קמפיין השתולים בתרבות: התודות והפרחים לאם תרצו

יתכן שקמפיין אם תרצו החדש הוא עז, שכל מטרתה לגרום לחוקי העמותות והתרבות של הממשלה להראות מתונים. כך או כך, הימין כופה על יותר ויותר אנשים לצאת מהצללים ולבחור צד בין לאומנים לדמוקרטים. השמאל יכול רק לברך על זה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשעות האחרונות מצטברות הודעות הגינוי וההתנערות, הנחרצות יותר או פחות, מצד מסיתים ידועים כמו שרת המשפטים וסימון העמותות, איילת שקד, שר החינוך נגד התבוללות, נפתלי בנט, האח הטוען לכתר, יאיר לפיד, ואפילו ארגון ההסתה נגד שמאלנים "עד כאן". כל אלה יוצאים נגד קמפיין השתולים בתרבות בו פצח אתמול ארגון "אם תרצו".

הודעות הגינוי מעלות את המחשבה שאולי הקמפיין הזה הוא אחד מאותם תרגילים שנתניהו על ממשלותיו השונות שכללו לכדי אמנות בשנים האחרונות: אחרי שכולם יסיימו לגנות את הקיצוניות אליה התדרדר הקמפיין הזה של אם תרצו, אז "רק" סימון עמותות שמאל ו"קצת" הגבלות על תקציבים למוסדות תרבות לא נאמנים, יראו כמו מעשה כמעט מתבקש של מרכז מתון.

קוראים לזה שיטת העז, וממשלות נתניהו עושות בה שימוש כבר שנים ארוכות בעיקר בהליכי חקיקה. השיטה עובדת ככה: בהתחלה מציעים הצעה ממש קיצונית, אז נותנים לאנשים להוציא עליה כעס ולעיתונים את ליטרת ה"דיון הציבורי" שלהם, ואז מציעים הצעה "מתונה יותר", שנראית לעומת ההצעה הקודמת כמו נופת צופים וכמעט "שמאלנית".

אבל גם אם מדובר בתרגיל, רשימת האמנים השתולים שפרסם אתמול "אם תרצו" היא הדבר הטוב ביותר שקרה לשמאל הדמוקרטי מזה זמן רב. אני מברכת עליה, ועל יוצריה, שעשו עבודת קודש והתאמצו עד כלות כדי להעתיק רשימות גלויות של חברי מועצות מנהלות של ארגוני זכויות אדם ולארוז אותן בקמפיין, בתזמון מופלא בדיוק באותו היום בו פתחה שרת התרבות שלנו בקמפיין "אין נאמנות – אין תקציב לאמנות".

אם תרצו עשו לנו את העבודה בצורה הטובה ביותר שניתן היה לחלום עליה. לנו שדורשים מאנשי השמאל-מרכז הציוני כבר שנים ארוכות להחליט בדיוק איפה הם עומדים ולהפסיק לטשטש את עמדותיהם מתוך תקווה חסרת תוחלת שזה מה שיגרום לימנים לחבב אותם יותר. אם תרצו מקרבים את הרגע שבו צריך כל אדם כאן לבחור מה הם הערכים שלו.

> עונת הציד: למה ברור שהמהלכים האחרונים מכוונים נגד כלל מתנגדי הכיבוש

שתולים בתרבות (קמפיין אם תרצו)

שתולים בתרבות (קמפיין אם תרצו)

הפעולה של "אם תרצו" דוחקת את היושבים על הגדרות למיניהם למקום שבו הם נאלצים להחליט באיזה צד הם – הצד המשיחיסטי-לאומני-יהודי, שעבורו נאמנות מוחלטת למדינה היא הערך העליון, או הצד הדמוקרטי, היהודי-ערבי המשותף, שבו האנשים וחייהם ורווחתם הם הערך העליון. הקמפיין האחרון הזה של אם תרצו מוחק את האמצע. באקלים הפוליטי הקיים כאן כיום ברור שמי שבוחר בצד הדמוקרטי, בהכרח בוחר מעצם ההחלטה הזאת גם בהתנגדות. כי כאשר משטרת המחשבות רודפת אחריך, כל מחשבה שאינה תואמת את המשטר נחשבת בגידה והתנגדות.

מספיק לראות את תגובותיהם של כמה מהסלבריטאים המופיעים ברשימה כדי להתרשם שהפעם אם תרצו הביאו אותם לקצה. קחו למשל את דרור פויר, שפרסם תגובה חריפה, ומאז אתמול מנהל מריבות ויכוחים כאחרון פעילי תעאיוש ברשת. או את רבקה מיכאלי, בת לשושלת ימנית, שמצאה את עצמה פתאום יושבת באותו המקום בו יושבים שמאלנים מדופלמים עם תעודות כמו ישי מנוחין או אבנר גבריהו.

נראה שפתאום עזרא נאווי, גיא בוטביה ונאסר נוואג'עה כבר לא לבד. כלומר – הם כן, כי הם החוליה החלשה שהיה קל להתעלם ולהתנער ממנה והמחיר שהם משלמים הוא היקר מכל, אבל עכשיו ברור כי מבחינת "אם תרצו" ההבדלים בינם לבין אמנים כמו יהושוע סובול או מלכת התיאטרון גילה אלמגור כמעט ואינם קיימים.

כל שנותר להצטער הוא שאם תרצו הרכיבו רק רשימה מצומצמת ועשו "תחקיר" רשלני. כאילו שכדי להיות לא נאמן מספיק לנתניהו צריך לשבת בוועד המנהל של יש דין או בצלם. יש עוד לא מעט אמנים סמולנים בזויים שאם תרצו פספסו. כאלה שיושבים עכשיו בבתיהם ומתפללים ש"אם תרצו" לא יוציאו גם אותם מהארון כי אז הם יצטרכו לבחור.

אני מאחלת לכולנו שאם תרצו ושלל ארגוני הימין שמפעילים בנט ונתניהו יפרסמו עוד רשימות של אנשים שאינם מספיק ימנים לטעמם ואינם מספיק נאמנים להתנחלויות, לכיבוש ולעם-תורת-ארץ-ישראל (כי למה לעצור באמנים כשאפשר לעשות גם רשימות של נהגי מוניות, אנשי חינוך, רופאים, אנשי מכירות ואחרים? למה להפלות? מה זה האליטיזם הזה?). אני מקווה שהאנשים שנאחזים כבר שנים ארוכות מדי בקרנות מזבח ה"מרכז" ישחררו אותו סופסוף, יתחילו לחשוב על מי הם ומה הם רוצים שיהיה פה, ולא רק על איך הם טומנים את ראשם הכי עמוק ושותקים הכי חזק רק כדי שלא יכעסו עליהם.

> מה חושבים בצבא על המצב? תלוי איזה אתר חדשות אתם קוראים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה

ריצה על החוף בעזה בין קולות פיצוצים, משפחות רוחצות בבגדיהן בים, מטחי אש חיה וצעקות "מישהו נפצע" ב"צעדת השיבה", מפגש עם חברים ותיקים. ג'ן מרלו, עיתונאית וסופרת אמריקאית, על יום שישי ברצועה  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf