חדר משלנו: האקטיביזם הירושלמי מקים לו בית

מאת |

על רקע אווירת העוינות המעמיקה בירושלים נגד כל דבר שנתפס כשמאל, פעילות ופעילים פלסטינים וישראלים בעיר פתחו בקמפיין גיוס ממון להקמת אםבאלה – מרחב חדש שבו יוכלו להיפגש, לדבר, לתכנן ולפעול במטרה לשנות את פני העיר

כותבת אורחת: סהר ורדי

כשהייתי בת 14 נכנסתי לחדר קטן, עמוס בספרים, בסמטה אלמונית בת"א הרחוקה כדי לשמוע לראשונה הרצאה על סחר בנשים לצורכי זנות בישראל. זה היה נושא שלא ידעתי עליו דבר וחצי דבר, אבל מדריכה בתנועת הנוער סיפרה לי על האירוע וזה נשמע לי מעניין, אז הלכתי. האמת היא שאני זוכרת מעט מאוד מההרצאה עצמה, אבל את החוויה של להיכנס לחלל הזה בפעם הראשונה אני זוכרת היטב. סלון מזל בתל אביב היה מקום להרצאות מסוג זה, ספרייה שיכולתי לדפדף בין ספריה וללמוד על עולמות פוליטיים שונים ומתחברים, ובעיקר מרחב לפגוש פעילים אחרים ולדבר איתם – בעודנו מנשנשים סנדביץ' טבעוני – על ההפגנות האחרונות שהיינו בהן, והפעולות הבאות שאנחנו מתכננים.

את השנתיים שלאחר מכן ביליתי על הקו ירושלים-סלון מזל. הרגשתי ששם אני יכולה לפגוש אנשים בגילי ושלא בגילי שרוצים לדבר על פוליטיקה, שיכולים לאתגר את הפוליטיקה שלי ואני את שלהם, ושאני מרגישה מספיק בנח לא רק להצטרף אליהם לפעילות פוליטית, אלא גם לבנות ולתכנן אותה איתם. שנתיים אחר כך פתחנו בירושלים בהתנדבות בר טבעוני שפעל בתוך חלל ירושלמי דומה: הדַילה. כשרציתי לשבת ולנוח במרכז העיר באמצע יום, הייתי הולכת לדילה. כשהוצעה לנשיא קצב עסקת טיעון על אונס והעיר כוסתה בכיתובים נגד זה, זה יצא מהדילה. כשהיינו צריכים אנשים ללכת לפרק חסימות בכניסה לבית עומר, כתבנו לרשימת המתנדבים של הדילה.

> מול בית הגזל בשייח ג'ראח קיבלנו, יהודים ומוסלמים, את פני השנה החדשה

ירושלים הפכה לעיר שבה פעילים פלסטינים מפחדים להגיע בכלל לפעילות כלשהי, הפגנות או אפילו פגישות, במערב העיר, כי אולי הם לא יבואו למישהו טוב בעין. הפגנה נגד פינוי בתים בשיח' ג'ראח, מאי 2010 (מוחמד עוד/פלאש90)

אקטיביזם במרחב עוין

ב-13 השנים האחרונות יצא לי להיות חלק מלא מעט תנועות מחאה, ולראות עד כמה פעילות בכלל, ובירושלים בפרט, באה בגלים. פתאום יש פרץ של אנרגיה והמון אנשים מתגייסים לארגן, להגיע, להפיץ, להיעצר. לא פעם, בתקופות שקטות יותר, אנחנו מסתכלים אחורה ומנסים להבין מה הניע אותנו אז, איך הייתה לנו יותר אנרגיה, יותר אנשים סביבנו, וכל פעם עולות לי אותן תמונות בראש – התמונות שלנו יושבים באותו חלל. יושבים בפאב הקצה אחרי הפגנה לשחרור עצורי השבוע משייח ג'ראח, מקבלים שם את ההודעה שיש סכנה להריסת כפר מחר, ויוצאים מיד לדרך. יושבים בפגישה במשרדים של איזו עמותה ומעלים מיליון רעיונות מתליית צווי הריסה במערב העיר ועד לעשות צעדות מכיכר המשביר לשייח ג'ראח. יושבים בבית קפה במזרח העיר ומישהו מעלה רעיון לארוחת חג משותפת מול בית שמתנחלים גזלו. מה שברור זה שאנחנו יושבים ביחד איפשהו, ושם נוצרים הרעיונות, שם האנרגיה נבנית, ומשם מגיעה הפעילות. וככל שיש יותר פעילות, יותר אנשים רוצים לשבת בחדר ההוא שמתמלא ביותר רעיונות, ויותר אנרגיה, ויותר פעילות.

אני לא מאמינה שיש נוסחה אחת כדי לייצר אקטיביזם, עשייה, ולבסוף שינוי. אני לא מאמינה שאפשר כל כך בקלות לכמת מיליון תנועות מחאה המורכבות מאנשים שונים ועל נושאים שונים לכדי מתכון פשוט שאפשר לנסות לשחזר, אני גם לא חושבת שזה נכון לנו. עם זאת, אני כן מציעה כאן שני אלמנטים ביצירת אקטיביזם: מרחב ללמוד, להכיר, להיחשף ולגבש עמדות, ומרחב לתכנן ולפעול יחד.

ירושלים בימינו היא ההיפך מהמרחב הזה. ירושלים היא עיר עויינת, עיר שבה לבקש מגלריה לארח הרצאה שמאלנית זה לסכן את הגלריה. עיר שבה לשבת בכיכר כדי להכין שלטים להפגנה קרובה כנראה יעלה בקללות ויריקות אם לא איומים ואלימות פיזית. עיר שבה פעילים פלסטינים מפחדים להגיע בכלל לפעילות כלשהי, הפגנות או אפילו פגישות, במערב העיר, כי אולי הם לא יבואו למישהו טוב בעין. עיר שבה מקומות בורחים מהסכנה שבמיתוג כ"שמאלנים". בעיר כזאת, בתקופה כזאת, אנחנו צריכים מרחב משלנו יותר מאי פעם.

אםבאלה הוא פרוייקט חדש שמנסה להיות המרחב הזה. מרחב מכיל עבור קהילות שונות בעיר, מקום קהילתי ושיתופי, פמיניסטי, אנטי-גזעני, קווירי, רב-לשוני ורב-גילאי. אםבאלה תהיה ספרייה, בית קפה, גלריה, מרחב פתוח שמשמש את הקהילות המרכיבות אותו, וגם פונה החוצה אל הקהל הרחב, בתערוכות, מסיבות, הרצאות, וכל מה שיעלה על הדעת. מקום ללמוד מצד אחד, ולפעול מצד שני. מקום שמאפשר לנו להבנות כקהילה ולפעול משם כדי לשנות את העיר שסביבנו.

אתמול סיפרתי לאחותי בת ה-13, תוך כדי שיחה על פמיניזם, אלימות ואי ציות (במילים כאלו ואחרות), שאנחנו מקימים מרחב כזה בירושלים – מקום עם קפה, וספרייה שאפשר לארגן בו פעילות, לשבת וללמוד בו או סתם לשבת עם חברות. "איזה כיף!" היא אמרה לי. "אני והחברות שלי בדיוק מחפשות מקומות חדשים לשבת בהם". הצטרפו אלינו (גם בהדסטארט), ואני מקווה שנוכל להיות גם חדר בשבילן.

סהר ורדי, פעילה ירושלמית וחלק מקואופרטיב אםבאלה.

> ביום ירושלים אני בורח ממנה הכי רחוק שאפשר

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf