קול באישה מהפכה: אמל מורקוס חובקת אלבום חדש

מאת |

לרגל צאת אלבומה החמישי "פתח אל-ורד", מדברת הזמרת אמל מורקוס בראיון ל"שיחה מקומית" על זהותה כאישה, כפלסטינית, כאומנית וכקומוניסטית, על ניסיונות התיוג מהצד היהודי וניסיונות ההשתקה מהצד הפלסטיני, על זכרו של אביה, ועל התקווה שעל שמה היא נקראת

כשהגעתי הביתה אחרי הפגישה עם אמל מורקוס בבית קפה ירושלמי, כיביתי את המנוע והמשכתי לשבת במכונית עוד שעה ארוכה בעיניים עצומות, עד שנמוג אחרון הצלילים באלבום החדש שלה, "פתח אל-ורד" ("הוורדים פרחו"), שיוצא בימים אלה לשוק.

זהו האלבום החמישי של מורקוס. על אלבומה הקודם, "בראני", כתב מבקר המוסיקה של "הארץ" בן שלו: "נדירים המקרים שבהם אלבום שכולל את הלחנים הכי טובים מציג גם את השירה הכי יפה וגם את הנגינה הכי עשירה. אבל מדי פעם זה קורה. עובדה. אני ממש מפציר בכם להקשיב לאלבום הזה". גם אחרי האזנה לאלבומה האחרון, קשה שלא להידרש לסופרלטיבים; קולה של מורקוס נדיר ביופיו, וביחד עם הלחנים המדויקים הם הפיקו לבטח את אחד האלבומים היפים שיצאו כאן לשוק השנה.

"פתח אל-ורד" כולל עשרה שירים, המרכיבים ביחד מעין מסע. ביניהם אפשר למצוא את "אג'מל אל-בחאר" ("הים היפה ביותר") של המשורר התורכי נאזם חכמת ("הים היפה ביותר הוא זה שטרם ראינו, הימים היפים ביותר הם אלה שטרם חווינו, השירים היפים ביותר הם אלה שעדיין לא כתבתי, ילדי"), ואשר הולחן על ידי פיראס, בנה של מורקוס; שיר שכתב פיראס בעקבות צ'ה גווארה ("כשהוא היה בן חמש או שש הוא היה בטוח שצ'ה גווארה הוא מנהיג פלסטיני", אומרת מורקוס על בנה); שני שירים מצריים עם נגיעות של סווינג ו-וואלס; ושיר אהבה מרטיט של מחמוד דרוויש, "חכה לה", עם לחן יפהפה של מהראן מורעב, שיר כמעט ארוטי על האופן שבו על גבר לחכות לאהובתו המתמהמהת.

עוד באלבום השיר "סאות אל מראה" ("קול האישה"), שאת מילותיו כתבה מורקוס עצמה והולחן על ידי נסים דקוואר, השותף ללחנים נוספים באלבום. "כשהדיוות הגדולות כמו פירוז ואום כלת'ום שרו אף אחד לא אמר להן 'קול באישה ערווה', ולי במאה העשרים ואחת אומרים את זה ואפילו ביטלו לי הופעות באום אל-פחם ובטייבה. ואני באה ואומרת 'קול באישה – מהפכה!'. אני משווה את קולה של האישה לגחלת אדומה. לא רק בגלל שאני קומוניסטית, אלא מפני שבגחלת יש פוטנציאל לא ממומש, וזהו מצבן של הרבה נשים, כמו גם אמא שלי, שהגשימה את עצמה דרך הילדות שלה ולא דרך העשייה של עצמה".

"כיבר אל-קלב" ("הלב התרחב") – הסינגל הראשון מתוך האלבום "פתח אל-ורד":

"'פתח אל-ורד' הוא מוטיב פלסטיני עממי", אומרת מורקוס. "בחתונות הפלסטיניות הנשים שרות 'הפרחים פרחו על שמלת הכלה, הפרחים פרחו על חליפת החתן', בכל מקום. כי העם הפלסטיני מחובר לאדמתו לא רק במובן הלאומני, זה עם שחי את עונות השנה, את האדמה.

"התקליט הזה הוקלט באולפן ביתי, בתוך בית עתיק בן 250 שנה בכפר יאסיף. זה גם מתוך כוונה לחבור לחברה המקומית. הדבר הראשון שעשיתי לפני שהתחלתי להקליט זה לשתול פרחים. היו שם עשרות עציצים יבשים, הפכתי את האדמה של כולם והבאתי רקפות ונרקיסים, וכשהפרחים פרחו, השירים נוצרו".

זה שם מאוד אופטימי בתקופה מאוד לא אופטימית.

"נכון, וזה בכוונה. הכותרת המלאה של השיר הזה, 'פתח אל-ורד', למילותיו של תאופיק זיאד ולחן של פיראס רובי, היא 'לפני שהם באו'. את יכולה לומר שזה לפני שבאו הישראלים, לפני שבאו דאע"ש, לפני שבאו הנאצים לגרמניה, וכו'. השיר אומר 'הפרחים פרחו על אדן חלוני, הגפן השתרג, וביתי רחץ באלומת שמש, ואני חולם על לחם לכל בני האדם', ואני באה מהאידאולוגיה הקומוניסטית המרקסיסטית שאומרת שלכל איש צריך להיות קודם כל פת לחם.

"ופתאום השיר נפסק, ויש סולו קאנון קטן, ואז הוא ממשיך 'וכל זה: הפרחים, הגפן, החלומות, השמש, היו לפני שהם הגיעו. הם הגיעו על טנק מגואל בדם'. ובזה השיר מסתיים. אבל אני לא מסיימת את השיר כאן, אלא חוזרת עוד פעם אחת לפריחת הוורדים. לתקווה".

> למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?

לא חווה אלברשטיין, לא נינט. אמל מורקוס.

לא חווה אלברשטיין, לא נינט. אמל מורקוס.

הפעם האחרונה שראיתי את אמל מורקוס מופיעה היתה בהפגנה למען הכפר הלא מוכר דהמש, שם ביצעה את שירו היפהפה של מרסל ח'ליפה, "עספור טל מן א-שובאכ", על הציפור המופיעה על אדן החלון ומבקשת מסתור. ח'ליפה נוהג להקדיש את השיר בהופעותיו לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים, ולאסירים הערבים באשר הם. כביכול שיר ילדים, אך הקונטקסט הפוליטי שלו ברור לכל שומעיו.

מורקוס הופיעה גם באירוע שהתקיים בנצרת לציון עשור לאוקטובר 2000, ומעורבת גם במאבק באל-עראקיב. אני שואלת אותה על המעבר הזה מהופעותיה בטלוויזיה החינוכית ורחוב סומסום והדואט "שלום-סלאם" עם אלון אולארצ'יק, למה שנדמה כהתכנסות לתוך זהות הפלסטינית, ובכלל זה גם הוצאת האלבום "נענע יא נענע" בשנת 2007 ובו חידושים לשירי עם פלסטיניים.

"זה רק מה שהתקשורת הישראלית בחרה לחשוף. ברגע שעבדתי עם אלון אולארצ'יק זה פתאום נורא עניין את התקשורת, אבל גם עכשיו אני עובדת עם מוזיקאים יהודים בהרכב שלי ואף אחד לא מזכיר את זה, כי אני לא עושה מזה עניין.

"החיבור הזה עם נגנים יהודים היה כבר מהתקליט הראשון שלי, 'אמל', שגם בו שרתי על אסירים פלסטינים, על חופש ועל מולדת. אבל בסופו של דבר נאלצנו להתפרק כי אף חברת תקליטים לא היתה מוכנה לקחת אותנו. היה להם קשה עם העובדה שאני מוכנה להופיע באום אל-פחם ובנצרת בתנאים נורא קשים, ואני מסרבת להופיע אצל יהודים בלבד. אני גם סירבתי לקחת כסף מקרנות של יהודים וערבים, ואמרתי לנגנים 'אני לא אמות ואחיה על תקן הדו-קיום'. זה לא נכון. יש לי זכות קודם כל כאמנית. זה לא עניין של התכנסות בזהות הפלסטינית, זאת פשוט אני.

"עברו עשרים שנים מאז, אני התבגרתי והתפתחתי מוזיקלית וכזמרת, אבל התכנים של האלבום האחרון בסך הכל נשארו מאוד דומים לאלה של הראשון. עדיין אין לחם לכל האנשים, עדיין יש מלחמה, עדיין הסכסוך הולך ומתעצם. התכנים דומים, וגם האופטימיות שבתוכי".

"עספור טל מן א-שובאכ" בביצוע אמל מורקוס:

האלבום "פתח אל-ורד" הוא כולו תוצר השקעתה הפרטית של מורקוס שהפיקה אותו בכוחות עצמה, ללא תמיכה או מעורבות של חברות תקליטים. זה נובע חלקית מהמשבר הכללי בענף, וחלקית בגלל הקושי של המערכת להכניס אותה ל"מגירה" הנכונה.

"הם לא יכלו להכיל אותי. איך נגדיר אותה? מה היא? היא לא תהיה חווה אלברשטיין של ישראל, היא לא תהיה יהודית רביץ, היא לא תהיה נינט, והיא גם לא רוצה. כשריטה פגשה אותי פעם היא אמרה לי 'וואו, את חייבת לשיר בעולם הערבי!'. הסתכלתי עליה ושאלתי 'למה, יעני?'. כלומר הלוואי שאשיר בעולם הערבי, אבל ברגע שהיא שמעה שאני שרה ערבית היא כאילו ידעה שאני לא שייכת לכאן. זאת בורות וגזענות. יכול להיות שאני מצליחה לעצבן כי לא בחרתי להיות אמנית שמעוניינת רק בהצלחה מסחרית. היה לי חשוב לבנות סצינה תרבותית מוזיקלית פלסטינית שנגדעה ב-48'".

כלומר הקהל שלך הוא בעיקר פלסטינים בתוך ישראל?

"לא רק, אבל כן, הקהל המרכזי. גם רוב ההופעות שלי הן בפני הקהל הזה, אם כי מגיעים גם לא מעט דוברי עברית להופעות. אבל לאחרונה הופעתי גם בצוללת הצהובה, למשל, והשתתפתי בפרויקט מוזיקלי נוסף, ואז קם נגדי קמפיין גדול בפייסבוק שהאשים אותי בנורמליזציה עם ישראל. אני, אזרחית מדינת ישראל! וכתבו עלי שאני בוגדת, שאני עובדת עם משרד החוץ, ושאני משתתפת בפסטיבל ג'אז בינלאומי פה, ומה לא. הגדירו אותי כבוגדת בתקופה כל כך מסוכנת, שהשתוללה האלימות ברחובות. הוצאתי הודעה שמכחישה את כל השקרים האלה והודעתי שאני אשיר ואופיע איפה שאני רואה לנכון. מוזיקה זאת אומנות, ואומנות יכולה להתקיים רק במקום שקוראים לו חופש".

הקמפיין הכוחני הזה נגד מורקוס הגיע גם לשעריו של רדיו א-שמס, בו היא מגישה תכנית עתירת רייטינג בענייני תרבות ואומנות. בעקבות הפרסומים הללו נגדה היא זומנה לשימוע אצל בעלי תחנת הרדיו, אשר החליט להוציא את תכניתה "לחופשה". באופן אירוני, הדבר קרה בסמוך לקמפיין של עמותת סיכוי בו לקחה מורקוס חלק, שיצא נגד פיטורים של אזרחים על רקע הבעת עמדות פוליטיות.

"אחרי שסיפרתי למנהל שלי ברדיו את מה שקורה נגדי, במקום שהוא יסקר את זה ככלי תקשורת הוא הוציא את התכנית שלי לחופשה ואמר לי 'את מושכת אש'. לא היה לי ספק שהכרוז הזה שיצא נגדי בלב כל האלימות ושפיכות הדמים נועד להשתיק את קולי הנאור. לא שאני קוראת לדו-קיום. זאת לא המילה. אבל כן למצוא דרך לדיאלוג. לצד המאבק שלי למען חירותו של העם הפלסטיני והפסקת הדיכוי והכיבוש, אני לא מתעלמת מהישראלים שלצדם אני חיה. האם יש לנו דרך אחרת?

"אנחנו חיים במקום שמנהיגיו מסיתים ושונאים, שמנהיגיו הם קפיטליסטים חזירים שעושקים את בני האדם ומספסרים במוות, מספסרים בקורבנות הפלסטיניים ובקורבנות השואה, והם ניזונים רק ממוות וממלחמה. חבל שהרוב הישראלי לא מודע לאן מובילים אותו. חבל שבשמו הדברים האלה נעשים. ואני יודעת שיש הרבה אנשים שרוצים לדבר אחרת, אבל הם פוחדים. ושיש בורות, שהתקשורת תורמת לה".

היום היית מקליטה שיר כמו "שלום-סלאם"?

"פחות. פחות. עשיתי הרבה שירים. את המחווה הזו עשיתי. כיום אני חושבת שהאחריות היא בצד של האמנים היהודים. אמנם הם מאוימים מבחינת פרנסה אם הם עושים דבר כזה, אבל אני בכל זאת מצפה לראות אמירות יותר אמיצות. באינתיפאדה הראשונה היו אמירות נועזות של סי היימן ונורית גלרון ואומנים אחרים. היום פחות. ומצד שני צנזורה קיימת גם בחברה הפלסטינית, מצד התנועה האסלאמית וגופים אחרים שרואים את עצמם כדוברים הבלעדיים של הסוגיה הפלסטינית. אני רוצה לשיר בכל מקום ולהיות בכל מקום".

יש לך קהל גם בגדה ובעזה?

"בוודאי, הופעתי לא מזמן ברמאללה, ומתוכננת הופעה גם בבית לחם. החלום שלי הוא להופיע בעזה ובביירות. אבל קודם כל בעזה. אסור לשכוח אותה, היא בסגר ומוזנחת ובמצוקה נוראה אחרי המלחמה האחרונה".

למרות החיבור העמוק לזהותה הפלסטינית והביטוי שהיא נותנת לחיבור זה ביצירתה המוזיקלית – ואולי בדיוק בגלל זה – מורקוס מתקוממת נגד הניסיון לתייג אותה כ"זמרת לאומית".

"אני קודם כל אומנית. אישה. בת אדם עם חזון. אספר לך משהו מצחיק: התראיינתי אתמול בערוץ מקומי ערבי, ולצדי עוד שני אמנים ערבים מחיפה. אותי הם הציגו כ'זמרת הפלסטינית אמל מורקוס'. שאלתי אותן 'רגע רגע, אתן לא פלסטיניות? ויסאם לא פלסטיני? הית'ם לא פלסטיני?' זה היה מביך ומצחיק. תארי לעצמך שהיו מציגים 'הזמרת היהודיה חווה אלברשטיין', או 'הזמרת הישראלית נינט'. הערתי את תשומת לבם לכך שכולנו פלסטינים".

> אמן פלסטיני-סעודי נידון למוות באשמת "הטרדת היישות האלוהית"

לא לתעשיית הדו-קיום, כן לדיאלוג. אמל מורקוס

לא לתעשיית הדו-קיום, כן לדיאלוג. אמל מורקוס

בימים אלה עורכת מורקוס סיבוב הופעות עם האלבום החדש. את הדיסק אי אפשר עדיין למצוא בחנויות תקליטים, אבל אפשר לרכוש אותו בהופעות עצמן, בקפה יאפא ביפו, וב'פתוש' בחיפה. בהמשך ניתן יהיה לקנות את התקליט גם דרך האינטרנט.

וישנו באלבום גם השיר "הכיסא הלבן" שכתבה חברתה של מורקוס, המשוררת נידא אבו עקל מנצור והלחין לואי חליף, לזכר הכיסא הלבן עליו נהג לשבת אביה בגינה אותה המשיך לעבד עד סוף ימיו. לאורך כל השיחה, בכל פעם שמורקוס מזכירה את אביה, נימר מורקוס, ממנהיגי התנועה הקומוניסטית הישראלית אשר שימש כראש מועצת כפר יאסיף במשך כעשרים שנה, עיניה מוצפות בדמעות. "כמה ימים אחרי שאבי נפטר, ירדתי לגינה, אל המקום שבו היינו נפגשים ומדברים כל יום, והכיסא היה ריק. השיר מדבר על האדמה. אבי היה חובב חקלאות, הוא נטע מאה עצי זית תוך תשע שנים. בסוף ימיו, כשהיה כבר עיוור, הוא טיפח מאוד את האדמה, כאילו התכונן למותו. ואחרי מותו כל העצים נתנו פירות מחודשים. אולי זה המקור לשמי, אמל. אני נושאת את התקווה הזו".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> חטאתי, פשעתי, הקמתי ארגון נשים ערביות

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה פוליטית, בעבר במסגרות כמו קואליציית נשים לשלום והקשת הדמוקרטית המזרחית, כיום חברת הנהלת בצלם ופעילה בבל"ד. עוסקת בקווים שחוצים ומעצבים את זהותי כמזרחיה, אשת שמאל, אישה, מהגרת זמנית שחיה בתוך המהגרת הנצחית, ובדיאלוג המתמיד ביניהם. עוסקת בתרגום של שירה ופרוזה מפרסית, חולמת להעמיד אם לא את ארון הספרים הפרסי בעברית אז לפחות את המדף, כחלק מעשייה פוליטית במאבק נגד ההדחקה של תרבות המזרח לשולי השיח הישראלי.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf