם לשפוט לפי הג'ימייל שלי (וגם הזיכרון האנושי), אז תמיד יש מעורבות של אנשי חד"ש בהתארגנות, שנועדה "לחבר את המחנה הדמוקרטי", "להחזיר את השמאל לרחוב". איכשהו זה עדיין עובד, וזה הרי אף פעם לא עובד. (מתנצלת, חברים, רבים מכם אני באמת אוהבת ומעריכה, אבל זה המצב). הנחישות הזאת הכרחית ואני מעריכה כל אחד שעדיין נאבק, אבל אולי שווה לבחון את המעגליות בה כולנו צועדות?

התקווה של ימי "סולידריות שייח' ג'ראח" התנפצה כבר מזמן אבל המשיכה לתפוס לי מקום באינבוקס. למרות שכמו רבות יצאתי ממנה חבולה, היא עוררה בי געגוע למשהו שהיה לו ריח של שינוי בשמאל. עד שכבר לא. אחוזים רבים תפס לי הדיון החוזר – כן או לא להזכיר את זכות השיבה בטקסט? כן או לא לציין מאבק בלתי אלים, כי מי אנחנו בכלל שנדרג את המאבק הפלסטיני? ותמיד גם העצבים – למה מרצ עדיין לא מצטרפים להפגנה, קיבינימט, ואיך זה שבסוף יוצא שהם מגנים את הקיצונים (כלומר אותנו).

> השמאל המסתערב רק מרחיק את הפלסטינים

הפגנה בשיח' ג'ראח 14.5.2010 (צילום: אקטיבסטילס)

איפה אנחנו ואיפה רוח השינוי שריחפה אז באוויר. הפגנה בשיח' ג'ראח 14.5.2010 (צילום: אקטיבסטילס)

לא באמת הייתי צריכה את ג'ימייל בשביל לדעת שאנחנו תקועות וש"זה" כבר מזמן לא עובד. אני גם לא מנסה להגיד שכלום לא קרה בכל השנים האלה. השתנו הרבה דברים, וגם אני השתניתי. גם אם היומיום משכיח, אז ג'ימייל מזכיר שהייתי הרבה יותר מעורבת בפעולות ישירות יצירתיות. הדבקות, גרפיטי, אד-באסטינג ועוד. לא גרמנו לשום שינוי פוליטי עמוק במציאות, אבל זה לפחות לא היה חזרתי, זה גרם לי להרגיש יותר יצירתית וטיפה פחות חסרת אונים, הייתה לזה יותר נוכחות במרחב. במציאות הזאת זה לא מעט.

נברתי גם במיילים של אוגוסט 2009, הרצח בבר נוער. עם המון זעזוע ודמעות וכעס, אלה שהיו גם השנה, כששוב צעדנו וצעקנו וכאבנו בלילה, ואז שוב עשינו משמרות והפגנות ותליית דגלי גאווה בכאב ועוד דמעות, והפעם אחרי הרצח במצעד הגאווה.

הייתי גם יותר מעורבת באקטיביזם קווירי ומסיבות והכל היה נראה לי אז חתרני (לפחות קצת) יותר. ואולי בכלל זאת אני שפשוט התאחדתי עם הספה במהלך השנים, כלומר, זה בטוח חלק מזה.

תיבת המייל שלי עמוסה מכתבים "חריפים", עצומות שנדמה שעשו להן קופי פייסט, ותכתובות שבהן כולם בארגונים נורא מזועזעים מהפעילות של להב"ה (שנים של זעזוע. שנים שאנחנו ממשיכים להתכתב על דמוקרטיה מדומיינת, והם תוקפים ברחובות). הדגל השחור שכל כך אוהבים לכתוב עליו שמתנוסס מעל ספר החוקים, בג"ץ והחלטות ממשלה, הוא כבר דהוי ומסכן. אם הוא היה באמת מתנוסס, הייתי מציעה פשוט לשרוף אותו.

רובנו נושאים את אותם שלטים ופוגשים בהפגנות את אותם אנשים (רק פחות). אותם פרסי הוקרה שארגונים שונים מחלקים לכמעט אותם חברים, ואותן סיסמאות, ואותן נקודות עיוורות, ואותו חוסר מוכנות באמת להתמודד איתן. ברור כמובן שהדיון החשוב על שמאל אשכנזי, שמדבר "רק" על הכיבוש, הוא חלק מרכזי בתמונה הגדולה, אבל אני לא חושבת שהוא ממצה את הכל. בכל מקרה גם הדיון הזה נמשך בשיח מעגלי בהתכתבות לאורך השנים.

פעילי זכויות בעלי חיים מחזיקים גופות של חיות במשמרת שקטה בתל אביב (אקטיבסטילס)

לא מנומסים: פעילי זכויות בעלי חיים מחזיקים גופות של חיות במשמרת שקטה בתל אביב (אקטיבסטילס)

השתנה הרבה, אך מעט השתנה

אלוהים יודע כמה מיילים קראתי. עדיין מבקשים שנשמיע את קולנו נגד חוק ההסתננות, וויזה כאל עדיין מנסים לסחוט ממני כספים. אלפי קורבנות מתקפת צוק איתן, אלה של עמוד ענן וכל אלה מהזמנים שאין להם שם מיוחד והרואי, הצטרפו לטבוחי עופרת יצוקה ולבנון השנייה ואנחנו עדיין שרות ברחובות על הילדות מעזה ושדרות, מביירות והקריות, אלה שרוצות לחיות (והן רוצות, באמא'שלי שהן רוצות. וגם אנחנו).

עברתי גם על התמונות ששלחתי לאלון-לי גרין מחד"ש, בהן ניסיתי לתפוס את הבחור שדפק לנו מכות בזמן עופרת יצוקה, וגם על התמונות ששלחתי (בין היתר גם לאלון-לי), ובהן ניסיתי לתפוס את הבחורים שדפקו לנו את האמ-אמא של המכות בזמן ההפגנות נגד מתקפת צוק איתן.

מצאתי גם מייל מחברה שכתבה לי כשהייתי בהודו ב-2006: "אין יותר מדי חדש. מתחילה מלחמה בעזה, וכולם רוצים לראות מונדיאל וכוכב נולד".

מה בכל זאת קרץ לי שם בתיבה? למשל ההזמנה לפגישה הראשונה של פעילים ישראלים כדי להביע תמיכה בקריאה הפלסטינית ל-BDS, או התארגנות בשנת 2009 ליום מחאה עולמי נגד תיירות גאה לישראל, ובכלל הלגיטימיות שהולכת וגוברת של שיח החרם ככל שהתקדמתי בקריאה משנה לשנה (וודאי שההצלחות של הקמפיין הפלסטיני והעולמי). שימחו אותי גם השינוי המטאורי במאבק על הדיור הציבורי והשיח סביבו, ההתבצרות בבתים למניעת פינויים. לכל הלביאות שאחראיות יחד על זה – אין עליכן.

אם לשפוט לפי הג'ימייל, השתנו לא מעט דברים וגם מעט מאוד השתנה. אבל לפחות גלעד שליט חזר הביתה (וכך גם הפסקתי לקבל בקשות לחתום על עצומות ולבוא ליומולדת שלו בכיכר רבין, אפילו יביאו עוגה).

אבל למה בעצם הפוסט הזה נכתב? כי מה שברור לי מכל המיילים האלה הוא שאנחנו פסיביות הרבה יותר מדי. כי ערימת החששות שעליהן התכתבנו בעבר הן כבר מזמן לא חששות מהעתיד. הקצנת הגזענות והאלימות ברחוב והדיכוי הממסדי, הלגיטימציה שמקבלות קבוצות כהניסטיות ועוד כל כך דברים שבהם עסקנו לאורך השנים – אלה כבר מזמן לא בגדר חששות. הם המציאות. הם הצתת בית הספר הדו לשוני, הם לשרוף למוות את מוחמד אבו ח'דיר, וגם את משפחת דוואבשה. הם הבחירות, הם הנוהרים לקלפיות, הם בנצי גופשטיין מלך ישראל. ואנחנו (כמעט תמיד) ממשיכים לעשות את אותה הפגנה מנומסת.

ונתניהו ממשיך לישון בשקט וברחוב של חולדאי עדיין יש תאורה.

ומשהו קטן לסיום על צורת מאבק לא מנומסת. אין אצלי תכתובות מייל על פעילות של זכויות בעלי חיים, ואף לא התכתבות אחת במייל עם ברק כהן, אבל אני לא יכולה לסיים את הפוסט בלי להזכיר את הדוגמאות היצירתיות, הבולטות במרחב, אלה שלא מתביישות להיות בוטות. שלא מפחדות.

ברק מקפיד למתג את הפעילות שלו כבלתי אלימה, אבל מנומסת היא לא, וטוב שכך. מבחינת כהן (ושותפיו מהתארגנות "באים לבנקאים"), "כשהחוק הוא לא חוקי – אי ציות אזרחי" היא לא רק סיסמא בהפגנה. היא פרקטיקה יומיומית שנועדה לגבות "מהם" מחיר, ומשמעה שגם אנחנו מוכנות לשלם על זה מחיר בעצמנו.

נשארתי עם הרבה מאוד מחשבות על אופני הפעילות שלי, שלנו. ואם תהיתן לגבי הג'ימייל, לא עזרו לי כל המחיקות. הגעתי ל-97 אחוז.

מעין דק היא רכזת שותפה של קואליציית נשים לשלום.

> במקום לתקוף את מירי רגב השמאל צריך לעסוק בחלוקה הוגנת של משאבים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מוחמד עסעוס בבית חולים רפידיה בשכם אחרי שהוכה על ידי שוטרי מג"ב (צילום: רבנים למען זכויות אדם)

החקלאי שאדמותיו הוצתו בידי מתנחלים אושפז אחרי שהוכה ע"י שוטרי מג"ב

שלשום תקפו מתנחלים מיצהר מתנדבים ישראלים שבאו לעזור למוחמד עסעוס מכפר בורין למסוק את עצי הזית שלו. היום שוטרי מג"ב היכו את עסעוס ולדבריו אמרו לו להפסיק להביא מתנדבים. מג"ב: מדובר בפרובוקציה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf