"אם ניאלץ לחזור לארץ, אהפוך את ילדיי לעבריינים"

"אם אוכל להישאר עם משפחתי בחו"ל, בסדר, אגדל את הילדים שלי כרגיל, אבל אם אצליח ואצטרך לחזור לארץ, אהפוך את הילדים שלי לעבריינים, כי במציאות שלנו היום, אתה חייב להיות עבריין כדי לשרוד וברור שהמציאות עוד תלך ותחמיר בשנים הקרובות" – כך אומר א', שנרדף על ידי ארגון פשיעה ומנסה כעת להתמקם עם משפחתו באחת המדינות באזור.

יש שיגידו שהדברים הללו מוגזמים, שהפלסטינים אזרחי ישראל מנהלים חיים נורמליים ואף טובים מחייהם של מרבית הפלסטינים והערבים. ואולם בניגוד לטענה רווחת זו, בנוסף לאפליה בשירותים, בתקציבים וכמעט בכל פרט בחיים, וכן לניסיונות ההשתקה והרדיפות הפוליטיות הגוברות, מניין קורבנות הפשיעה המאורגנת ממשיך לעלות בקצב מפחיד, המזכיר את המתחוללת במדינות כמו כמו קולומביה ומקסיקו, כך לפי מחקר של מכון טאוב.

"יש מלחמה אמיתית בכל הערים הערביות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. מעטים הכפרים שלא היו עדים לירי ושאין בהם משפחות מאוימות, תביעות לדמי חסות או פיצוץ רכבים וכיוצא באלו", אומרת עו"ד ראויה חנדקלו, העומדת בראש מטה המאבק בפשיעה בוועד ראשי הרשויות הערביות. "זה לא מסתכם רק במספר ההרוגים, אלא קשור לעוד להרבה דברים שהתקשורת לא מדברת עליהם רוב הזמן. משפחות שלמות עזבו את המדינה או שינו מקום מגורים, משפחות מסתתרות בבתים, שלא לדבר על הפצועים, הפיצוצים היומיומיים ושריפת המכוניות, שלעיתים אפילו לא מדווחים בתקשורת".

מתחילת השנה נרצחו 75 אזרחים ערבים, בדומה לנתוני השנה שעברה, שסך הנרצחים בה הגיע ליותר מ-250, אך השנה ישנן תופעות חדשות, כמו חטיפת אנשים והריגתם, הסתרת גופות ופרסום רשימת מטרות לרצח. "היום, למשל, אנחנו כבר לא שומעים על מקרה דקירה, היום יש טילי נ"ט, פצצות מרגמה ומזל"טים. הדברים מתפתחים בצורה נוראית, ללא נוכחות של סמכות החוק".

"ראשי ארגוני הפשיעה יודעים בדיוק איך המשטרה עובדת, והם מתכננים לפי זה את העבודה שלהם, אז אתה מרגיש שהדברים מתואמים", אומר א', "אבל הם מתגברים את קצב הפעולה שלהם יותר בכל פעם, בגלל היעדר גורם הרתעה אמיתי. בעבר הם היו בורחים עם הרכב ממנו ירו ושורפים אותו באזור מרוחק, כדי להסתיר את הראיות. כעת הם התחילו לפוצץ אותו ליד הזירה. ואחרי שהם תוקפים את המבוקש, פוגעים גם במשפחתו בקלות.

"אני לא מתפלא שיש כמה רוצחים שהרגו 10 או 20 אנשים בשנים האחרונות. אף אחד לא מעמיד אותם לדין, רוב מעשי הרצח מסתיימים בסגירת התיק או נמרחים בתהליך ארוך, וכל הראיות ממצלמות האבטחה, העדים, טביעות האצבע והעקבות 'מתבזבזות'. ויש עוד אנשים שמופתעים מההחלטה שלי להגר כדי להגן על עצמי ועל המשפחה שלי, או מהאמירה שאני אכניס את הילדים שלי אחרי שהם יגדלו לעולם הפשע. אם אתה נשאר כאן, אין תקווה שהדברים ישתפרו, אלא רק ילכו למקום גרוע יותר, עד למציאות שבה רק זרועך תגן עליך".

בחודשים האחרונים עלתה תדירות מקרי הרצח באופן משמעותי ביישובים הדרוזים ירכא, עוספיה, אבו סינאן ואחרים. הציבור הישראלי, בעיקר התקשורת והפוליטיקאים, מתייחסים לציבור הדרוזי כאל חברה נפרדת מזו הפלסטינית, תפיסה שגם חלק מהדרוזים מהדהדים, במיוחד בתקופות רגישות ביטחונית, ומזכירים כי הדרוזים משרתים בצבא ובשירותי הביטחון, אבל כשזה מגיע לפשע המאורגן, להריסת הבתים ולצורות אפליה אחרות, הם חוזרים להיות חלק מהחברה הפלסטינית.

הכפר עוספיה לבדו היה עד לאחרונה לחמישה מקרי רצח בתוך חודש, שניים מהקורבנות נמצאו מתים זמן רב לאחר שנחטפו. בכפר ארגנו כמה פעילויות מחאה נגד האלימות והפשיעה, מסביר העיתונאי והפעיל החברתי תושב עוספיה, ויסאם גוטאני: "חמישה מקרי רצח בחודש זה דבר מפחיד, סיוט אמיתי, אני חושש לכפר שלי, לנערים ולילדים. אנו רואים במשטרה אחראית באופן חד משמעי, זה המוסד שחובתו להבטיח את הביטחון שלנו והם שנתנו לדברים להידרדר כאן במשך שנים, ברשלנות. בעוספיה נהרגו חמישה אנשים ולא נעצר אפילו חשוד אחד. אנחנו שומעים רק את המשפט 'המשטרה פותחת בחקירה'.

"העניין לא קשור למשפחה כזו או אחרת, הפשיעה פוגעת בכל החברה", מוסיף גוטאני. "זה נכון שלתרבות, לחינוך, לספורט, לתעסוקה ולתשתיות יש תפקיד במאבק בפשיעה, כלומר, העבודה של הרשויות המקומיות ומוסדות אחרים, והרשויות האלה ממלאות חלק מתפקידם, אבל המלחמה בין ארגוני הפשיעה בחברה הערבית והכאוס הקיים כיום גדולים מכל דבר אחר, והמשטרה, כמנגנון ביטחון חזק וממלכתי, היא שאמורה לטפל בהם. כמובן שגם אנו כחברה חייבים להשתפר, בעבודה מאוחדת ובשיתוף פעולה בין מוסדות ובחידוש הפעילות של ועדות הפיוס, תוך הענקת סמכות שתאפשר להם לטפל בנגע הפשיעה".

"הנשק שמחולק ליהודים ישמש נגדנו"

אחד האפקטים של 7 באוקטובר היה החלטת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, להקל על חלוקת הנשק לאזרחים יהודים. "זה יקל גם על הפצת הנשק  בקרב ארגוני הפשיעה", מזהירה ראויה חנדקלו. "לאחר החימוש שהביא בן גביר, יש יותר כלי נשק ברחוב, ולכן, לפי המידע שאנו מקבלים, ברוב הפשעים לאחרונה כבר לא השתמשו בנשק מאולתר, אלא בנשק 'רגיל', בנוסף לפצצות, טילים ועוד. לכן, הנשק שמחולק היום באמתלה של ביטחון ליהודים, ישמש נגדנו הערבים, במיוחד עם הידרדרות המצב הכלכלי והכאוס עקב המלחמה, מה שייקל על ארגוני הפשע לרכוש נשק".

בניגוד לשר לביטחון פנים לשעבר, עמר בר-לב, וסגנו יואב סגלוביץ', ששיתפו פעולה עם חברי הכנסת הערבים וראשי הרשויות הערביות, שיתוף הפעולה עם השר לביטחון לאומי הנוכחי כמעט ואינו קיים, מוסיפה חנדקלו: "העבודה שלנו במטה למאבק בפשיעה מתבצעת מול מספר משרדים, לא רק המשרד לביטחון לאומי, למרות שאנו נמצאים בקשר עם עובדים וגורמים מקצועיים שם, שכן הוא המשרד המרכזי בתחום זה. לצערנו, השר האחראי מסית נגד החברה הערבית או משתמש בפשע המאורגן כתירוץ לתקוף אותה, והוא רוקן מתוכן אפילו תוכניות ממשלה שהיו קיימות. אך מכיוון שעבודתנו מתמקדת בהצעת פתרונות, בפיתוח תוכניות ובעבודה למימושם, אנו מקימים שולחן עגול למוסדות החברה האזרחית עם נציגים ממספר משרדים, ומצד שני, פועלים עם רשויות מקומיות, בשיתוף משרדים ומוסדות האחראים על שיפור המענה ברשויות המקומיות בכל הקשור לפשיעה, למשפחות שנפגעו או מאוימות.

"למרות הידע שלנו על רשלנות המשטרה, אנחנו חייבים לשתף איתם פעולה, על אף חוסר האמון הקיים, כי הם אחראים על הביטחון שלנו. אנחנו מבקשים לשנות את המציאות על ידי הצגת תוכניות מקצועיות ולחץ מתמשך, אבל יודעים שהמשטרה פועלת לפי מדיניות המוכתבת מלמעלה, על ידי הממשלה, כמו החוק להרחבת האמצעים למאבק בארגוני פשיעה. אם החוק הזה היה עובר לפני 7 באוקטובר, אולי השר היה מכריז על כל החברה הערבית כארגון טרור".